סבא קרל כותב לדוד אמיל - מכתב ראשון
קרית משה
ירושלים (ישראל)
אמיל היקר:
דרך אחייניתך, בת דודי גרטה - זהירות, זהירות, העלמה ד"ר גרטה בלומנטל, שמענו אתה ואני, במפתיע, אחרי שנים רבות, אחד על השני.
גרטה היא מהאנשים הכי משמחים שפגשתי מימיי. – באוגוסט היא ביקרה את מרתה (אשתי) ואותי, סיפרה לנו עליך, והקריאה לנו מכתב ארוך עלי עם הסיפור הנפלא של המשפחה, מה ששימח אותנו מאד. גרטה האיצה בי לכתוב אליך – היא חשבה שזה ישמח אותך. ובכן חשבתי מה אוכל לכתוב לך, כי אחרי כל כך הרבה עשורים חידוש הקשר הוא לא פשוט כל כך..
היה לי על מה לכתוב עוד קודם שחליתי בספטמבר, דבר שעליו דיווחה לך גרטה, ועם השכיבה בבית החולים יש לי אף יותר.
ובכן אתחבר ראשית כל לסיפור המשפחה שכתבת. בסוף הסיפור שלך על ת. לפרכט[1] כתבת, שלא ברור לך איך קרה שמהורים זעיר-בורגניים כל כך יצא אדם בוהמי כמוהו.
לפי זה נדמה לי שלא הכרת טוב את דוד אברהם[2] ודודה הנרייטה. דוד אברהם היה מורה בסמינר במינסטר (Münster) והם חיו בתנאים של זעיר-בורגנים, אבל מטבעם לא היו בורגנים זעירים. לדוד אברהם הייתה נפש של משורר וסופר. הוא חיבר שני רומנים על רקע החברה היהודית, ולאחד מהם אחזור בהמשך. ואשר לדודה הנרייטה, ראיתי תמונת נעורים שלה, בדאגרוטיפ[3]. היא הייתה יפהפייה מהממת ומשהו אצילי נשקף מהבעת פניה ויציבת גופה.
כשביקרתי פעם ראשונה במינסטר כנער, היופי המהמם כבר פרח, אבל בכל זאת מצאה דודה הנרייטה חן בעיניי מאוד-מאוד, לא רק באותו ביקור ראשון של ילד, אבל לאורך כל חייה.
דוד אברהם היה מיודד עם פרופסור לנדלויס, חוקר הטבע ומייסדו של הגן הבוטני והזואולוגי במינסטר. לנדלויס היה בהתחלה כומר קתולי, עזב את הכמורה ובמשך השנים התבדח לא פעם על חשבון הרוחניות הקתולית.
[1] הכוונה כנראה ל ט. לברכט, או אברהם לברכט פרדיננד טרוי, אחיה של סבתא רבא שלנו, בילהה זיבילה שטיינווג לבית טרוי.
[2] הכוונה לאותו איש, אברהם לברכט פרדיננד טרוי, שהיה נשוי להנרייטה לבית קאופמן (או לפמן)
[3] דאגרוטיפ - אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. ראה כאן.
-2-
אבל כשהגיע זמנו למות הוא שינה את דעתו - האם אפשר לדעת? הוא ביקש והביאו אליו את הכומר, קיבל את לחם הקודש ונרדם כשהוא בשלום עם הכנסייה. -
פרופסור לנדלויס כתב שני ספרים שראויים לציון:
Fraensken Essink bi Libyntiden (???)
Fraensken Essink nach seinen ???
הספר האחרון מתחיל כך: "פרנסקן אסינק נפטר, מגיע לפני בית המשפט העליון, הוא לא היה אדם רע, אבל גם לא טוב במיוחד, כלומר, התופת. בית המשפט העליון מטיל עליו לצחצח למשעי את עיגול השמש במשך מיליון שנה. אבל היות ושם למעלה חם מאוד ולפרנסקן, שחטאיו לא היו רבים, מגיעות מספר הקלות, הוא מקבל כל שנה יום אחד של חופש ומותר לו, למשך 24 שעות, לבקר במינסטר האהובה שלו כדי לראות מה מתרחש שם".
וכאן באקראי יש רמז גם לדוד אברהם שלנו: "והגיע איש קטן בעל חטוטרת..."
