סבא קרל כותב לדוד אמיל - מכתב שני

תרגום: רות וינטר

הערות שוליים: עמיקם צור

ירושלים, מאי....... [התאריך אינו קריא]

אמיל היקר,

את מכתבי מהכרמל קיבלת כנראה בסוף מרס. היה נפלא שם למעלה. חיפה היא היפה בשלושת הערים הגדולות שלנו, בהיותה ממוקמת על וסביב הכרמל, עם המראה מהכרמל - במערב הים התיכון, בצפון הנמל, מוצא הקישון ומפרץ עכו, ובצפון- מזרח הרי הגליל.

מרתה חזרה לאיתנה בפנסיון לאה, אני – לא, כי הרעה במצב הריאות שלי גרמה לי לבעיות. בינתיים זה כבר הסתדר.

המכתב הקודם שלי הגיע עד לנקודה שבה הגענו סוף סוף לארץ. ועכשיו הלאה: ב-6 במרס 1940 ירדנו מהאוטובוס בקריית מוצקין. זה היה בשעת בין הערביים, ערב חג, הרבה מטיילים ברחוב, והסבתא שלנו שאלה: "כל אלה הם יהודים?" – "כן, סבתא. כולם יהודים".

מונית הביאה אותנו לדירתו של פאול, שם כבר חיכו לנו. אברהם קיבל דרך משרד מסוים בירושלים מידע מדויק, מתי ולאן נגיע, ונסע לקראתנו לפאול לקרית מוצקין. פגישה מלאת שמחה.

מרתה ואני נשארנו אצל פאול במשך שבוע, עם נסיעות לחיפה לביקורים אצל קרובים וחברים ולסידור עניינים אצל השלטונות. את הסבתא שלחנו אחרי יומיים עם יופכן כמלווה לקרובי משפחה קרובים בכפר ליד תל אביב[1]. שם היא חייתה שנתיים עד שהתאפשר לנו לקחתה אלינו לירושלים. מרתה ואני היינו אז שבוע בתל אביב, עם ביקורים וסידורים בתל אביב ובסביבתה, ואחר כך הגענו לירושלים, שם אנו חיים מאז. אחד מהמקומות הראשונים שלשם הלכנו היה המשרד של עליית הנוער כדי להודיע שהגענו כפליטים ללא שום רכוש (הליפט ושתי המזוודות עם כל כלי הבית וכו' נשארו בגרמנייה ואבדו), שאיננו יכולים לשלם עבור אברהם את התשלומים שהתחייבנו בהם, ושהיינו רוצים להכניס גם את בננו השני, יוסף, למוסד החינוכי של עליית הנוער, אבל אין לנו אמצעים. הנס ביית (Hans Beith) הטוב, מנהל המשרד, השיב: "אל תדאגו, אנחנו מכירים את המצב שלכם ומתחשבים בו. אנחנו מקבלים את שני הבנים שלכם למוסדות החינוך שלנו ללא תשלום מכם. על יוסף להתייצב בבית הספר קלן (Kallen), ברחוב הרב קוק." בית הספר הזה היה בפנים העיר, במרחק של שתי דקות ממקום המגורים הראשון שלנו כאן. החינוך בעליית הנוער תאם את הצרכים והתנאים בארץ, חציו עיוני וחציו מעשי. [? מילה לא קריאה] של ארבע שנים, ליופכן ניתנה עוד שנה נוספת.

הנערים בשנתיים הראשונים שלהם למדו בבתי הספר בירושלים, ואחר כך הועברו להתיישבויות בכפר. אחרי שגמרו את בית הספר, הם נכנסו מרצונם לקיבוצים. במהלך הלימודים, וכן מאוחר יותר בקיבוצים, הם עברו מדי פעם מקום,

[1] הכוונה לשכונת בורוכוב, היום חלק מגבעתיים. לאחותה של סבתא רוזה, הלנה אייכנגרין לבית פרוידנשטיין היה שם משק חלב.

