גיורא עמיר: 60 שנה לעליית יהודי צ'כוסלובקיה
(מתוך דברים שנשא בכנס לכבוד 60 שנה לעלייה מצ‘כוסלובקיה.)
דברים אלה שאני מבקש לומר לפניכם, אינם מבוססים על סטטיסטיקה. אין בידי מספרים כיצד נקלטו העולים מציכוסלובקיה בישראל, לאיזה ענפי ייצור ומסחר השקיעו את מאמציהם, ומלבד שמות הקיבוצים אותם יסדו והשלימו יוצאי ציכוסלובקיה- לרבות זה שבייסודו השתתפתי - אין בידי נתונים סטטיסטיים כלשהם. על כן לא דין וחשבון אני מוסר כי אם דברי הערכה של רגש והשתייכות ברצוני לומר.
גם זאת אקדים ואומר: אפילו הכותרת לדברים אלה אינה מדוייקת, שהרי עלייתם וקליטתם של יהודי ציכוסלובקיה בישראל החלה הרבה לפני 1949; למען שלמות התמונה אזכיר שמות מפוארים של הקיבוצים שנוסדו, עלו וקמו על-ידי חלוצים מציכוסלובקיה לפני מלחמת העולם השניה: חפציבה, שער הגולן, שריד, גבעת חיים, כפר המכבי, כפר מסריק, העוגן, בצד העולים שהשתכנו בערים של ארץ ישראל. ראוי להזכיר כי ד״ר אלברט טיכו, יליד בוסקוביצה במורביה החל לרפא חולי עיניים בירושלים כבר ב-1912 ופרופ' גוסטב אשרמן, בוגר בהצטיינות מיוחדת של האוניברסיטה בפראג עלה ארצה כבר בראשית שנות ה-20, עבד כחלוץ בסלילת כביש צמח והקים את מחלקת היולדות הראשונה ב״הדסה" תל-אביב ב-1925. הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים היה שמואל הוגו ברגמן, יליד פראג, ומי שיסד את המחקר המדעי של השואה באוניברסיטה זו הוא יליד פראג אחר, פרופ' יהודה באואר יבל״א. כאחרונים חביבים אזכיר את הותיקים של ההתאחדות, את יהודית שטיינר-פרויד וד"ר הנוש וייגל. לא אשכח להזכיר את טוביה ריבנר מברטיסלבה ומקיבוץ מרחביה, משורר נפלא שאחותו הייתה בין הבנות שנלקחו לאושוויץ במרץ 1942 ובשירו "סלובקיה" כתב שורות בלתי נשכחות אלה:
אף אחד מהרייך לא השתטח
על פסי הרכבת. פסי הרכבת
לא הזדקפו. קיץ 42
לא היה בשבילך אלא
קיץ 42. לא הוסיף קמט בפניך.
למעשה, התאריך שאנו מציינים היום, הוא סיום עלייתם של השרידים שנותרו לאחר השואה; הרכבת שיצאה בקו ישיר מברטיסלבה בסלובקיה לנמל בארי באיטליה בסוף נובמבר 1949 הייתה רכבת אחרונה מסוג זה ויכולה לסמל את סיום העליה של שארית הפליטה, שהשנה, ב- 2009 מלאו לו, לסיום זה 60 שנה.
הייתי רוצה לדבר על עליה המונית; לצערנו הרב העולים ארצה בשנים שלאחר השואה הותירו אחריהם חלל ריק. הקהילות היהודיות בערי צ'כיה, סלובקיה ו- Podkarpatska Rus הושמדו; "הפיתרון הסופי" של הנאצים, בסיועה של האוכלוסיה המקומית, הצליח. החיים היהודיים בצ'כוסלובקיה באו אל קיצם. הם הפכו למוצג במוזיאונים לתרבות יהודית בפראג, בברטיסלבה ופרשוב.
המספרים הם מחרידים . רוב רובו של הציבור היהודי במה שהיה לפני מלחמת העולם השניה - צ'כוסלובקיה - הושמד בשואה. בין מרץ 1941 לבין מאי 1945 הצטמצם היישוב היהודי באופן נורא: מ-90,000 יהודי צ'כיה נותרו 12,000 בלבד; מ-90,000 יהודי סלובקיה נותרו כ-25,000 בלבד. ומיהדות Podkarpatska Rus המפוארת, היהודית שורשית בת 100,000 נפשות נותרו בחיים פחות מ-20,000.
