מתוך עלון קיבוץ דגניה א'
(בעקבות הזכייה בפרס רוטשילד)
מלים גדולות מהחיים
"פרס רוטשילד־ למפתחים תעשייתיים לשנת 1987, עבור פיתוח מתוחכם ומוצלח של משורי יהלום יחודיים לחיתוך בטון ואספלט ומשורים מרותכים בלייזר לשימושים מיוחדים".
"זכאים לפרס: יחידים או צוותי עבודה (להבדיל מגופים או ארגונים), עבור תרומתם הייחודית לפיתוח מוצרים, או תהליכים, תעשייתיים חדשניים ־ אשר הצלחתם הטכנולוגית והכלכלית הוכחה בפועל, והשפעתם ניכרת על הגדלת הייצור והייצוא התעשייתי בישראל".
"החומרים המסורתיים, אותם היה נהוג לחתוך במשודי יהלום היו קשורים ברובם באבן הטבעית ־ שיש וגרניט, בעיקר לבנייה ולהכנת מצבות. בשנים האחרונות, עם התפתחות הבנייה המתועשת, הן בבניינים והן בתשתית של כבישים, נוספו גם חומרים אחרים, אותם יש לחתוך ־ בטון ואספלט.
התברר, שהתכונות של האספלט מחייבות פיתוח מלכדים קשים מאוד ועמידים בפני שחיקה, אשר אינם ניתנים לייצור בטכנולוגיה ובציוד הקיימים ב״טולגל".
העבודה בנושא זה החלה באמצע שנת 1985 ובשנת 1987 הגיעו המפתחים למשור אספלט, שעפ״י הגדרת הלקוחות בארה״ב, הוא הטוב ביותר בשוק, הרבה יותר טוב מכל משור אחר, המוצע ע״י מפעלים מתחרים. פיתוח זה הוסיף למחזור המכירות כ־750 אלף דולר בשנת 1986 וכמיליון דולר בשנת 1987".
"משורים ראשונים מרותכים בלייזר מתוצרת חברה אמריקאית, הופיעו לפני ב־4 שנים בשוק. הם היו הפתרון לבעיית קירור המשור, שנעשה ע״י מים. החיתוך בהם יבש. אך ההתייחסות אליהם היתה מסוייגת. הכניסה לנושא כה מורכב ומסובך עבור מפעל בסדר־גודל של "טולגל" היוותה סיכון גבוה מאוד, כיוון שלא היה ממי ללמוד את הנושא והיה צריך לפתח את הטכנולוגיה בדרך נסיונית.
תכנון תחנת הלייזר החל בסוף שנת 1983 וכבר באמצע שנת 1984 נשלחו לשוק המשורים הראשונים. במשך שנה 1987, אחרי כ־3 שנות עבודה, הגיעה התפוקה ל־ 2,000 משורים בחודש ויותר, עם תוספת מכירות שנתית של למעלה מחצי מיליון דולר.
השלמת שני הפרוייקטים החדשניים האלה ־ של ייצור משורים לחיתוך אספלט ופיתוח הטכנולוגיה של ריתוך בלייזר ־ הצעידה את המפעל לעידן חדש, שרוב יצרני כלי־היהלום עדיין לא הגיעו אליו".
הסבר כללי, בחלקו מנימוקי ועדת הפרס.
שמענו אותו ־ ועוד נאומים רבים ־ בבית הנשיא בירושלים, במעמד מכובד, בנוכחות נכבדים רבים, הזוכים בפרס, השותפים והשושבינים.
בית הנשיא - כבר לא צריף. גם לא ארמון, אבל תחושת הדר נותן בתקרתו הגבוהה, ברהיטיו, בשרותיו הבוהקים, בצוות העובדים המתרוצצים לשירות האורחים.
עד השעה היעודה - שיפוץ מול הראי, כיבוד, תצוגות המפעלים הזוכים בפרס, לראות ולהראות, Small Talk, לחיצות ידיים, קשרים ישנים וחדשים. מתח באוויר הגבוה.
ואח"כ - הטכס. כאן יודעים, שמאחורי כל גבר מצליח (הייתה גם אישה ־ זוכה אחת) קיימת אישה תומכת. הנדונים ־ חבל התלייה על צוארם וחליפת הפסים על גופם ־ יושבים בשורה הראשונה. בשורה השנייה ־ מאחוריהם - כסא מול כסא ־ הנשים של. אשת מהנדס, בלי רבע עוף.
