חמש שנים לפטירתו של אבא
גניאולוגיה
יוסי השקיע המון זמן בתחביבו: חקר תולדות המשפחה. לפני מותו יוסי ביקש שנדאג להמשכיות בשני תחומים להם הוא הקדיש זמן רב. האחד מהם הוא הגיניאולוגיה, ובקשתו של יוסי או אולי צוואתו נשלחה בכיוון שלי. הנושא השני הוא האסטרונומיה ומצפה הכוכבים שהוא כל כך אהב, ןגם עליו נשמע הערב.
אז בחזרה לחקר תולדות המשפחה: יוסי התחיל את התחביב הזה כמעט במקרה, בשנת 1976. לאט לאט הוא יצר לעצמו שם של חוקר תולדות המשפחה, ואז התחילו להגיע אליו חומרים אוטנטיים רבים, ביניהם ספרים וחוברות על תולדות המשפחה, מסמכים שונים ותצלומים.
בשנת 1969 נסעתי ללימודים בארה"ב, ובחלק הראשון של המסע, הצטרף אלי אורי ושנינו טיילנו באירופה הצפונית. יוסי צייד אותנו בתיאור הגישה לבית הקברות היהודי בכפר ברינגהאוזן, עליו קרא באחד הספרים (אך עדיין לא יצא לו מעולם להיות שם). הכפר ברינגהאוזן הוא מולדתה של משפחת אייכנגרין, משפחתה של האמא של יוסי. מהכפר הזה נפוצה המשפחה לכל רחבי האזור, אח"כ לכל רחבי גרמניה, באמצע המאה התשע עשרה היגרו חלק גדול מאותה משפחה גדולה ומתרחבת לארה"ב, ובמאה העשרים נוסף יעד הגירה חדש: פלסטינה-ארץ ישראל.
אורי ואני מצאנו את המקום, בית הקברות היה שמור במצב טוב, ואורי ואני התרגשנו למצוא באמצע גרמניה בית קברות יהודי ובו מצבות כתובות בעברית. כמובן שהתמונות שצילמנו שם הועברו ליוסי ותידלקו במידה רבה את התעניינותו בחביב החדש.
כשהייתי בארה"ב, תקופה של שש שנים בערך, מצאתי דרכים לעזור ליוסי משם: חיפשתי חומרים בארכיונים של הכנסיה המורמונית, וכתבתי לכל מיני אנשים שמצאתי בספרי טלפונים בספריות הציבוריות עם שמות משפחה שייתכן וקשורים אלינו איכשהו. חלק מהם ענו, וכל מכתב כזה נשלח אחר כבוד ליוסי להמשך טיפול. שיטת העבודה בינינו הייתה: אני מוצא קצה חוט, ויוסי ממשיך אותו משם. בהמשך יוסי גילה גם את הארכיונים הרבים לנושא זה בארץ, ארכיון יד ושם, בית טרזינשטט, בית שפרינצק, בית התפוצות, ועוד. בשלב מסוים יוסי רכש לעצו יוסי מחשב ("מכשף") ואני רכשתי עבורו תוכנה גיניאולוגית בשם ROOTS ויוסי התחיל לארגן את כל החומר הרב שהצטבר אצלו, והתחיל להפיק חוברות בשם "חן הדורות" בהן הוא פירט את הצאצאים של אבותינו הקדמוניים, או במלים אחרות, את כל בני דודינו היוצאים מענף מסוים של עץ המשפחה הכל כך מסועף של משפחתנו. בסך הכל הפיק יוסי כחמש עשרה - עשרים חוברות כאלו השונות זו
.מזו, ולחלק גדול מאותן חוברות היו כמה וכמה מהדורות.
בשנת 2009 עשינו נסיון להעלות חלק מאותן חוברות (כל אלו שמצאנו במחשב של יוסי, לא את כולן מצאנו) לאינטרנט, ואפשר למצוא אותן שם, רק שאותו אתר קרס בשנת 2012, החומר הכתוב עדיין שם וזמין לכל, התמונות שהיו בו אבדו לבלי שוב, וכרגע לא ניתן לעדכן את אותו אתר.