ניתן לומר במידה מסוימת של דיוק כי עם סיום המלחמה נותרו בצ'כיה וסלובקיה וחזרו אליה מהמחנות כ- 40,000 יהודים. על ציבור זה היה להחליט החלטה גורלית: האם יישארו בעמק הבכא או יהגרו; ובמקרה של ההחלטה להגר - לאן ילכו. פרופ' יהודה באואר במאמרו: "מן השואה למדינת ישראל" קובע, כי לדעתו הגורם העיקרי בתהליך שהביא לעצמאות ישראל היו מחנות העקורים בפרט וניצולי השואה בכלל. במידה רבה של סיפוק אני אומר: רוב רובו של ציבור ניצולי השואה בצ'כוסלובקיה החליט החלטה ציונית: לעלות לארץ ישראל. שיעור העולים מצ'כוסלובקיה לארץ ישראל דומה לשיעורם בין כל הקיבוצים של שרידי השואה: שני שלישים מהם עלו לארץ ישראל ושליש היגר למקומות אחרים.
כאן מתחיל סיפור עלייתם המופלא של עולי צ'כוסלובקיה וקליטתם המוצלחת בישראל. אולם ראשית וראש לכל, עלי לשלם חוב של כבוד לשלוש קבוצות מבין יהודי צ'כוסלובקיה שחבריהם ראויים לציון של גבורה.
הקבוצה האחת הם המתנדבים שהתגייסו לחיל האוויר של צה״ל לפי קריאתה של ההגנה. בצד הסכמתה של צ'כוסלובקיה להסב טייסים ותיקים מחיל האוויר הבריטי ובהם עזר וייצמן ומוטי הוד לטיסה במטוסי קרב מסוג מסרשמידט, אשר 10 מהם מכרה צ'כוסלובקיה להגנה, הוכשרו כמה עשרות מתנדבים יוצאי צ'כיה וסלובקיה שנענו לקריאתה של ההגנה, כטייסים. אזכיר רק שלושה: ידידי ג'ו אלון, ילד טפליצה שנוב, מבכירי חיל האוויר של צה״ל, שהיה נספח חיל האוויר בוושינגטון ונרצח שם ב-1973; הוגו מרום (מייזל) יליד ברנו Brno שעם שחרורו מצה״ל היה לטייס ניסוי של התעשייה האווירית ויהודה מנור (מונק) יליד אוסטרבה שהשתחרר כאלוף משנה וכותב היום את תולדות היחידה המובחרת הזאת מיוצאי צ'כוסלובקיה. בצד הטייסים הוכשרו כ-80 חניכים מצ'כיה וסלובקיה בקורסים לקשרים ומכונאים והם שימשו המתחזקים של מטוסי מסרשמידט בצה״ל. לפני זמן לא רב ליווינו אחד מהם, את אוצו הירש, יליד מיכלובצה, בדרכו האחרונה. בצד כל אלה גייס חיים גורי, שבא מבודפשט לפראג, 50 מתנדבים לקורס צנחנים ולוחמי קומנדו. אלה הגיעו ארצה מצ'כוסלובקיה באוגוסט 1948 והיו הגרעין ליחידת הצנחנים הראשונה של צה״ל.
הקבוצה השניה הם הצעירים שעלו ארצה בעליית נוער בחודשים שלפני קום המדינה ובמסגרת עליית מח״ל בעת מלחמת השחרור. אלה שולחו אל שדות הקרב לפני שלמדו את שפתה של הארץ, לפני שהיה
ביכולתם להיות חלק מתרבותה וחווייתה. הם נלחמו בגבורה לפני שהספיקו להבין את הפקודות שניתנו בעברית. היו בהם גם צעירים שרידי יהדות צ'כוסלובקיה אשר עלו בעלית הנוער או בעליה הבלתי ליגאלית לפני הקמתה של המדינה. אמנם, עיקר עול המלחמה בשלביה הראשונים והמכריעים הוטל על כתפיהם של צעירי היישוב היהודי בארץ ישראל והם היו רוב הנפגעים בקרבות. אולם, בשלב מאוחר יותר מילאו עולים חדשים תפקיד חשוב יותר ויותר בקרבות, לפעמים תפקיד מכריע, ומספר הנפגעים מקרבם גדל. בתום מלחמת השחרור היה שיעור הניצולים משואת אירופה בצה״ל כשליש. בספר "יהודי צ'כוסלובקיה בישראל" אשר פורסם על-ידי קרן מורשת של ההתאחדות, ואשר אליו עוד אפנה בהמשך הדברים, מובאת רשימה של 173 יוצאי צ'כוסלובקיה שנפלו במלחמת השחרור.שניים בהם היו רק בני 17: שמאי וינברגר ומיכאל קליין. שלושה בהם היו בני 18 בלבד : אהרון ויס, צבי הירשלר, שלום וירצברגר.