אמת, לדוד אברהם הייתה חטוטרת. יפה תואר הוא לא היה, ונשאלת השאלה, איך קרה שאישה כלילת יופי כמו הנרייטה בימי עלומיה - לא רק התחתנה עם גבר דל מראה כזה, אלא גם הייתה מאושרת לצדו. אמנותו של השדכן היהודי אינה תשובה מספקת לעניין זה. אני מניח, שלנפשם של הגברים יש "סקס אפיל" שמפצה על החסרון ביופי. שקספיר החזיק בדעה זו. הוא שם בפיו של אחד מחברי המלך הגיבן ריצ'ארד השלישי את המילים המנחמות האלה: "אתה ניחן בשנינות לשון הקוסמת לנשים..."
אבל ריצ'ארד השלישי לא מוצא נחמה לעצמו. הוא נשאר בקדרותו ומוכן להפוך לנבל.
לא כך היה דודנו אברהם. כל חייו היה אדם נדיב לב ובעל רגש. רק פעם אחת, כנראה, איבד את שלוות רוחו. הוא נסע ממינסטר לרדה (Rheda) כדי לבקר את אחותו ואת גיסו (הוריי) ואז, בלי משים, הניחה לפניו אמי הטובה לארוחת הצהריי פשטידת תפוחי אדמה שהוא בשום אופן לא היה מוכן לאכול. אני יכול עדיין לחוש בזכרוני את מלוא האכזבה שלו, אם כי אני אוהב פשטידות תפוחי אדמה, חמות או קרות, במיוחד אלה האפויות עד לפריכות.
ועכשיו, אמיל יקירי, כדי להשלים את הכרוניקה המשפחתית שלך עלי להציג בפניך מספר בני משפחה שעדיין אינך מכיר. ראשית כל ישנה אשתי מרתה, לבית אייכנגרין,
-3-
?????? חצי עמוד אינו קריא עקב בעיה בצילום. מתוך קטעי משפטים אני מבינה שמדובר על כך שמרתה רצתה להיות חלוצה ולעלות לארץ ישראל... הגיעו לארץ ב-1940...... היא אמרה: "אני מעדיפה להיות עוזרת בארץ ישראל מאשר אשתו של מנהל דואר בגרמניה" ?????
לפני כן הייתה במשך שנתיים מנהלת משק בית בפנימייה של בית ספר לחרשים-אילמים. בית הספר הזה, מיסודו של האליאנס היהודי העולמי (Alliance Israelite Universelle) היה ממוקם במבנה פרימיטיבי אבל מבורך. חדר בבניין הזה היווה את דירתנו. אשתי הגיעה לשם יום אחד לפניי. כשהגעתי החזיקה בזרועותיה ילדה בת שלוש, יפה כמו בתמונה, ואמרה לי: "זאת רות הקטנה". אמרתי בלי משים, "שלום, רות". הילדה ענתה ב"שלום" צלול וברור. הברכה הזאת, מפיה של ילדה חרשת-אילמת, נשמעה לאוזניי כמו מעשה פלאים. ההסבר: הילדה נולדה עם שמיעה נורמאלית, אבל איבדה אותה עקב דלקת קרום המוח (מנינגיטיס) בגיל ¾ 1 . באותו גיל כבר דיברה קצת, והיא שמרה על מילת הברכה "שלום" ושכחה את כל השאר. נראה שהילדה לא טופלה כראוי קודם שאשתי נכנסה לתפקידה, כי היא סירבה לאכול והייתה קשה.
כשהופיעה אשתי הקשיים נעלמו. בתקופה הראשונה לא עזבה הקטנה את קצה שמלתה של אשתי, כל הזמן טופפה על ידה. גם אלי התייחסה הקטנה באמון רב.
-4-
לבן השני שלנו, יוסף, מרתה ואני קוראים עד היום בשם החיבה יופכן (Jueppchen), למרות שבינתיים הוא הפך ליופ (Jupp) מגודל ולאב למשפחה.
אבל איננו רשאים בשום אופן לפנות אליו בשם יופ, כי השם הזה שמור בחוג המשפחה המורחבת לבן דודך ד"ר יוסף טרוי, האורתופד הידוע ביותר במזרח הקרוב[1]. עליו ועל בני משפחתו שמעת להערכתי רבות דרך גרטה.