- דף 2 -

וזה נתן למרתה ולי - שאת כל החופשים שלנו בילינו בביקורים אצל הילדים - את ההזדמנות היפה ביותר להכיר את הארץ באזורים שונים. פעמיים ביקרנו את יופכן במקום לימודיו האחרון, בקיבוץ נווה איתן בעמק הירדן. לצד העבודה המעשית בחקלאות, יופכן היה שם פעיל גם במשטרת העזר: חבר ב"משטרת היישובים של עמק הירדן " מיסודה של הממשלה הבריטית. הוא התגורר בתחנת המשטרה, בית האבן הטוב ביותר בכפר, בידיו הייתה ההשגחה על מחסן הנשק, ובביקורינו אצלו הוא הצליח לסדר שגם אנחנו נתאכסן בבית המשטרה. מחלון התחנה ראינו, במרחק של כשני קילומטרים, עיירה ערבית נאה, שנקראה בשם המקראי בית שאן, ובמרחק קטן מן העיירה, בולט מתוך הנוף, את מצודת התל בית שאן. יופכן ערך אתי טיול לשם. תחילה הלכנו במישור, דרך שדות תבואה ירוקים של הקיבוץ, אחר כך במשך כעשרים דקות עברנו דרך ערוץ נחל צר שירד מהגילבוע, ואז עמדנו לפני תל המצודה, שעם הצוק התלול החלק שלה המגודל בעשבים הזכיר לי תמונה של "סוללות דופל " (Duepeller Schanzen). על חומת המצודה העתיקה הזאת, שחלשה על מעבר חשוב מעבר הירדן לים התיכון, תלו הפלשתים את גופותיהם של שאול ויהונתן. כשאנשי יבש גלעד (מזרחית לירדן) גנבו בחשכת הליל ונשאו אליהם את הגופות היקרות כדי לקבור אותן בכבוד, הם היו צריכים לעבור את עמק הירדן בדיוק במקומות שם נמצאים היישובים שלנו נווה איתן ומעוז חיים. המשטח הקטן של תל המצודה שאליה טיפסתי עם יופכן, הייתה בגדר הפתעה. שרידי מבנים מצריים, כנעניים ורומיים שנשתמרו היטב. לידם: גשר בזלת מעל לערוץ הנחל שהזכרתי, שביציאה ממנו למישור הירדן נקרא עוד היום "הגשר הרומאי" בנוי כל כך חזק, שללא כל תמיכה נוספת נושא עליו את תנועת המכוניות של היום. מתל המצודה הלכנו ישר דרך העמק הפורה בעצי דקל ותאנה לעיירה, שעמודים רומאיים נחו בתעלות בכניסה אליה, והתרעננו בבית קפה פרימיטיבי על כוס קפה ערבי. היום הערבים נעלמו מבייסאן. במלחמה ברחו עקב מצפון רע כלפי השכנים היהודים, מתיישבים עולים יהודים גרים במקום, שנקרא שוב בשמו התנ"כי בית שאן. המישור הפורה של בית שאן, כלומר האזור של מישור הירדן שרוחבו 10 ק"מ שליד העיר הזאת היה בתקופה העתיקה מיושב ביישוב צפוף, אבל לפני ההתיישבות היהודית החדשה, במשך מאות שנים, היה ריק לגמרי עקב הסכנות. בדואים נודדים עם עדרי הצאן שלהם נהגו לרעות ולרמוס להנאתם שדות מעובדים, מה שבאופן טבעי הפך את ההתיישבות לבלתי אפשרית. משטרת היישובים של עמק הירדן מנעה מדי פעם חזרה על הנוהג הנעים הזה מימי התורכים, החרימה בהמות שרעו נגד החוק והחזירה אותן רק אחרי פיצוי על הנזק. יופכן סיפר לי על מקרים כאלה, שכבר פחתו בינתיים.

- דף 3 -

יופכן שימש כעד בחתונה של הסמל שלו. כשהכלה, שהייתה ממעוז חיים השכנה, שמעה את שמו הוא אמרה, "שטיינווג? יש לנו אחד כזה גם אצלנו במעוז חיים." וכך הכיר יופכן את בן דודו הנס שטיינווג מלאספה בווסטפאליה – במעוז חיים בעמק הירדן.

בגרמניה שמעתי מדי פעם על הענף הלאספי של המשפחה שלנו, אבל עקב המרחק מלאספה אף פעם לא היכרתי את מי מהם. אז עכשיו יצאתי עם יופכן לטיול למעוז חיים. הדודן הנס ואשתו הצעירה קיבלו את פנינו בחביבות בבונגלו הקטן והנחמד שלהם, שאת קירותיו הם קלעו מקנים של סוּף, והנס ערך לנו בקיבוץ סיור שלא כל מבקר זוכה לו. הוא הראה לנו את הקיבוץ, שאז מלאו לו שבע שנים, לא רק כמו שהוא היה אז, אלא גם עם כל התוכניות להרחבה ועיצוב הנוף. הרחבה מ-400 נפשות עד 1,000 תוכננה אז עם הכפלת מרחב השטחים המעובדים. לקיבוץ הייתה אופציה של סיפוח 3,000 דונאם של שטחים ריקים. (דונאם אחד = 1,000 מ"ר)