הקבוצה השלישית הם הצעירים, חניכי תנועות הנוער החלוציות אשר עלו על הקרקע באזורים שונים של הארץ ויסדו כאן מושבים וקיבוצים, פאר ההתיישבות החקלאית. הם עלו ארצה מתוך כוונה להגשים את הייעוד של התיישבות חלוצית חקלאית, כיבוש הארץ על ידי המחרשה, הזריעה והנטיעות. חברי תנועת הנוער הדתית בני עקיבא השלימו את קבוצת יבנה, חברי גורדוניה מכבי הצעיר שהראשונים בהם עלו ארצה בעליה בלתי-ליגאלית באוניה שקיבלה את השם "תיאודור הרצל" במרץ 1947, הצטרפו לקבוצת גזר ולקיבוץ גשר; העליה המאוחרת יותר של אנשי מכבי הצעיר השלימו את הקיבוצים כפר המכבי, חוליות וחמדיה. חלק אחר, לאחר הכשרה בקיבוץ ניר-עם עלה להשלים את קבוצת אבוקה בפתחו הלוהט של עמק בית שאן. חברי השומר הצעיר, הגדולה שבין תנועות הנוער החלוציות בצ'כוסלובקיה, הקימו שני קיבוצים: את קיבוץ שומרת היוצרים ואת קיבוץ להבות חביבה שהוקם כמצבה חיה לצנחנית ילידת בנסקה-ביסטריצה, חביבה רייק אשר נחתה עם הצנחנים רפי רייס וצבי בן יעקוב בסלובקיה בעת המרד ב-1944 על מנת לסייע לבני העם היהודי. היא שילמה על שליחותה בחייה. השכבה הצעירה של תנועת השומר הצעיר השלימה את קיבוץ כפר מסריק וחבריה מילאו במשך הזמן תפקיד מרכזי בחייו של קיבוץ זה. לקיבוצים הקיימים הצטרפו חבריהם מתנועות הנוער החלוציות בצ'כוסלבקיה שעברו את השואה באירופה ובהם הגיבורים הגדולים של מלחמת ההצלה. כל העולם מכיר את ראול וולנברג השוודי וצ'ארלס לוץ השוויצרי שפעלו למען הצלת היהודים בבודפשט. לצידם, צריך לציין ללא כל רגשי נחיתות את חברי תנועות הנוער החלוציות מצ'כוסלובקיה שפעלו בבודפשט והצליחו, תוך גבורה, חוכמה וחוש בריא להישרדות לעשות את הנחוץ להצלת יהודים, ובמיוחד ילדים מבין ציפורניהם של זונדראיינזצקומנדו אייכמן ועוזריו ה- Nyilas.
אזכיר כמה מהם: לקיבוץ כפר המכבי הגיע Pufi Révész ; לקיבוץ העוגן הגיעו חבריו: יעקוב רונן (בניטו), משה אלפן, רפי פרידל בן־שלום, מימיש הרבסט ושרגא וייל, אותו ליווינו לפני שבועות מספר בדרכו האחרונה. יליד Nitra צייר בעל שם, יצירותיו היו תרומה של מדינת ישראל למוסדות בינלאומיים ומפארות בין היתר את "Kennedy Center" בוושינגטון. רפי פרידל בן־שלום היה בין הדיפלומטים הבולטים של ישראל, קונסול כללי ראשון של ישראל בשגרירות בפראג, ואחר כך שגריר ישראל בכמה ארצות אירופה.
דור לדור יביע אומר. ארשה לעצמי להזכיר כי אחרוני העולים של קיבוץ להבות חביבה הגיעו ארצה רק לאחר שסיימו בכישרון רב תפקיד בלתי רגיל בהברחת חברי כל תנועות הנוער החלוציות מהונגריה לסלובקיה ומשם לאוסטריה בדרכם לישראל, כאשר ממשלתה דאז, בראשות Mátyás Rákosy החליטה לאסור את העליה לישראל וסגרה את הגבול.