ליופ שלי קוראים בקיבוץ שלו יוסי, כלומר יוסף, יופכן ויוסי הם אותו האדם. גם הבדואים, שאוהליהם נמצאים ליד קיבוץ שובל מעברו השני של הכביש, קוראים ליופכן שלי יוסי. בספטמבר, עדיין מספר ימים לפני שחליתי, ביליתי בחברת יופכן במשך חמש שעות יקרות כאורחים בחתונה בדואית.
ועתה כמה דוגמאות ממעשיהם בעבר (ימי הילדות) של בניי.
Ludenscheid, 1929: היות ולא היה שם גן ילדים יהודי, שלחה מרתה את שניהם לגן ילדים אוונגלי, מקום שם טיפלו בהם טוב מאוד. אולם יום אחד מרתה שמעה את שני הילדים המסתובבים בבית שרים בשמחה: 'ישו, היכנס לסירה הקטנה שלך'. האם אמרה להם: את השיר הזה אתם לא צריכים לשיר. זה שיר נוצרי ואנחנו יהודים. אמר אברהם: אבל השיר הרי כל כך יפה. ועל כך ענתה מרתה: נכון, השיר יפה, אבל הוא לא בשבילנו, אנחנו יהודים ואם לא תפסיקו לשיר את השיר לא נוכל להמשיך לשלוח אתכם לגן הילדים. ועל כך אמר יופכן לאחיו הגדול: בוא, אברהם, נשיר חזק יותר 'ישו היכנס לסירה הקטנה שלך', ואז לא נצטרך יותר ללכת לגן הילדים.
מיין, מחוז קובלנץ (Mayen, Bez. Koblenz), 1932: פעילותו הפוליטית הראשונה של אברהם. בחירת נשיא הרייך. הינדנבורג רץ כמועמד נגד היטלר. בבוקר הבחירות מצאו כמה מחברינו את אברהם שלנו לפני הקלפי, קורא וחוזר בקול : 'בחרו בהינדנבורג, גם אבא ואמא שלי בוחרים בהינדנבורג'. החברים הדואגים הביאו את הילד הביתה.
יום קודם לכן נפטר פקיד בא בימים של הדואר, מבקר, בשם שניידר. ביום שאחרי הבחירות הוא הובא לקבורה צבאית עם ציון כבוד צבאי.ימים אחדים לאחר מכן הגיע אלינו החבר שלנו, המורה לוי, במצב רוח טוב במיוחד והראה לנו חיבור שכתב אברהם בבית הספר.
התלמידים קיבלו הוראה לכתוב כל אחד מהם על חוויה כלשהי שחוו בימים האחרונים. ואברהם כתב:
[1] ראה כאן.
-5-
המורה שניידר נפטר לרוע המזל יום אחד מוקדם מדי, אחרת היה הינדנבורג מקבל קול אחד נוסף.
הייתי גם כן הולך לטקס הקבורה אבל אחרתי מעט, והם כבר עברו את משרד הדואר. רצתי אחריהם. כשהגעתי לבית הקברות הם כבר סיימו ואז מאחור בבית הקברות עשו בום בום, ואז כל יחידת הטמבום-בובים עזבה".
לתעמולת הבחירות המוקדמת של אברהם היה לפני מספר שנים פרק שני, מאזן.
הגיע אלינו איש צעיר נעים הליכות מקיבוץ כלשהו והביא לנו דרישת שלום מאברהם. הוא שהה אתנו פרק זמן כלשהו ואז שלף מתוך התיק שלו מספר עלונים ופמפלטים והתחיל לגייס אותנו למפלגת מפ"ם, שאליה משתייכים הבנים שלנו. מרתה סיפרה לו על הבחירות של הינדנבורג במיין והוסיפה: "אז זה היה, 'בחרו בהינדנבורג, ההורים שלי בוחרים בהינדנבורג.' עכשיו זה עבורנו - 'בחרו מפ"ם, הבנים שלכם גם כן בוחרים מפ"ם." האיש הצעיר אסף את חומר התעמולה שלו לתיק תוך צחוק.
ועוד קטע ממיין.
יש שם בית ספר ממשלתי לכוורנים שנקרא בפי העם "בית הספר לדבורים", בית יפה מאבני בזלת שחורות של מיין, העומד בגן גדול עוד יותר יפה ממנו. פעם כשטיילתי עם הבנים שלי ועברנו ליד השער הגדול של בית הספר שמעתי את יוסף שואל את אחיו: 'מה זה כאן?' והתשובה: 'בית הספר לדבורים.' יופכן שואל, תמה: בית ספר לדבורים? מה זה?' והתשובה: 'אתה לא יודע? זה הרי בית הספר ששם לומדות הדבורים איך לעשות דבש.'