לאחר מותו של יוסי, בניסיון לשמר ולהמשיך את עבודתו המונומנטאלית (שעד אז עדיין לא הבנתי את גודל היקפה), חתמתי על מינוי לאתר גיניאולוגי בשם GENI, מינוי ברמה כזאת שיאפשר לי להעלות כמות בלתי מוגבלת של חומרים לאותו אתר, והתחלתי להעלות לשם את כל יצירותיו של אבא שלנו, כל פעם קצת. אני יכול היום לציין בסיפוק שרוב החומר כבר עלה לאותו אתר וזמין לכולכם. מספיק להקיש בגוגל את השם של אחד מאבותינו שנפטרו:
ומקבלים קישור קל ונוח לאותו אתר:
כך שאני יכול להבטיח לכם שעבודתו הרבה של יוסי בתחום הגיניאולוגיה זכתה להמשך, לביסוס, עץ המשפחה מורחב כל הזמן, אני אמנם לא כל כך יסודי ומתודי כמו אבא שלי, אבל מי שמביא לי עדכונים אני שמח להוסיף אותם לעץ, והכל נמצא באתר מקצועי שזוכה לטיפול, לגיבויים, ומחובר לאלפי חוקרי עצי משפחה שונים ברחבי העולם.
בכל פעם שאני מתחבר לאתר הזה ומוסיף בו משהו, אני מתחבר באיזשהו אופן רוחני לאבא שלי, נהנה לחשוב איך הוא היה שמח למראה אותו פירור מידע שאני מוסיף, ומתקשר עם אבא באלף ואחד אופנים אחרים.
"לורליי", "נתן החכם" ופוליטיקה
יוסי אהב את השפה הגרמנית ואהב את התרבות הגרמנית הקלאסית, והיה נטוע בה. הוא תרגם לעברית שירים רבים, בעיקר משירי היינה שאותם פרסם בספר שיצא בשתי מהדורות (בהוצאת "עקד" בשנת 1995, ובהוצאת אפעל בשנת 2011, שהתפרסמה אחרי מותו של יוסי), הוא תרגם את המחזה הקלאסי "נתן החכם", שאותו הפיקו והציגו בשובל בשנת 1966 , לכבוד חגיגות ה- 20 לקיבוץ, חבורה של חברי הקיבוץ בבימויו ובהנחייתו של אברהם דנה. כעבור כ- 30 שנה השלים יוסי את התרגום והוציא אותו כספר בהוצאת "כרמל" (1999). וחוץ מזה ישנם תרגומים רבים אחרים של יוסי שלא פורסמו חלקן מצויים בחלקנו וחלקם אבדו.
יצירות ספרותיות גדולות לעתים קרובות מתערבבות עם פוליטיקה. לעתים למפרע, כאשר המחבר מתכוון להגיד איזשהי אמירה אקטואלית, ולפעמים בדיעבד, כאשר אותה יצירה שהפכה לאייקון תרבותי, משתרבבת לתוך השיח הפוליטי.
במשפחה שלנו, כאשר מזכירים פוליטיקה צריך לעשות את זה בזהירות רבה, כי דעותינו הפוליטיות מרוחות לכל אורך ורוחב המפה. לכן, אם אנצל את הבמה הזאת לאמירות פוליטיות, הן יהיו כולן של יוסי, ובחרתי להביא כאן את הדברים בשם אומרם בעיקר כי הם לא מוכרים ויהיו חדשים לכולכם.
בתחילת שנות התשעים נחתם הסכם אוסלו בין נציגי מדינת ישראל לבין נציגי אש"ף, שנחשב עד לאותו הסכם כארגון טרור. עם חתימת ההסכם שטפה תחושת אופוריה חלקים רבים בציבור הישראלי וגם באירופה לאמור: "הנה הנה מסתיים לו סכסוך היסטורי מדמם בן עשרות שנים". חזון הנביא ישעיהו קורם עור וגידים לנגד עינינו, זאבים הולכים להתגורר עם כבשים, ונמרים עם גדיים. בעקבות אותה אופוריה, הגיע ארצה חוקר תרבות גרמני, Jan Kuhne שעשה את עבודת המאסטר שלו על המחזה "נתן החכם" בישראל. העבודה התפרסמה ב- 2009.
אותו יאן קינה שוחח וריאיין אנשים רבים בישראל, אבל לשיחותיו עם יוסי היו כנראה השפעה גדולה, אם לשפוט על פי הנפח של ציטוט שיחותיו עם יוסי בעבודת המסטר שלו.