מן הראוי להזכיר גם מגזר אחר של ההתיישבות החקלאית: יוצאי צ'כוסלובקיה יסדו את המושב משמר איילון אשר בעת ייסודו ב-1948 ישב על הכביש הישן תל-אביב - ירושלים (כביש 424) והיה מצוי במקום מסוכן ביותר, בגבול המובלעת שבשליטת צבא ירדן; רק מלחמת ששת הימים שחררה את המושב מהשכנות המסוכנת. גם המושבים כרם מהר״ל ועין אילה הוקמו על-ידי יוצאי צ'כוסלובקיה והם היו גם בין המייסדים של רמת רזיאל בהרי ירושלים.
אין מנוס מהזכרת שמות, אם כי בהכרח עשייה זו מצעידה אותי לאזור מלא סכנות. למה הזכרתי את פלוני ושכחתי את פלמוני, לא פחות חשוב ומצטיין מקודמו? מראש אני מבקש סליחה של השרירות בבחירת הדוגמאות למצוינותה של יהדות צ'כוסלובקיה. רבים מאוד לא יוזכרו, למרות שמגיע להם, אם מקוצר היריעה ואם מחמת שכחה אנושית. ושוב: סליחה ומחילה אבקש.
הזכרתי את שרגא וייל ז״ל, הרי שבאומנים דיברנו, אזכיר את טוביה בארי, יליד טופלצ'אני ואת חוה פרסבורגר לבית גינץ, בת פראג, שני אומנים בולטים מבין העליה מצ'כוסלובקיה. הביתן הצ'כי ביריד הספרים הבינלאומי האחרון בירושלים הציג את יומנו של פטר גינץ, יומן שנתגלה לפני שנים מספר ופורסם בעריכתה של חוה, אחותו. פטר היה נער מוכשר ביותר ואת אחד מציוריו לקח עמו אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, לחלל, על מנת, כדבריו, להפגין את ניצחון הרוח. אתם מחפשים קשר בין פטר גינץ ואילן רמון? הקשר הוא אושוויץ. פטר מצא שם את מותו וגם אמו וסבתו של אילן הגיעו לשם. הסבתא נרצחה ואילו אמו של אילן רמון, ילידת צ'כוסלובקיה, שרדה את אושוויץ. להשלמת התמונה נציין כי איגוד האסטרונומיה הבינלאומי החליט, לרגל 60 שנה לשחרור אושוויץ, לקרוא את אסטרואיד 50413 שנע בין מרס ליופיטר ומסובב את השמש אחת ל-4.9 שנים, על שמו של פטר גינץ. ואפרופו כוכבים, לא נשכח את הסופרים, ובהם את מקס ברוד, רות בונדי, אביגדור דגן, ולדיסלב גרוסמן, סופרים בעלי שם. אזכיר גם את העיתונאים: הראשון שבהם, פליקס ולטש, יליד פראג, ידידם של פרנץ קפקה ומקס ברוד ואת חנה זמר, ילידת טופולצ'אני, שהיתה לעורכת ראשית של העיתון דבר.
הזכרתי את הספר "יוצאי צ'כוסלובקיה בישראל" שהוצא לאור, ביוזמתו של ד״ר וייגל, על-ידי ההתאחדות. עיון בספר זה ממלא את המעיין בגאווה. כך למשל, בספר מעידה ד״ר רחל בוק, כי הוטרינר הראשון בארץ ישראל היה ד״ר יהושע כהנא, איש Brno שם למד וטרינריה ומיד עם סיום לימודיו ב-1929 עלה ארצה והגיע כאן להישגים נכבדים בהדברת שחפת הבקר. אבל שים אצבע על כל עיסוק שהוא, מדעים, חיי רוח, רפואה, חינוך, תעשיית הנשק ואנשי צבא ותמצא בו יוצאי צ'כוסלובקיה, החל מעליה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת וכלה בניצולי שואה אשר באו ארצה, בנו כאן את חייהם מחדש ותרמו תרומה אשר הן מבחינה כמותיות והן מבחינה איכותית עולה בהרבה על שיעורם המספרי באוכלוסיה.