אחרי גמר לימודיו, כלומר אחרי התקופה בנווה איתן, שהה יופכן מספר חודשים בקיבוץ יפהפה בשם "מעברות", במישור החוף. שם ביקרנו אותו באוגוסט 1945. ישנו שם בצריף עץ בפרדס תפוזים. כדי להיכנס לצריף היה עלינו להידחף בינות ענפים שהשתוחחו תחת כובדו של הפרי שצמח עליהם. התפוזים היו כבר גדולים, אבל עדיין ירוקים. רק בנובמבר-דצמבר הם מבשילים, מתמלאים עסיס מתוק.

תוך שישבתי עם יופכן בגן הירוק והיפה של הקיבוץ הבחנתי שעל גבעה סמוכה ועדיין קרחת לגמרי בונים משהו. יופכן הסביר: "שם בונים את בית הספר המרכזי לכמה יישובים, עם דירות למורים. מסביב יהיו גינות נוי, וכשתגיע לכאן שוב בעוד כמה שנים הכל שם יהיה ירוק ויפה כמו שזה עכשיו פה. מה דעתך, אבא, כמה גבעות קרחות כמו ההיא שם יש עדיין בארצנו? אלפים."

במעברות היו שמחים אילו יופכן נשאר אצלם, אבל האנשים שם היו מבוגרים מדי עבורו. הוא חיפש קיבוץ של בני גילו ומצא מה שחיפש בקיבוץ שאליו הוא משתייך היום.

הקיבוץ, אז 80 אנשים צעירים, חצים דרום אפריקאים והחצי השני מגרמניה וצ'כוסלובקיה, ישב על צוק ליד הים בגבול העיר הפורחת נתניה ובדיוק התחיל לפתח את החקלאות והסדנאות שלו על 9 דונאמים שהוקצו לו על ידי מינהל מקרקעי ישראל. ביקרנו שם בשמחה לעתים תכופות. במקרה היינו שם גם ביום שבו הגיע המסר, שהקיבוץ יעבור ב- 3.11.46 למקומו הקבוע בנגב. – הנגב נמצא בדרום הארץ, ומהווה את כמחציתו של שטח המדינה הנוכחית שלנו, שעדיין הייתה לגמרי לא מובטחת. הצעירים ידעו מה משמעותה של התיישבות בנגב.

[תמונה שצולמה בקיבוץ אילת נתניה ב-1946

אברהם בן- צור (שטיינווג) בן 22 (משמאל)

יוסף צור (שטיינווג) בן 21

קארל שטיינווג בן 67

מרתה שטיינווג בת 51

דף 4 –

שנים של עבודה קשה וסכנות. וגם התפרקות זמנית של הקיבוץ, כי בהתחלה יכלה לרדת לדרום רק קבוצה אחת של חלוצים, והאחרים היו אמורים להגיע אחריהם בהדרגה. עברו ארבע שנים עד ששובל (זה שמו של היישוב החדש) הגיע למצב שאיפשר את הגעתם של המתיישבים האחרונים מנתניה. התלהבותם של הצעירים כשהגיע צוו ההתיישבות אינה ניתנת לתאור.

מרתה ואני היינו שם גם כן ב- 1.11.46, בחגיגת הפרידה שנערכה לקבוצת החלוצים ההולכים. הצעירים רקדו כל הלילה עד שהעוזבים עלו על המשאית שלקחה אותם.

גם הקיבוץ של אברהם ישב שנים אחדות להכנה על פיסת קרקע קטנה במישור החוף שהקצה להם מינהל מקרקעי ישראל – אדמה חקלאית יהודית שפותחה כבר. די מהר אחרי הקיבוץ של יופכן קיבל גם קיבוצו של אברהם צו התיישבות. אברהם כתב לנו על כך בהתלהבות עילאית. נקודת ההתיישבות שהוקצתה להם הייתה אדמת פרא בצפון הרחוק של הארץ, בין ביצת החולה והגבול הסורי, כל כך מרוחקת, שרק אחרי 3 שנים יכולתי לבקר שם. אחת העבודות הראשונות של המתיישבים ב"להבות הבשן” הייתה סילוק הסלעים משטח רמה רחב למדי. אדמה פורייה, אבל זרועה בשברי סלעים של בזלת. סילוק הסלעים האלה ארך שמונה חודשים. אברהם כתב על כך שהעבודה הזאת הייתה העבודה הגופנית הקשה ביותר שעבד בחייו והיא נתנה מובן חדש לשם המשפחה העתיק שלנו: "שטיין – ווג!" (אבן – הסתלק!). "שטיין – ווג!".