המחזה "נתן החכם" מביע מסר של סובלנות דתית. לפי המחבר, לסינג, שלושת הדתות המונותאיסטיות: הנצרות היהדות והאיסלאם, יכולות לחיות בהרמוניה זו עם זו. בשנת 1779, לפני כמעט 250 שנה, זה היה מסר פוליטי מהפכני בתקופה שהדתות הגדולות ניסו בכל כוחן להוכיח שהן הן הבשורה האמיתית ואין בילתן, והתחרו על לבבות ההמונים בהרבה דם, אש ותמרות עשן. עם זאת, המסר של לסינג התחיל להתנחל אט-אט בלבבות, והשילוב של יהודים בגרמניה יצא לדרכו.
כרגיל בחזונות גדולים, נהוג להתעלם מהפרטים הקטנים והמעצבנים. גם השילוב של יהודי גרמניה בחיים הציבוריים בגרמניה הנוצרית ידע עליות ומורדות רבות, כשהמורד העיקרי והנורא מכולם התרחש בתקופה הנאצית, ומאורעות אלו כבר חווה יוסי על בשרו.
לכן גם בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר נראה היה שהסכסוך הישראלי פלסטינאי עומד להגיע לסיומו הטוב, יוסי לא כל כך מיהר להצטרף לחגיגה הכללית (וצריך להזכיר שגם אילנה). הוא ידע שאנטישמיות בסיסית, כפי שהייתה בזמנו באירופה וכפי שקיימת היום במזרח התיכון, לא נמחקת כל כך מהר בזכות כמה מלים של הגיון או הסכם כזה או אחר. דברים ברוח זאת הוא אמר לאותו חוקר, יאן קינה, וציטט מתוך השיר "לורליי", שהוא שיר עם אהוב וידוע ביותר בגרמניה, אין כמעט גרמני שלא מכיר אותו, ושנכתב ע"י המשורר היהודי היינריך היינה. יוסי תרגם את השיר לעברית.
השיר "לורליי" (בקיצור נמרץ) מספר על נערה יפהפיה שיושבת על גדות המצוק שמעל נהר הריינוס ומסרקת את שערה הזהוב במסרק מזהב ושרה שיר יפה. ספן שמשיט את סירתו על נהר הריינוס נשבה בקסם המראה של אותה נערה יפהפיה מסתרקת, הוא לא שם לב למערבולות, לזרמים ולסלעים שבדרכו, והסירה שלו מתרסקת על אחד מאותם סלעים וטובעת. היינה מסיים את שירו בארבע השורות (בתרגום יוסי):
"...נדמה לי ספן גם סירה
נבלעים במצולות - אללי,
ורק בלחן שירה
את זאת עוללה לורלאי."
בפרשנות של יוסי, ושאותה הוא העלה בשיחותיו עם אותו יאן קינה (אפשר למצוא אותם באינטרנט), יוסי סבור שהיינה כתב את שתי השורות האחרונות כאבסורד, ובכוונה לזעזע את הקורא: האומנם הנערה שמסתרקת על הצוק למעלה אחראית על אובדן הסירה? ומה חלקו של הספן באותה התרסקות? האם אין זה מתפקידו להשגיח על מסלול הסירה, על המערבולות, הזרמים והסלעים ולהשיט אותה בביטחון? ועל מה עליו להסתכל? האם על אותה בחורה יפהפיה על הצוק למעלה? בחורה שמן הסתם מסמלת את כל האידיאלים היפים והנשגבים (שלום, למשל), או שעליו להתבונן בזרם הנהר, המסמל מן הסתם את המציאות האפורה אך המלאת סכנות, ושאם לא נצלח את אותה מציאות בשלום, אולי קצת יותר לאט, גם החזון היפהפה יירד למצולות יחד איתנו.