הכסף כאן לא העיקר. כמעט כסף כיס. אבל - הכבוד, היוקרה! לא קונים אותם בכסף. בשביל כבוד צריך לעבוד.
מרגע כניסת הנשיא ־ וכולנו נעמדים (מי נתן את ההוראה?) - משודרת אווירת הכבוד. הכול מעונב. אך לא מנוכר.
דניאל פאר, מנחה מאומן, מרכך, אומר דברים שלא כתובים, מחזיר אותנו הביתה, אל הכורסא.
ועכשיו - נאומים. אני שמה לב יותר לארגון המופתי, המשומן. רצף, מיקרופונים שלא מצפצפים, אף תקלה טכנית, כל אחד יודע מה ואיך הוא עושה בתזמון הנכון. מעניין אם הם עושים חזרות גנרליות.
וכל הזמן החשש שבלב ־ איך איציק יעמוד בנאום שצריך לשאת בשם, בעברית ובאנגלית? והוא כמעט אחרון. רגע אחרי שדניאל פאר אמר, שמקצועיות הזוכים אינה דווקא בנאומים, מתנצל מראש על הפער בין המורגלים בדיבור לאלה המורגלים במדע - איציק מקלקל לו הכול. לא תאמינו, לפני כל הנכבדים הרשומים מטה, הוא מנומס, משתדל שיבינו כל מלה ־־ מדבר לאט! ואת זה הוא אמר (בקיצור):
"כבוד נשיא המדינה, שר המדע והפיתוח, גב' רוטשילד, מר רוטשילד ואורחים נכבדים!
בשם עובדי "טולגל-דגניה" וצוות הפיתוח של המפעל, ברצוני להודות למח' מו״פ - המרכז הישראלי למחקר ופיתוח, לאיגוד התעשייה הקיבוצית ולאנשי קרן רוטשילד, על כך שהעניקו לנו את פרס רוטשילד למפתחים תעשייתיים לשנת 1987.
"טולגל" הוא קודם־־כל מפעל קיבוצי, המהווה מקור הכנסה וגאווה לקיבוץ.
בנוסף לחברים מועסקים ב״טולגל" גם עובדים רבים מהסביבה הקרובה, ובעיקר מטבריה. העובדים כולם משקיעים מזמנם ומכוחם בכל התחומים ־ מתחנות העבודה ועד עמדות הניהול. ושיתוף הפעולה, אכן, מביא לתוצאות.
כדי להדגיש את חשיבות ההשכלה להמשך הפיתוח התעשייתי, החליטה הנהלת המפעל להפוך פרס זה למנוף לקידום החינוך הטכנולוגי־מקצועי, ע״י יצירת מלגה שנתית בגובה 1,000 דולר. כדי לחזק את הקשר בין המפעל הקיבוצי לסביבתו שאינה קיבוצית, תוענק מלגה זו, מדי שנה, לתלמיד בבי״ס תיכון בטבריה, עבור עבודה שתעסוק במחקר טכנולוגי.
אנו מקווים שרעיון זה אכן תואם את המטרה שלשמה הוקמה קרן רוטשילד.
תודה רבה!"
מחיאות כפיים וכל האוויר יוצא. עכשיו אפשר לשמוע מילים קצת יותר קטנות, אישיות.
האחראי על הקמת תחנת הלייזר הוא יונתן, שעשה עוד הרבה דברים טובים וחשובים ומקוריים, שאין דוגמתם בעולם, ושמוגדר גם כמהנדס המפעל. תרומתו, בתמציתיות מרוכזת: "שעות ארוכות ורצון להצליח׳'. על הפרס הוא אומר "נחמד", על הטכס ־ "מרגש" ו"אפשר להתרגל לזה ־ אבל מה אני אעשה בשנה הבאה?"
חביב מבצע את מה שיונתן מתכנן. אחראי על הפעלת מערכת הלייזר. עם נקודת התחלה די נמוכה בצד המדעי והטכני והמשך משופר מאוד. "תפסתי את העסק והיה לי רצון עז להצליח ולהתקדם וגם רעיונות טובים לשיפורים".