ואגב שמות: שני הבנים עברתו את שמותיהם. אברהם קורא לעצמו בן-צור, ויופכן מקצר: צור.

בתחילתה של מלחמת 1948 הייתה להבות הבשן נצורה במשך חמישה ימים על ידי כנופיות של ערבים. אלה כבר הגיעו עד קרוב לחפירות המגן של המתיישבים. ואז הגיעה מקיבוץ שכן, מעבר לאחת הגבעות, הודעת מורס: קיבלנו מרגמה ואנחנו רוצים לעזור לכם, אבל לפני הירייה הראשונה, לפני שיהיה לנו הכיוון המדויק, גם אתם עלולים להיפגע. האם לירות?" התשובה: "ירו!" זה הצליח. כבר הרימון הראשון התפוצץ באמצע מחנה הכנופיות וגרם למבוכה בקרבם. בעת המבוכה הזאת הזה ביצעו הצעירים גיחה, וזו הבריחה את הכנופיות ותודה לאל הם לא חזרו.

בהמשכה של המלחמה הועבר אברהם, בגלל שליטתו בשפה הערבית, לנצרת שאך זה נכבשה, כדי למלא תפקיד של קשר בין המפקדה הצבאית והסתדרות העובדים הערבית של המקום והמחוז. הוא עשה זאת במשך כשנה ועשה הרבה עבודת תיווך למען בני טיפוחיו מחוסרי העבודה.

במשך הזמן הזה הוא ביקר אותנו פעם בירושלים. שאלתי אותו: למקרה שיהיה לי משהו דחוף למסור לך, מה היא הכתובת שלך בנצרת לטלגרמות? אברהם צחק: "מספיק אברהם בן-צור, נצרת. אני היהודי המוכר ביותר בנצרת. אותי מכירים 20,000 עובדים ערבים. כשאני נעדר ליום אחד המפקדה מוצפת בעובדים ערבים, שכולם שואלים:

- דף 5 –

איפה אברהים? – עד היום הוא ביחסי ידידות עם ערבים בנצרת. מידידים ערבים נוצרים הוא שמע שחיילים עיראקיים שלפני כן נכנסו לנצרת והחזיקו בה, שמעו: " אתם חכו, עכשיו אנחנו הורסים קודם כל את השבת, ואחר כך יגיע תורו של יום ראשון."

הציפיות הידידותיות האלה של החיילים העיראקיים סוכלו לאחר מכן. התרחש קרב קצר אבל עז לפני שערי נצרת, ואחרי זה נשארו שלושה טנקים הרוסים במורד הכביש. הגיבורים העיראקיים ראו לנכון לסגת מזרחית והצבא שלנו נכנס לנצרת. שלושת הטנקים האלה, תוצרת אנגלית משובחת, נגררו לסדנאות שלנו ועשו אחר כך שירות טוב תחת דגל ישראל.

היחסים בין המפקדה הצבאית היהודית והמנזרים והאכסניות הנוצריים הם מצוינים. לעומת זאת התרחשה שם לפני כשנתיים התכתשות קשה בין תנועת הנוער היוונית-קתולית וזו המוסלמית, הרוג אחד ומספר פצועים. אחרי כן נערכה שם חגיגה גדולה של סולחה רשמית. ההרוג לא חזר מזה לתחייה ואני גם לא סומך על התמשכותו של הפיוס. נראה שהארכיבישוף היווני-קתולי חכים מהגליל חושב כמוני – לפני חודשים אחדים הופיעו ב"ג'רוזלם פוסט שני מאמרים אוהדים ביותר שלו.

בתקופת המצור על ירושלים לא היה קל למרתה ולי להשביע את רעבונם של 40 תושבי בית האבות. אבל היא עשתה את הפלא,למרות שהחנויות הקרובות היו ריקות לגמרי. לפעמים היא הלכה בשמש הלוהטת ברגל – כי אוטובוסים ומוניות כבר לא נסעו, לא היה כבר בנזין – ממקום למקום בירושלים, כדי להשיג באיזו סמטה מרוחקת עוד מספר קילוגרמים של גריסים או עדשים. כשהייתה חוזרת מהליכה כזאת אמרו האנשים בבית האבות: "גברת שטייווג זורחת, היא שוב פעם השיגה בשבילנו משהו לאכול."