כנס המוכתארים
יוסי היה מוכתאר הקיבוץ, האחראי לקשרים הטובים עם שכנינו הבדווים, בין השנים 1949 ל- 1957. הוא החליף בתפקיד את זאב טאוב (חוואג'ה זוויב). זאב היה המוכתאר בימי מלחמת העצמאות, והוא הבטיח לערבים כמה שטוב יהיה להם תחת חסות המדינה היהודית שתקום. כאשר קמה המדינה, וזאב נוכח לדעת שחלק מהבטחותיו אינן מתקיימות, למשל, הממשל הצבאי שהוקם אז והטיל מגבלות תנועה על הבדויים, גירוש של חלק מהשבטים ממקום למקום, וכו' התפטר זאב והתפקיד הוטל על יוסי, שמאז התפרסם בכל רחבי הנגב כ"חוואדג'ה יוסוף". כישוריו הערביסטיים של יוסי התמצו באותה תקופה בכך שהוא למד שנתיים ערבית אצל פרופסור קפליבצקי בבית הספר קאלן בירושלים. לא מספיק כדי לתקשר עם הערבים, אבל מספיק בשביל להיות "הכי מתאים לתפקיד" בקיבוץ שובל. לאט-לאט למד יוסי גם את השפה, גם את המנהגים והשכיל לתקשר עם הבדווים וליצור איתם מערכת יחסים בריאה שהתבססה על כבוד הדדי ויחסי אמון.
צריך לזכור שבאותן שנים החיים היו קשים בנגב. גם לבדווים וגם לקיבוצניקים. זה לא היה פיקניק, ויחסי שכנות טובים, או חלילה רעים, יכלו לחרוץ גורלות במובנים רבים.
אין לי הרבה זיכרונות מתקופת מוכתרותו של יוסי, פשוט הייתי צעיר מדי. לעומת זאת אני זוכר היטב את הביקורים התכופים שיוסי נהג לערוך אצל הבדווים חבריו לאחר סיום תקופת מוכתרותו, ואת הכבוד הרב שיוסי זכה לו אצל הבדווים. כבוד שהוא הרוויח ביושר רב ובעבודה קשה. הוא מנע שלוש פעמים את גירוש השבט מזרחה, ואף ישב במעצר כמה ימים בזכות אותה פעילות שלא מצאה חן בעיני המושל הצבאי, הוא הקים את הקואופרטיב הראשון של בדווים בנגב, הוא דאג לטיפוח ההשכלה בין הבדווים והבדוויות, גרם לכך שחלק מהבדווים, בייחוד ממשפחות אלעוברה ואלרומילי יקבלו תעסוקה וחינוך מקצועי בקיבוץ, ועוד.
באחד הימים, כשהייתי בן 10 או 12 או משהו כזה, הלכתי לבדי לשוטט בשדות הקיבוץ. עברה שם במקרה עגלה רתומה לחמור ונושאת עשב, שנהגו בה שני ילדים בדווים פחות או יותר בני גילי. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לנסיעה, ואני, בלי לחשוב פעמיים קפצתי לעגלה והצטרפתי אליהם. הם עברו את הכביש, הגיעו לאוהל שלהם שהיה מעט צפונה יותר מבית השיך, וסיפרו לאמא שלהם שאני "וולד יוסוף". זאת אומרת שהם הכירו אותי (לי לא היה מושג מי הם), ומכל השיחה שלהם עם האמא הבנתי רק את צמד המלים "וולד יוסוף", אבל מאותו רגע ואילך זכיתי באותו אוהל לאירוח כיד המלך, הכל בזכות זכות האבות שעמדה לי.
אני זוכר היטב גם את עשרות הביקורים עם אבא שלי אצל השייך, סולימאן אל הוזייל, אללה ירחמו. הביקור אצל השייך או אצל הבדווים היה חלק ממסלול האירוח של הורינו, לאורחים שכבר היו פעם אחת ברפת ובמכון החליבה, וזה היה כבר המסלול למתקדמים. ברגע שהיינו מתקרבים לבית השייך, אחד הילדים היה מזהה אותנו, רץ לקרוא לשייך, והשייך היה יוצא לקראתנו בחיוך רחב ומקדם את פנינו בברכה המסורתית: "אהלן יוסף, אהלן, אהלן, אהלן, אהלן......" ומסיים ביריקה, העוד יותר מסורתית של מוכטה לתוך המדורה.
ליד המדורה תמיד ישבו חבורת גברים וסיפרו סיפורים שאותם לא הבנתי. אבא שלי התקבל שם בכבוד מלכים, ובזכותו גם אני, רק שהוא זכה לשתות קפה מר ואילו אותי השקו בתה מתוק מאד, ממש סירופ תה. טכס הקפה גם הוא זכור לי היטב. אצל הבדווים הקפה הוא חלק מטכס שלם. כשבא אורח, חייבים לכבד אותו בקפה, ולפני שהוא הולך חייבים לכבד אותו בעוד כוס קפה. אם הוא בא בעניין חשוב וצריך לדבר עם בעל הבית, אז זאת סיבה לעוד כוס קפה. כשהאורח מקבל קפה, כל היושבים סביב המדורה מתכבדים בזכותו בסיבוב קפה.