קלן, 1938. בארוחת הצהריים אמר לי אברהם:"לקחתי מהספרייה של גימנסייה יבנה ספר כל כך יפה, אבא, שהייתי מוכרח גם לקרוא אותו. שמו ה-"במקום." אמרתי לו: "אם קוראים לספר "במקום", אז חיבר אותו דוד שלך, וסיפרתי לו על דוד אברהם, המורה בסמינר והסופר. אברהם התלהב, וכשעוד סיפרתי לו שנכד של דוד אברהם הוא רופא בכלכותה הוא עוד יותר התלהב וכתב מייד מכתב לדודן רודולף בכלכותה. בין השאר כתב, דודן רודולף היקר: כרופא בכלכותה בוודאי יש לך פציינטים שהם מהרג'ות ואתה בטח יכול לקבל מהם בקלות בולים מערים קטנות בהודו. הייתי שמח לקבל את אלה לאוסף שלי."
הוספתי מספר שורות לרודולף ומיענתי את המכתב: ד"ר רודולף טרוי, רופא, כלכותה. שיערתי שהדואר הבריטי
-6-
יכיר את כל הרופאים האירופיים בכלכותה ובאמת, אחרי מספר שבועות, הגיעה תשובה נאה מאוד ומפורטת מרודולף. בין השאר הוא כתב: "אשר למהרג'ות, עלי לאכזב אתכם, כי אנחנו, מספר הרופאים היהודים שנמצאים כאן, מקבלים כפציינטים רק את מי שהקולגות האנגלים שלנו מותירים לנו. ובכלל, סביב מרכז הממשל והשלטון האנגלי יש כאן ציביליזציה ותרבות, אבל ככל שמעמיקים לפנים המדינה הענקית הזאת מוצאים כאן את ימי הביניים האפלות. היום, כנראה לא היה הצנזור של נהרו מאפשר את ההערה האחרונה. – לצערי לא היה המשך לחילופי המכתבים האלה עם רודולף, כי זמן מה אחרי זה הכל נעשה רציני אצלנו.
בתחילת מרס 1939 שלחנו את אברהם לפנינו לירושלים בהסכם עם עליית הנוער. ('עליית הנוער' היא מונח מקוצר ל'ארגון להגירה של צעירים לפלסטינה'.)
אני עדיין רואה לפניי בזכרוני את הנער, כיצד צעד – התרמיל קשור, המנדולינה תלויה - זורח משמחה נכנס לתחנת הרכבת המרכזית של קלן, ובחברת כמה חברים עלה על הרכבת המהירה למינכן, לקראת ההרפתקה הגדולה. בנסיעה ברכבת לטרייסט הוא לא ישן שני לילות רצופים. בלילה הראשון הנערים פטפטו, ובלילה השני, במעבר דרך האלפים, הוא לא רצה להחמיץ את מראה ההרים הגבוהים באור הירח. רק בטרייסט על האונייה הוא נשכב לראשונה כדי לישון קצת. אחרי 24 שעות העירו אותו החברים, כי הם חשבו שסוף סוף אברהם צריך גם לאכול קצת. אברהם שאל: האם כבר עזבנו את טרייסט? התשובה: עוד מעט אנחנו מגיעים לברינדיזי. –
בית הספר 'נתן', שאברהם נכנס אליו כאן בירושלים, שוכן מעט מחוץ לעיר, קרוב לדרך המובילה לארמון הנציב העליון. ואברהם, מיד אחרי שהגיע, עלה בו הרעיון לנסות להגיש בקשה לרשיון עלייה עבורנו הנשארים מאחור -ישר לידי הנציב העליון, בעת שזה עובר אותו במכונית. הרעיון מצא חן בעיני המורה שלו, אבל הוא יעץ לו למסור את הבקשה לא לידי נציב העליון, שאין לו קשר לרשיונות העלייה, אלא לידי שר