עלי הוטלו בתקופה הזאת שתי מטלות עבור בית האבות: בבוקר בין השעות 6 ו-7, להביא את קצבת הלחם היומית מהמאפייה המרוחקת כ-20 דקות הליכה שבה היינו רשומים. לטיולי הבוקר האלה העדפתי ללכת דרך סימטאות צרות וחצרות מגודרות, שבהן היה יותר בטחון מפני כדורים מאשר בדרכים הראשיות המפולשות. ועוד: לדאוג לעצי בעירה בחצר הפתוחה, בשביל האש שניזונה מעצים במטבח בית האבות. את העץ הנדרש אספתי קודם כל במנסרות, אחר כך ניסרתי את הענפים היבשים הנמוכים יותר מהעצים שהיו בסביבת הבית, ואחרי זה עזר לי המלך עבדאללה, כשרימון שלו הפיל עץ אחד בחצר השכנה. העץ נדד ללא שאריות אל תוך תנור המטבח. חיטוב עצים לשבבים הוא עניין בריא, ואני הרגשתי טוב מאוד עם זה.

ביום הראשון של שביתת הנשק הגיעה אלינו שיירה של משאיות שעברה בדיקה ופיקוח של האו"ם. משאית אחת עברה לפני בית האבות וממנה קפץ יופכן שלי, שלא עבר בדיקה ופיקוח של האו"ם, ובעזרת הנהג הוריד כמה דברים טובים אם כי לא בדוקים ומפוקחים שקנה במהירות בשוק של תל אביב כ-20 דקות לפני הנסיעה של השיירה.

- דף 6 –

כשהוא עזב למחרת בבוקר לתל אביב מרתה נתנה לו כסף ורשימה של דברים שחסרו במיוחד. עוד פעמיים באותו שבוע הגיע יופכן אלינו, כל פעם עם מצרכי המזון. אחרי זה בית האבות היה מצוייד כל כך טוב, שלפחות מבחינה זו יכולנו להסתכל אל קץ שביתת הנשק במנוחה. איך שיופכן הצליח להסתנן מתחת לפיקוח של האו"ם שש פעמים, ולהבריח את הסחורה האסורה שלוש פעמים, יכול לספק חומר לרומאן. בכל אופן, שלושת הביקורים האלה של יופכן בשבוע אחד נשארו בין הזכרונות הטובים ביותר שלנו.

עוד יותר יפה היה ביקור שהתרחש כשנה לאחר מכן: כשמאחורי יופכן הופיע הלא צפוי – נערה, ביישנית וקצת נבוכה, נכנסה-חמקה לחדר , כלתנו אילנה. היא חברה-מייסדת מהקיבוץ של יופכן. הוריה שלחו אותה בעוד זמן לארץ מקושיצה[1], סלובקיה. מייד אחר כך נאלצו הוריה לברוח מקושיצה, זמן מה התחבאו אצל איכרים ידידותיים, נאלצו לברוח גם משם ובבוקר אחד בדצמבר 1944 עברו דרך יערות המכוסים בשלג כבד את הגבול הרוסי וניצלו. בעקבות הצבא הרוסי המתקדם הם יכלו לחזור שוב לקושיצה, ומשם עברו לישראל ב-1950. אלה אנשים נחמדים ונפלאים, התפוח לא נפל רחוק מהעץ. אילנה מדברת וכותבת גרמנית בשגיאות קטנות שהן חמודות כמו שיבושי לשון של ילדים קטנים. בשובל אילנה "עושה" עם חברה אחרת את המשתלה. בהתחלה 2,000 שתילים, בחורף שעבר אלה היו 20,000, וההגדלה שנמצאת בתהליך היא ל-80,000. – לפני שנתיים התווכחו בקיבוץ אם אין לוותר על המשתלה כלא משתלמת. כמה חודשים אחרי כן, כשאילנה מכרה לרשויות ההתיישבות שלנו 15,000 שתילים במחיר טוב, חישבו הסטטיסטיקאים של הקיבוץ המשתלה היא ענף הייצור המשתלם ביותר של הקיבוץ. ניצחון. – לאילנה יש ספרים מקצועיים טובים על גידול עצי פרי וטיפול בעצים ועכשיו הזמנתי מגרמניה עוד ספרות מקצועית, שתהייה לעזר בהגדלה ל-80,000.