איננו מרבים לציין עובדה זו וטוב שכך שהרי הציון של היותנו יוצאי צ'כוסלובקיה אין לו משמעות מיוחדת. הוא טוב להזדמנות חגיגית של היום; בחיי היום־יום אנחנו אזרחי מדינת ישראל, לא טובים יותר מאחרים, לא חכמים יותר מאחרים - אולי רק צנועים יותר כאשר זה מגיע לציון המקום ממנו באנו..
העולים מצ'כוסלובקיה שלאחר השואה השתכנו ברובם בעריה ובמושבותיה של ישראל והיו לאזרחים מן השורה, מועילים, ישרי דרך וישרי לב. היו בהם בעלי מקצועות חופשיים שהיו זקוקים לנוסטריפיקציה על מנת שיוכלו להמשיך במשלח-ידם בישראל. מהנדסים, ארכיטקטים, רופאים ועורכי דין השיגו אותה ללא קושי, כולם היו בעלי אינטלקט מצויין. אילו נערכה סטטיסטיקה על שוכני המעברות וקליטתם, היו יוצאי צ'כוסלובקיה זוכים ללא ספק בתואר של שיאנים בשהות קצרה במחנות של הסוכנות. אזכיר חוויה אישית, עליה למדתי שהייתה חוויה משותפת לכל העולים מצ'כוסלובקיה. הורי הזכורים לטוב ואנוכי הגענו ארצה ב-3 בדצמבר 1949 ומן האוניה עברנו למחנה סנט לוקס, שכונה "שער העליה" בחיפה. כמו כולם, ריססו אותנו ב-DDT ויצאנו מזה ללא טראומה ובלי לראות בזה השפלה. אני הלכתי לקיבוץ שלי; אבי ז״ל הביט סביבו, ראה מה שראה וכעבור שלושה ימים עזבו הורי את "סנט לוקס" ויצאו מהאפוטרופסות של הסוכנות בלי לחשוב שמגיע להם ממנה משהו.
אין בידי נתונים על פוליטיקאים מבין יוצאי צ'כוסלובקיה, כי אין כאלה. חבר הכנסת הראשון והיחידי מיוצאי סלובקיה, פרופ' חיים ברזניץ הגיע לכנסת רק בבחירות של 2006 ופרש ממנה אחרי זמן קצר, נראה לי מתוך השקפה כי חברות במוסד זה היא בשבילו בזבוז זמן. מסתבר כי יהודי צ'כוסלובקיה הגיעו ארצה עם שני פגמים פיזיולוגיים חמורים: חסרים להם מרפקים שהם מרכיב הכרחי בישראל כדי להגיע לתפקידים חשובים והם סובלים מרמה מוסרית גבוהה מדי. אזכיר את אחד העולים, סמל הצניעות והמוסריות, שמילא תפקיד חשוב באותה קבוצת עבודה, מנהיגים אשר פעלו ללא ליאות להצלתה של שארית יהדות סלובקיה: ד"ר אוסקר נוימן, שעמד עם עלייתו שנים בראש ההתאחדות שלנו.
מי שמבקש ללמוד על חלקם של העולים מצ'כוסלובקיה בבניינה של המדינה, מוזמן לעיין בספר המוקדש לנושא זה אותו כבר הזכרתי, אם כי חסר בו המומנט של תיאור הפלא: כיצד יוצאי אושוויץ, ברגן־בלזן, בוכנוולד ומאוטהאוזן ועוד מקומות מחרידים של רעב וגסיסה החזירו לעצמם את חדוות החיים ובנו את חייהם מחדש כאן, בישראל, מדינה בהתהוות, שהייתה בעת עלייתם מקום של מלחמה וצנע ובו נדרשו למאמץ יום־יומי הרואי כדי לעמוד באתגרים של מדינה חדשה.
ד״ר וייגל, היוזם של עריכתו ופרסומו של הספר, אותו כינה כ״אסופה" כתב בהקדמה, בצניעות אופיינית דברים אלה: "יוצאי צ'כוסלובקיה השתלבו בארץ יפה. מעטים ידועים כפוליטיקאים, אולי מסיבת תמימותם. לעומת זאת הם בלטו בתור מדענים, הוגי דעות, אמנים, אנשי ביצוע בצבא ובמינהל, בתעשיה ובמסחר, בחוש חיבה לזולת וללא נטייה לנצלו." הוא סיים את ההקדמה בכותבו: "תכונות אלה דרושות לקיום חברה אנושית מתוקנת. אחת המטרות של האסופה היא להצביע על תכונות אלו, למען תקוימנה על-ידי הדורות הבאים, לאו דווקא של יוצאי צ'כוסלובקיה אלא על-ידי כל העם. אם תושג המטרה הזו, תהיה זו התרומה הגדולה ביותר של העליה מצ'כוסלובקיה."