ההגירה, מר אדווין סמואל. אברהם קיבל את העצה, וכתב בין השאר: אני כל כך מאושר להיות כאן בארץ הזאת, אבל עם זאת איני יכול לשמוח בשלמות מחיי כל עוד הוריי, אחי וסבתי שרויים עדיין בגיהינום." בעיני מר אדווין סמואל מצאה הפנייה של הנער חן עד כדי כך, שמייד אחר כך, כלומר ביולי, ורק בזכותו, קיבלנו את הסרטיפיקטים לעלייה לא רק עבור מרתה, עבורי ועבור יופכן, אלא גם עבור החותנת שלי, ואלה היו כמו רישיונות יציאה, שהיו בגדר הבלתי אפשרי לפי התקנות הקיימות. כשסיפרתי לחותנת שלי שהיא תיסע אתנו
-7-
לפלשתינה היא כאילו נעשתה צעירה יותר בעשר שנים. היא גילתה שהמזל הזה הגיע לה דרך היוזמה של נכדה בן ה-14. --- החותנת שלי חייתה כאן עד לפני שנה, נפטרה בגיל 82 ב-12.4.53 אחרי מחלה קצרה. מרתה ואני חשים סיפוק רב מכך שזכינו, למרות הקשיים, לאפשר לה בשנותיה האחרונות, חיים יפים נטולי דאגה. איתרע לה המזל להחזיק בחיקה ולשעשע גם נינים. ----
התכוננו לעזוב לכאן מטרייסט ב-4 בספטמבר 1939. עקב האירועים זה הפך לבלתי אפשרי ואנחנו החלפנו את כרטיסי האונייה שלנו בכרטיסי טיסה ללונדון. – מזכירה בקונסוליה הכללית הבריטית שהכרתי מתוך ביקורים שערכתי מדי פעם בקונסוליה הכללית לשם סידורים שונים עבור מהגרים לפלשתינה מטעם המשרד הפלשתיני בקלן, השיגה לנו ממש בשעה האחרונה את ויזות המעבר לאנגליה והצילה אותנו. מאוחר יותר ראיתי בלונדון, בכיכר וולינגטון, את פסל האנדרטה של פלורנס נייטינגייל והשתוממתי מאוד כי המצילה שלנו, העלמה ד', דמתה לאנדרטה של פלורנס נייטינגייל כאילו שימשה לו מודל.
עזבנו את גרמניה ב-31/8/39 בשעה 5.17 (? – המספר לא ברור בצילום – ר.ו.)אחר הצהריים, במטוס האחרון שיצא משדה התעופה של קלן לחוץ לארץ. הליפט שלנו ושתי מזוודות יד נשארו מאחור במחסן של חברת התעופה ואבדו, אבל חיינו ניצלו.
כשהמטוס שלנו נסק מן הקרקע של שדה התעופה חשנו מרתה ואני תחושת שחרור שלא תתואר. הסבתא שלנו בכתה, כי גיסתה האהובה ליוותה אותנו לשדה התעופה וסבתא ידעה שזו הייתה פרידה לתמיד. הטיסה הייתה ללונדון, שעד היום נשארה יחידה ולא נשכחת עבורנו, ובמיוחד ההגעה לאנגליה. מתחתנו אורות מכל הצבעים, מדי פעם קטע מנהר התמזה, האורות כל הזמן צפופים יותר וקרובים יותר, ולבסוף מתמזגים כולם יחד לים נורא הוד של אורות, לונדון. בשעה 10 בערב ירדנו בשדה התעופה של קרוידון. אחרי עצירה כלשהי בבדיקת הפספורטים, מקום שם הפקיד הבודק התפלא איך אנחנו נוסעים מקלן דרך לונדון לפלסטינה, הרי זו אינה הדרך הקצרה ביותר. אבל לבסוף, אחרי התייעצות עם קולגה, הוא נתן לנו לעבור. ביקורת המכס אחרי זה עברה בנימוס אנגלי לדוגמה, כעניין פורמאלי גרידא.