בילוי עם אילנה: היא: "יוסי מבקר לעתים כל כך קרובות במחנה הבדואים, הייתי יכולה ללכת אתו ולהכיר את הנשים הבדואיות, אבל אני לא הולכת לשם. אני מתביישת." אני: "מדוע?" היא: "בכל זאת, אנחנו אשמים. היה צריך לשנות את החוק." אני: "לא. כל ניסיון לשנות את התנאים דרך שינויי חוק או אמצעים אחרים יפעל בדרך הפוכה, של התלקחות רגישויות והקצנה לאומנית. חכי עשר, עשרים שנה

[1] הכוונה לפרשוב, לא לקושיצה. קרל שטיינווג התבלבל קצת.

- דף 7 –

והמצב ישתנה מעצמו. הבדואים, שעכשיו הם עדיין לכודים במסורת העתיקה שלהם, ילמדו במהלך הזמן דרך הקשרים המתמשכים אתכם את התועלת והיתרונות שבדרך חיים אחרת. הנשים במיוחד תלמדנה זאת."

אברהם התחתן ¼ שנה אחרי יופכן. כלתי לילי היא בתו של מנהל בנק בריגה. תמונה של ההורים תלויה בחדר המגורים. שני ההורים נרצחו על ידי הנאצים. לילי, אז בת 18, כבר נשואה, הספיקה להימלט עם התינוקת שלה ולהגיע לגבול ההצלה הרוסי. היא הגיעה למוסקווה, למדה שם שנים אחדות באוניברסיטה, שני מקצועות: משחק ופדגוגייה. היא דחתה הצעת משרה בתיאטרון העירוני, לא רצתה לקשור את עצמה, היא נמשכה לכאן. אחרי המלחמה, היות ועדיין לא התאפשר להגיע לכאן באופן חוקי, היא עברה לפריס, חייתה שם עם הילדה עד שנוסדה מדינת ישראל והעלייה לכאן התאפשרה. היא הייתה למורה בבית ספר עממי בתל אביב ושם הכיר אותה אברהם. הוא התאהב בה והתארס אתה מיד (נישואיה הראשונים של לילי הסתיימו בגירושין). היא הלכה אחריו לקיבוץ בגבול הסורי, עבדה באומץ אבל בלי נטייה לכך בחקלאות, כי בקיבוץ עוד לא היה בית ספר. גם לבתה, שכבר הגיעה לגיל החינוך, לא היה שם בית ספר. דברים אלה גרמו לאברהם לעבור מלהבות הבשן לקיבוץ אחר, שער העמקים, ושם הם חיים עכשיו. קיבוץ שער העמקים שוכן 12 ק"מ מזרחית לחיפה, והוא קיים כבר 20 שנה, שנות החלוציות הם כבר מאחוריו, והוא כבר מפותח דיו. יש בו בית ספר עממי ותיכון, ולילי מורה בתיכון. במכתבה הראשון לילי כתבה ברוב התלהבות: "הנוף כאן הוא כמו בשוויצריה. צריף העץ שבו אנחנו חיים עטוף כולו בירק, כמו טירת חלומות קטנה". 'כמו בשוויצריה' - זה מעט מוגזם, אבל 'כמו ברמה הררית של גרמניה" יתאים.

הקיבוץ שוכן על גבעה במיצר המוביל ממישור החוף של חיפה בין הכרמל הגבוה ושלוחות רכס הגליל. הגבעה, שלפני 20 שנה הייתה קרחת לגמרי הפכה הודות לחריצותם וכישוריהם של גנני הקיבוץ המוכשרים לגן עדן קטן.

אחרי שסקרה את המקום בעין ביקורתית בעת המעבר ל"טירה החלומית הקטנה" אמרה לילי לאברהם: "נפלא, אבל תצטרך לסלק את הענף היבש המכוער שמשתרג על הקיר בחוץ". אברהם צחק: "חכי ותראי איך ייראה באביב ובקיץ השריג המכוער". זה היה שריג של גפן. בקיץ לילי לא הצטרכה אלא לפשוט את זרועה אל מחוץ לפתח כדי לקטוף משם ענבים בשלים.