בספרי על קורות הקהילה היהודית של פרשוב ספרתי על ד״ר אנדרה מילר, אשר שרד את מצעד המוות ממחנה Sachsenhausen ולאחר השחרור יוצא בדרכו חזרה לפרשוב. כפי שזה קורה, החיים והמוות כרוכים זה בזה ועוד בהיותו בדרך, מגיעה אליו הידיעה כי ב-27 ביוני 1945 נולד בנו בכורו, הילד היהודי הראשון שנולד אחר המלחמה. מתחילים לחיות מחדש אולם לא על אדמת סלובקיה. ב-16 במאי 1949 מגיעה המשפחה לחיפה; ד״ר מילר מתחיל לעבוד כרופא עיניים ומגיע לדרגת פרופסור ומנהל מחלקת העיניים בבית חולים רמב״ם. בנו בנימין, התינוק היהודי הראשון שנולד בפרשוב לאחר המלחמה, עומד היום כפרופסור בראש אותה מחלקה.
ואם ברופאים דיברנו, לא אוכל לפסוח על הזכרת בני הזוג טורוק, ד"ר איבי מלבוצ'ה וד"ר גבריאל מקושיצה, חלוצים ברפואה בנגב, הורים של פרופ' חנה יבלונקה שלנו, היסטוריונית מאוניברסיטת בן- גוריון בבאר שבע.
ולא אסיים לדבר ברופאים, בלי להזכיר את ד״ר מיקי מרטונוביץ' הזכור לטוב על-ידי כל אחד מאתנו, כמנהל בית החולים היהודי בברטיסלבה, אשר עלה ארצה ב־1949 עם רעייתו ובנו אורי שהיה כאן לפרופ' אורי מרטונוביץ', מחוקרי ההמופיליה הטובים בעולם, בעל פרסים רבים, שהקים וארגן את המרכז הארצי להמופיליה בברטיסלבה לזכר אביו. גם אחיו, תת-אלוף ד״ר גיורא מרטונוביץ' לא נפל רחוק מעץ הרפואה והיה לקצין רפואה ראשי של צה״ל.
הואיל ואין בידי פרטים על פילוח הקליטה של יוצאי צ'כוסלובקיה בארץ ישראל, ומכל יוצאי צ'כוסלובקיה אני מכיר בצורה הטובה ביותר את משפחתי שלי, הרשו לי להיעזר בהיבט אישי, ולתאר את הנושא דרך פריזמה משפחתית. אמי ז"ל באה מכפר קטן בסלובקיה המזרחית במחצית הדרך בין הומנה למיכלובצה. היו לה 10 אחים ואחיות; הוריה, סבתא וסבא שלי יחד עם שניים מאחיה של אמא ומשפחותיהם גורשו ב- 1942 לגטו Konska Vola ואבדו בשואה, ולא נדע לעולם - כפי שאתם לא יודעים מה עלה בגורל בני המשפחה שלכם שאבדו - האם מרעב או מאפיסת כוחות או מכדור של מרצח גרמני, פולני או אוקראיני או במוות נורא מסוג אחר. שלושה מאחיה של אמי ניצלו הודות לעלייתם ארצה לפני הדפורטציות. דודתי שפרה למדה בבית ספר לאחיות של הדסה יחד עם יהודית פרוינד שלנו ועבדה שנים כאחות בתי ספר; דודי אלברט התגייס לצבא הבריטי, נלחם באיטליה וכאשר הגיע לפרשוב עם תג של הבריגאדה היהודית ומגן־דוד על שרוול המדים, קשה לתאר את הגאווה של השרידים האומללים של הקהילה היהודית. דודי ישראל שנזרק מהגימנסיה במיכלובצה ב-1939 והלך לעבוד כמתלמד במאפיה, עלה ארצה עם עליית הנוער ב־1940 והחל את הקריירה כאופה בקיבוץ שער הגולן. היום הוא פרופסור אמריטוס לכימיה במכון וייצמן ובגיל 87 עדיין עובד. בנו, פרופסור עודד מילוא הוא מרצה למדעים מדויקים באוניברסיטה בירושלים במכון רקח לפיזיקה.