שדה התעופה מרוחק, ואוטובוס של חברת התעופה הביא אותנו דרך מרכז העיר לתחנת הרכבת ויקטוריה. משם לקחנו מונית לקרוביה של מרתה, דרך הנדון 93, נסיעה נוספת של ¾ שעה. בעת שנכנסנו למונית קיבלתי את השעור הראשון שלי בלשון. ביקשתי את דרך הנדון, (Hendonway),
-8-
וביטאתי את זה כמו שלמדתי בבית הספר, uäy [ a עם שתי נקודות מעל, כלומר מנוקד בצרה]. נהג המונית חזר אחריי ואמר Hendonway, way, [כלומר מנוקד בפתח] ושני קולגות שלו שעמדו לידינו וחשבו שצריך ללמד את הזרים האלה, חזרו האחד אחר השני –Hendonway, uay. כשמאוחר בערב סיפרתי על החוויה הזאת לקרובים שלנו הם צחקו בלבביות. כמובן שזו הדרך הנכונה, אבל לנהגי המוניות יש סלנג משלהם, שלפיו זה uay.
בחצות לילה בדיוק הגענו לקרובים, בת דודה לא נשואה ובת דוד נשואה של מרתה. חזרה מוזרה של אירועים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגיעו אביהן[1] ואחיהן של בנות הדוד האלה אל חותניי כפליטים מבריסל, חיו אצלם ½ 1 שנה, ועכשיו הופענו אנחנו ערב מלחמת העולם השנייה, כפליטים אצל הדודניות בלונדון. במידה רבה אנו מייחסים לנדיבות ליבן ולנכונותן לעזור לנו את העובדה ששהותנו בת ששת החודשים בלונדון נשארה אצלנו בגדר זיכרון יפה כל כך.
למחרת בבוקר, ב-1 בספטמבר, נסעה אחת מבנות הדוד אתנו לבית בלומסברי (Bloomsbury House), המשרד הראשי של ועדת הפליטים של יהודי אנגליה. הדודנית נכנסה קודם לבדה אל הגזבר. אחרי 10 דקות נקראנו פנימה והאיש הודיע לנו בחביבות שהוא הקציב לנו הקצבה חודשית של 14 לירות אנגליות, ואת ההקצבה של ספטמבר נוכל להוציא מיד מהקופה, ואחרי כן יישלח לנו הסכום בדואר הביתה בדיוק בראשון לכל חודש. בתנאים של יוקר המחיה הנמוך בלונדון יכולנו לחיות מכך בנוחיות גמורה, ואפילו לקיים קשר צנוע עם הקרובים והחברים הרבים שלנו שפגשנו שם להפתעתנו. באותו זמן היו בערך 25,000 פליטים מגרמניה בלונדון, רובם ברובע גולדרס גרין. מהר מאוד מצאנו דירה מרוהטת עבור ארבעתנו. זה לא היה קשה אז, כי בערך מיליון אנשים עזבו את לונדון. כהכנה לארועים הצפויים פונו בימים הראשונים של חודש ספטמבר כל בתי הספר לפריפרייה. אקסודוס ההמונים התבצע בסדר מעורר השתאות. הרכבות העיליות והתחתיות היו סגורות לתחבורה הכללית במשך חמישה ימים ושימשו אך ורק להעברה של ילדי בתי הספר אל תחנות רכבות החוץ. הורים רבים נסעו לפריפרייה עם ילדיהם[2].
יופכן קיבל את האופניים של אחד מדודניו שגויסו והסתובב אתם בכל הסביבה. בתוך שבועיים הוא התמצא במקום הרבה יותר טוב מאתנו. תוך השיטוט הזה הוא התנסה בחוויות מעניינות ויצר היכרויות שונות. במיוחד אני זוכר לטובה איך שסיירתי עם הנער בשני האתרים המקודשים של האומה האנגלית: כנסיית וסטמינסטר והקתדרלה של סט' פול. שני הבניינים משופעים באנדרטאות למיניהן, ולי זה איפשר לשאת בפניו כמה הרצאות היסטוריות. אבל אחרי חודשיים
[1] הכוונה לרוברט רפאל ריינסברג, שהיה בעל פונדק ב- ostende בבלגיה
[2] עוד לפני מלחמת העולם השנייה, האנגלים חששו מאד מהפצצת לונדון ע"י הגרמנים, כמות הקרבנות הצפויה וההשפעה על המוראל הלאומי. התיאורטיקן הצבאי בסיל לידל-הארט אמד את מספר הקורבנות הצפוי בשבוע הראשון של ההפצצות ברבע מליון איש. צ'רצ'יל תיאר את לונדון כ "...המטרה הגדולה ביותר בעולם, סוג של פרה שמנה ויקרת ערך, הקשורה במקומה ומזמינה את כל חיות הטרף...". בשנת 1937 העריך הפיקוד העליון הבריטי שבמקרה של מלחמה יהיו בלונדון 1.2 מיליון נפגעים, הרוגים ופצועים, שפאניקה תשרור ברחובות והייצור התעשייתי ייעצר. הצבא לא יוכל לתפקד כי יהיה עסוק בשמירה על הסדר הציבורי. בסופו של דבר תחזיות שחורות אלו לא התממשו במלואן. לאחר 57 ימי הפצצות רצופים סבלו תושבי לונדון מ- 40,000 הרוגים, 46,000 פצועים ומיליון בתים שנהרסו או ניזוקו, אך פאניקה לא פרצה ותושבי לונדון שנשארו בעיר הוכיחו חסינות רבה ומוראל גבוה, בין השאר בזכות הפינוי המסודר של חלק גדול מאוכלוסיית לונדון ובכלל זה רוב הילדים.