בכל ביקור בשער העמקים, בראותי איך התלמידים והתלמידות של לילי ניגשים אליה, אני נוכח מחדש בכשרונותיה הפדגוגיים הנדירים. לבם של הילדים יוצא אליה. פעם ערכנו מרתה ואני ניסוי נחמד

(דף 8 חסר)

--דף 9 –

כך הם ניגשו לעסק של פרייה ורבייה עם התוצאות של גורי הדובים שכבר הזכרתי והידע שנרכש נראה מובטח. הכלוב של זוג הדובים המבוגרים היא וילת פאר: 1/3 סלון, 2/3 חדר אמבטיה מרווח, אמבט בטון גדול עם כעשרים ס"מ מים צלולים. הדובה הייתה בחדר האמבטיה, נעה הלוך ושוב במים הצלולים על רגליה האימתניות בדיוק באותן התנועות כמו צאצאיה בשכבה הרפש. הוא, אבל, התמתח לכל גובהו ליד סורגי הברזל של הסלון וחשף מולנו את שיניו בתשובה לברכותינו. אותו, חשבתי לעצמי, לא הייתי רוצה לפגוש בחוץ. אבל הוא בכלל לא כזה. לפני זמן מה הודיעו בעיתונות וברדיו שזוג הדובים רצו את הכלוב שלהם וברחו. נערך צייד נרחב וחסר הצלחה, בהשתתפותם של אנשי משטרה מצוידים ברובים, ציידים ואוהבי חיות. כבר הניחו בצער שהשניים עברו אל ארץ אויב סמוכה והם אבודים. אבל ראה, אחרי יומיים הם ההתייצבו שוב בגן החיות וביקשו, נוהמים מרעב, כניסה בחזרה לווילת הפאר שלהם. כנראה הם היו באמת בארץ אויב, למזלם לא פגשו בשום חייל או איש משטרה עם רובה, ומי שמלבד אלה אולי ראה אותם נמלט מהם על נפשו בפחד. היות שלא מצאו מספיק אוכל הם חזרו לישראל השמחה לארח, מקום ששם מכבדים אותם בהצמדת פסוק מהתנ"ך לכלובם.

לא רחוק מכלוב הדובים מצאנו את מתחם הקנגורואים. החיה הזאת בטוח שלא הייתה ידועה כאן בתקופת המקרא. איזו הצדקה יכולים הקנגורואים להמציא לנוכחותם בגן חיות תנ"כי, מלבד זאת, שהם משמחים את הילדים בקפיצותיהם המצחיקות?אבל בכל זאת כשהיגענו דילגה כל החבורה אל הגדר מהצד השני ולא רצו לקפץ. אנחנו פיתינו אותם עם עשבים, עם עלים, עם בוטנים, ושום דבר לא משך אותם. ואז אברהם התרגז על ההשתמטות הזאת של החיות מתפקידם וזרק אבן קטנה שכוונה היטב באחוריו השמנים של מר קנגורו. ואז קיפץ מר קנגורו, כל משפחתו קיפצה אחריו בשורה ונני נהנתה. החיות היחידות שמייד שימחו את נני היו כמובן הקופים השובבים. כבר רצינו לחזור הביתה, כשגילינו את השיא של הכל: התוכים. תוכי הוא מה שבגרמנית נקרא פאפאגאי. אדון וגברת תוכי התכנסו בסלון שלהם, קופסת עץ בקיר האחורי של הכלוב שלהם. אי אפשר היה לראות שום דבר מהם מלבד שני זוגות עיניים גדולות מציצות מבעד חרירי הראייה שבקופסה. אבל כאן הבוטנים שלנו "פעלו". החדרנו דרך הסורגים בוטנים שהנחנו על אבן שטוחה כמו הייתה זו צלחת, וראה, קודם הגיע אדון תוכי ואחר כך גם זוגתו הגברת, לקחו את הבוטנים במקור, פיצחו אותם וקילפו אותם בתנועות מצחיקות של ראש גדול ומקור

- דף 10 –

ואז, בעמידה על רגל אחת, שלפו ב"כף" השנייה את הגרעין מן המקור, ירקו את הקליפות, וכססו בעדינות ובמחוות מסוגננות - ועדיין עומדים על רגל אחת – את הגרעין מתוך המקור. רענן הריע: "הוא אוכל מן היד!" פיטמנו את התוכים בכל הבוטנים שלנו.

המחזה משך אלינו ילדים וילדה אחת בת אחת-עשרה אמרה לחברתה: "לא, רות, זה לא יכול להיות תוכי, הרי הוא לא מדבר!" ברור שהיא ציפתה שהציפור תברך אותה בחביבות ב"שלום, מרים". הסברתי לה שלא כל התוכים מדברים, רק אלה שלמדו זאת. ומאז מטרידה אותי השאלה, איך הקטנה מדמה לעצמה את בית הספר שבו התוכים לומדים לדבר.

מרתה ואני ביקרנו בשובל לראשונה באביב 1949.