הקפה עצמו, זה גם כן סיפור. על הגחלים יושב קומקום יפה מנחושת עם זרבובית ענקית עוד מזמן הטורקים. לקומקום הזה כל הזמן מוסיפים מים ומוסיפים קפה שקולים אותו במקום ואח"כ כותשים אותו במכתש ענקי בתנועות קצביות, אף פעם לא מרוקנים את הקומקום אלא רק לתוך הכוסות. את הכוסות עצמן צריך לרחוץ בין סיבוב קפה לסיבוב קפה. דא עקא, שהמים הם מצרך נדיר בנגב וצריך לשלוח איזשהי ילדה לבאר עם כד מחרס כדי שתביא אותם. לכן לא רוחצים את הכוסות עם מים אלא עם קפה. על מגש הנחושת מונחים כל הכוסות מסיבוב הקפה הקודם, עם קצת משקע בתחתית (את הנוזל מלמעלה - שתו). עכשו המארח לוקח את קומקום הקפה, וממלא את חצי הכוס הראשונה בקפה, לוקח את הכוס עם חצי כוס קפה, די נוזלי, עושה עם הכוס כמה סיבובים כאלו שהקפה החדש ישטוף את המשקע הישן, ומעביר בזריזות לכוס הבאה, ומשם, אחרי עוד 2-3 סיבובים לכוס הבאה אחריה וכך הלאה עד שגמר "לנקות" את כל הכוסות עם חצי כוס קפה. אם נשאר קצת משקע באחת הכוסות, סוחבים אותו עם האצבע. שיהיה לבריאות!
אסטרונומיה
יוסי אהב אסטרונומיה והתעניין בה מילדותו. תחביב זה קיבל תפנית רצינית עם סיום עבודתו כראש המועצה האזורית בני שמעון. אז ביקש יוסי וקיבל מהמועצה תקציב צנוע לרכישת טלסקופ 4 אינטש מיד שנייה, ולהקמת צריף בעל גג נפתח ששימש כמצפה כוכבים. את המצפה=הצריף תכנן יוסי ובנה בכוחות עצמו, כאשר ליציקת היסודות ועבודות המסגרות הוא נעזר בחברי הקיבוץ שזאת הייתה מומחיותם.
המצפה נשלם לפני 50 שנה בדיוק, וקיבל את חסותם של המועצה האזורית בני שמעון וכעשור אחר כך את חסותו של מוזיאון ג'ו אלון.
עם השנים שיכלל יוסי וצייד את המצפה בשני טלסקופים נוספים, בציוד צילום ובספרות רבה. יוסי התגאה בכך שהוא אסטרונום חובב והשתבח בכך שהמצפה אותו בנה הוא "מצפה החובבים המשוכלל ביותר בארץ". בכל אירוע שמימי שיכול היה לעניין את הציבור התפרסמה מודעה על לוח המודעות המזמינה את הציבור לבוא ולראות. כך היה בליקויי חמה וליקויי לבנה, מטרות של מטאוריטים, כוכבי שביט, וכדומה.
יוסי קיים במשך שנים רבות חוגי אסטרונומיה לילדים בגילאים שונים, חוגים שהיו פופולריים ביותר.
ייסוד הקיבוץ
אנחנו מרבים לדבר על הישגים אישיים, אבל לפעמים ההישגים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם הם הישגים קבוצתיים. יוסי צור היה שותף, יחד עם אשתו לעתיד (אמא שלנו) ועוד כמה עשרות מחבריהם, לייסוד קיבוץ שובל, שעלה על הקרקע בנגב היום הכיפורים תש"ז במסגרת מבצע "אחת עשרה הנקודות". בזכות מפעל זה, כמו גם תוכניות הפיתוח המפורטות של מפעלי המים שעתידים היו לקום בנגב (ובאותו שלב היו בגדר תוכניות מפורטות, אך דמיוניות לחלוטין) שכנעו את האו"ם להכיר ביכולתם של היהודים לפתח את הנגב, וגרמו לנגב להיכלל במסגרת השטח שנועד למדינה היהודית ב"תוכנית החלוקה".