כשנודע לו על הפרס לא התרגש. "מגיע לצוות הזה לא רק פרס רוטשילד, אלא גם פרס העובד המצטיין, על זה שתורם מזמנו הפרטי, ללא חשבון, להצלחת "טולגל". בטכס כבר התרגש והאדרנלין הזורם בדמו האיץ גם את הראש. "חשבתי על העתיד: מה צריך עוד לעשות, לפתח, לייצר ־ למען הגדלת הידע והייצוא?"
הוא כבר בפרס הבא. תמיד בנוצצים. פעם בקריסטלים. היום ביהלומים.
במח‘ האינדוקציה לייצור מלכדים קשים, פגשתי את שמעון, מנהלה. הוא מנסה לצמצם במילים ואפילו לא רוצה לפרט את חלקו בפיתוח. יעקב אדרי, שעובד אתו, מנודב: "אנחנו מכינים את הסיגמנטים המיוחדים לחיתוך אספלט ובטון ־ מתחילתם ועד סופם". עבודת הצוות כאן מן המפורסמות היא.
על הפרס מסכים שמעון להגיד משהו. וטוב שהוא אומר, כי דבריו נשמעים שונים־משהו. "הפרס הוא לא לי, אלא ל״טולגל", לכל מה שנעשה בו, לכול העובדים. בשביל הגשת המועמדות לפרס היה צריך למצוא שמות ונבחרו החמישה שנבחרו. הפרס הוא ציון דרך ואני מקווה שנצדיק אותו גם בעתיד. ושכולם יבואו להיות שותפים. מיום ליום נעשה קשה יותר. בטכס הרגשתי כשליח גאה של "טולגל", אבל לא התרגשתי מדי, כי ידעתי שזו לא הכרה אישית בי".
ויעקב אומר: "נרגשים, זה פרס יוקרתי. מאושרים שזה יצא מהמחלקה שלנו. אני מרגיש גאווה והמון סיפוק".
שלמה - הכי שושבין - שהגיש לועדת הפרס עבודה מרשימה, משכנעת - כנראה. "בשעת תיאור הפרוייקט, היה צריך לקבוע מיהם האנשים, שייצגו את צוות הפיתוח של "טולגל" ויתאימו לתנאי ועדת הפרס. חמשה הזוכים נראו לי כמתאימים ביותר באופן אישי, לאחר שהובילו את המו״פ ב״טולגל" בשנים האחרונות ותרמו להצלחה של המפעל במוצרים הרגילים ובעיקר - במוצרים החדשים.
אני רוצה לציין את מי שדחף אותי להגיש את "טולגל" כמועמד לקבלת הפרס - מנהל מח‘ המו״פ באיגוד התעשייה הקיבוצית ־ יוסי צור, חבר קיבוץ שובל.
ותודה מיוחדת ליובל, אשר הכין את התצוגה המרשימה של מוצרי "טולגל", כפי שהופיעה בבית הנשיא, וגם ליווה אותנו בצילומיו.
איציק, בטלפון מאילת, אומר שהוא ־ הקמב"ץ (קצין מבצעים) בפלוגת "טולגל". עכשיו הוא בעניין של צבא. ידו בכל ויד כל בו. ועליו אומדים שהוא "היחיד במפעל השולט בכל תהליכי הייצור מתחילתם ועד סופם".
ואת יעקב קינסטלר מגדירים ב״טולגל" כמטלורג, מנהל מו"פ וחקר מלכדים. ובשפה פשוטה יותר ועם שייכות לפרס: למד את נושא הלייזר, תכנן את הניסיונות, טיפל בכל הקשור ברכישת הציוד לפיתוחים החדשניים, פיתח את התהליכים המיוחדים. ועוד הרבה ־ אבל לא לבד. "את הפתגם, ‘להצלחה יש הרבה אבות והכשלון יתום' צריך להבין נכון", הוא אומר. "בשביל להגיע להצלחה, כולם צריכים לבצע את עבודתם בשלמות. בשביל להיכשל - מספיק שחוליה אחת בשרשרת לא תהיה בסדר".
וברוח אמרי־שפר אלה הוא מסכם ־ בשביל כולם:
"כל הזמן ידענו בדגניה, שיש לנו משהו מאוד מוצלח. ההרגשה הטובה היא שעכשיו גם אחרים יודעים - ומעריכים - את זה".
שרה