הנסיעה לשם ארכה 10 שעות, אחד עשר הקילומטרים האחרונים בדרך גרועה של חֵמר במשאית שנזדמנה לנו, שהעניקה לישבנים שלנו מסאג' סוג א'. עכשיו אורכת הנסיעה הנוחה בין ½ 2 עד 3 שעות. שובל נראתה אז עדיין פרימיטיבית למדי ומוכת מלחמה. מספר צריפי עץ עלובים למעלה על גבעה, שוחות, חפירות מגן, מכשולי תייל, שדות מוקשים. בגלל שדות המוקשים לא יכולנו לצאת לבדנו.

אבל הילדים הובילו אותנו אל גבעה סמוכה שעליה ראינו את התחלות השתילה של גפנים ועצי פרי. הניצנים הראשונים של עצי השזיף הקטנים הופיעו בדיוק אז.

ארבע שנים מאוחר יותר, ביוני 1953, ראיתי את העצים הקטנים ההם עמוסים כל כך בפירות, עד שהענפים הותמכו על מוטות כדי שלא יישברו. ארבע נערות מן הקיבוץ קטפו את הפירות, שלוש ביררו וארזו אותם, ותריסר מסתכלים מן הצד אכלו – הנכד שלי הצטיין בביצועיו בתחום הזה.

מאז ביקורי הראשון הגעתי לעתים קרובות לשובל ואף פעם לא קרה שיופכן לא הראה לי בגאווה משהו חדש, בתי מגורים או בתי ילדים חדשים, מתקני משק חדשים, שתילות חדשות. התחום האחרון התרחב מאוד, כפי שאיפשר זאת השיפור באספקת המים. כך הפך עבורי קיבוץ שובל למקום של תצוגה המלמדת על אחד מהדברים המשמעותיים ביותר המתרחשים בארצנו: פיתוח הנגב.

בשנת 1943 נחנכו שלוש החוות הניסיוניות של הנגב. ב- 3.11.46 נוסדו אחד-עשר קיבוצים (בהם שובל), והיום יש בנגב כבר יותר מ-60 יישובים.הנגב יהפוך לדרום קליפורניה שנייה (שגם היא הייתה שוממת לפני 80 שנה).

השתמשתי במילה קיבוץ (ברבים: קיבוצים) כל כך הרבה פעמים עד שאתה, אמיל יקירי, שואל אולי – בעצם, מה זה קיבוץ? הקיבוץ הוא צורה של התיישבות קהילתית חקלאית שפותחה כאן בארץ וקיימת רק כאן, תמיד בעלת אופי של עבודת כפיים, ולעתים גם של תעשייה.

- דף 11 –

העבודה והחיים בקיבוץ הם קומוניסטים, על בסיס רצוני. הקיבוצים נוצרו מתוך המפגש של שני אידיאלים: שחרור לאומי וצדק חברתי. פועלם של הקיבוצים, גם להתפתחותה של הארץ – הפיכה מארץ צייה לארץ מתורבתת - כמו גם להגנתה היו והינם כל כך משמעותיים בהקמת המדינה ובהחזקה בה, שבלי להגזים ניתן לומר שבלי הקיבוצים לא היה למדינת ישראל קיום. הקיבוץ הוא ניסיון, אולי הניסיון המוצלח ביותר עד היום, לתרגם לחיי היום-יום את האידיאלים של המהפכה הצרפתית: חרות, שוויון, אחווה. כמובן שהקיבוצים המתקיימים בחברה בעלת אופי שונה לגמרי נתקלו ונתקלים בבעיות קשות, פנימיות וחיצוניות, אבל בכל זאת הרוח הרעננה הנושבת בהם, שמזה 25 שנה עזרה להם, תעזור להם להתגבר על קשיים לא צפויים שייתקלו בהם.

הייתי רוצה, אמיל יקירי, לספר לך עוד יותר על ביקוריי בקיבוצים, על מה שראיתי שם, על החגיגות שהשתתפתי בהן שם, אבל ייתכן שסבלנותך כבר הגיעה לקיצה, ומשהו צריך להישאר לסיפור בעל -פה, כשהתוכנית של מרתה ושלי לנסיעה לגרמנייה תתגשם פעם בכל זאת – לעת עתה הרופא שלי הטיל וטו על כך, למרות שבריאותי השתפרה במקצת.

מה היה אילו ערכת אתה, אמיל יקירי, ביקור בישראל? היית מתקבל כאן בזרועות פתוחות.

מברכים אותך מכל הלב,