שלושה דודים נוספים שרדו את השואה, אחד מהם כעולה בית״רי באי מאוריציוס, עלו ארצה, התפרנסו כאן מעמל כפיהם וכל ילדיהם יושבים בארץ.
אחותי, ד״ר אילנה צור עלתה ארצה בעליית נוער כחניכת השומר הצעיר ב-1941 , התיישבה בנגב כחברת קיבוץ שובל בלילה בו עלו על הקרקע 11 יישובים. היא הייתה השתלנית הראשונה בנגב כאשר איש לא האמין שיש עתיד למשתלות ולשתילים בארץ הצחיחה ונטולת מקורות מים. היום גם הנגב הוא ירוק, לא מעט בזכותה.
נתן אלתרמן חיבר "קונצ'רטו לצינור" ושם כתב כי במחלוקת מי עושה את ההיסטוריה, יוברר עוד שאותה "עשה האינסטלטור, אשר כיוון צינור עם ברז למדבר." השיר היה על אהרון וינר, שתיכנן והקים את הקו ירקון-נגב אשר סיפק מים לאותם 11 היישובים בנגב. אהרון וינר היה מהנדס צעיר, בוגר במחזור 1936 של הטכניון ב Brno , עיר בה גדל. עם קבלת התואר עלה ארצה וכאן נעשה והיה איש המים החשוב של מדינת ישראל. משה שרת, אז ראש הממשלה, כתב ביומנו כי שלח את אהרון וינר לייצג את ישראל לפני ועדת ג'ונסטון שהגיעה ב־1953 להציע חלוקת המים באזור. שרת כותב: "דבריו של וינר היו לעילא ולעילא מכל שבח. משנה ברורה, דיבור מתון ברוחו אך מדויק ונוקב בתוכנו." וינר תכנן והקים את מוביל המים הארצי וכמנהל כללי של תה"ל הוביל אותה לתכנון משק המים של פרס וארצות דרום אמריקה. ב-1971 קיבל תואר דוקטור של כבוד מהטכניון בחיפה. התגאיתי תמיד בעובדה, שהיה הדוד שלי.
כאשר ציווה בורא עולם על אברם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" היה אברם במחצית חייו. גם הורינו ובני דורם היו במחצית ימי חייהם כאשר הגיעו לכאן אחרי שעברו ימים קשים ונוראים במולדתם הקודמת. להתחיל בגיל זה במקום חדש, בשפה ובתרבות חדשות, בתנאים זרים ולא מוכרים - איננו דבר קל. אבל הם יכלו לכל התנאים והפכו למרכיב פרודוקטיבי של החברה בישראל, ללא תמיכה וללא היזקקות לסעד.
אנחנו חיים בתקופה בה הרבה שקרים מקבלים כיסוי סטטיסטי כדי להקנות להם נופך של מהימנות. בידי אין סטטיסטיקה על קליטתם של יוצאי צ'כוסלובקיה והשתלבותם בחייה של מדינת ישראל. ועל כן לא הייתה לי ברירה אלא לבחון אותה בפריזמה אישית, משפחתית. אם חטאתי בכך, אני מבקש סליחה. ניסיתי לצייר בדרך זו את תמונתה של קליטת יהודי צ'כוסלובקיה בישראל. לא תמונה מקיפה ומלאה, אבל אני סבור כי זו תמונה שיש בה כדי למלא אותנו בגאווה ובתקווה.
הואיל ודברי אלה ממילא נשאו אופי מאוד אישי, ארשה לעצמי לסיים בסיפור אישי. באחת הנסיעות לחיפה, נכנסתי בתחנת הרכבת למונית כדי להגיע לבית המשפט שהיה אז למעלה, בהדר הכרמל. הרדיו במונית השמיע מוזיקה קלאסית ואני הערתי לנהג שאינני רגיל לשמוע במונית מוזיקה כזו. הוא השיב שזה בא לו מחינוך בבית. שאלתי מאיפה עלה והוא השיב ככה: "עליתי מארץ ממנה לא בא לישראל אפילו פושע אחד." השמעתי לו את הניחוש שלי כי עלה מצ'כוסלובקיה. לחצנו ידיים מתוך הסכמה והבנה.
ובסיפור זה מסתיימים דברי על עלייתם וקליטתם של יהודי צ'כוסלובקיה בישראל.
(2009)