-9-
קבעה ועדת הפליטים קבעה שבננו חייב להיכנס לבית ספר, והיות ובלונדון כבר לא היו בתי ספר הוא על ידי הוועדה לפנימייה המרוחקת מלונדון מרחק של שעתיים נסיעת רכבת, בקרבת איפסוויץ' (Ipswich). כך הוא ראה משהו גם מהפריפריה האנגלית. היה לו שם מורה טוב במיוחד. פעם נתקל בו המורה כשהוא מתאבק עם כמה מחבריו. הוא אמר: בחורים, לא כך עושים את זה! הוא הביא להם שני זוגות כפפות אגרוף וציווה עליהם: כך, עכשיו קדימה! הוא גם נסע כמה פעמים עם יופכן ועוד נער שאותו חיבב לאיפסוויץ', הראה להם את העיר, שבחלקה קיימת עוד מימי-הביניים (המוכרת מהרומנים של דיקנס), והזמין אותם לקונדיטוריה.
באמצע פברואר החזרנו את יופכן חזרה ללונדון, כי הסוכנות היהודית ארגנה טרנספורט פליטים לפלשתינה דרך צרפת ל-80 איש ואנחנו עמדנו לנסוע. אחרי פרידה מרגשת מקרובים וחברים עזבנו את לונדון בערב, ב-23 בפברואר. נסענו דרך ניו הייבן, דייפ, רואן, פריס, מרסיי, ביזרטה, ביירות. (New Haven, Dieppe, Rouen, Paris, Marseille, Bizerte, Beyrouth.) זיכרון יפה יש לנו משלושה ימים שהייה במרסיי, שסיפקה לנו את ההזדמנות לסייר בעיר הנהדרת הזאת. אפילו הסבתא טיפסה מוקסמת על הגבעה אל הכנסייה המפורסמת נוטרדם דה לה גרד (Notre Dame de la Garde)). חוויה אחרת מעניינת מן הנסיעה הייתה השהיה בביזרטה. נאסר עלינו לעזוב את האונייה, אבל עמדנו במזח משעה 8 בבוקר עד ½ 1 אחר הצהריים, ומגובה הסיפון יכולנו להסתכל ולראות את החיים והתנועה המתרחשים בנמל ובעיר הקולוניאלית הצרפתית.
היו לנו כרטיסי הפלגה עד חיפה אבל האונייה השתהתה שלושה ימים בביירות ולחברה השתלם יותר להעביר אותנו מביירות הלאה דרך היבשה מאשר להשהות אותנו ולכלכל אותנו עוד שלושה ימים באונייה. וכך ירדנו מהאונייה ב-6 במרס והוסענו באוטובוסים בדרך החוף הלבנונית היפהפייה עד תחנת הגבול ראס אל נקורה. כל הזמן - משמאלנו לבנון ומימיננו הים. בתחנת הגבול שהינו מספר שעות לביקורת פספורטים ומכס, ואחרי כן הותר לנו להיכנס לארץ ישראל, ומכוניות מוכנות של חברת הסעות יהודית הביאו אותנו לחיפה. כלומר: האוטובוס עבר דרך חיפה, אבל אנחנו ביקשנו מהנהג להוריד אותנו כבר בקריית מוצקין, 10 ק"מ לפני חיפה, כי שם חי אחייני פאול, בכורו של אחי משה, ושם הייתה התחנה הראשונה שלנו.
כאן יש דף עם שיר בעברית ליום הולדתה הראשון של אמא בארץ ישראל