האתר של עמיקם צור

הערות בשולי הדברים (ע.צ.).

​

קטע העיתון הנ"ל לקוח מעיתון לא ידוע, כנראה "על המשמר". האירוע עצמו התרחש ביולי 1954, והמשפט והדיווח עליו בעיתון קרו, מן הסתם, זמן קצר אחר כך.

​

עד כמה שקשה להאמין היום, היה קיים במדינת ישראל מימשל צבאי עד שנת 1966. במסגרת אותו מימשל הוכרזו אזורים מסוימים כ"אזורי סייג", או אזורי מימשל צבאי, והכניסה והיציאה מאזורים אלו הייתה כרוכה ברישיון מטעם המושל הצבאי. אותם אזורי סייג חפפו במידה רבה את תחומי המגורים של ערביי ארץ ישראל, הבדווים בדרום, וכפרי ה"משולש" והגליל בצפון.

​

במסגרת פעילותו של יוסי כמוכתאר קיבוץ שובל, פעל יוסי (בשיתוף פעולה עם ח"כ עו"ד חנן רובין) למניעת גירוש ("הזזת") הבדווים מהאדמות עליהן ישבו - מזרחה. היו 3 אירועים כאלה, הראשון שבהם ב- 1954. פעילות זאת (שהצליחה, הבדווים לא הוזזו ממקומם) הייתה לצנינים בעיני המושל הצבאי, וזאת הייתה העילה למעצרו של יוסי.

​

כותב על כך יוסי בזכרונותיו (קורות חיי, חלק ב'):

"...פעילותי זאת [מניעת גירושם של הבדווים, ע.צ.] בין הבדואים הייתי כצנינים בעיני הממשל הצבאי. רישיון הכניסה שלי לשטחי הסיג נשלל ממני.  באחד הימים כאשר ביקרתי בבית שייך סלמאן אל-הוזייל, בא רכב קומנדקר של הממשל ואתו סגן המושל, ששון בר-צבי. הוא ביקש ממני להציג לפניו את רישיון הכניסה שלי לשטח. השבתי לו שאין לי רישיון, כי הרי הוא זה שסירב לתת לי רישיון כניסה. אני נתמניתי מטעם הקיבוץ כמוכתאר, ואינני מסוגל לקיים את הקשרים עם שכננו הבדואים, בלי לבקר אצלם.  על כך הוא השיב: "אם אין לך רישיון בר תוקף, עליך לעזוב את השטח מידית." (כל השיחה הזאת התנהלה בַּמַּדָּאפָה של שייך סולימאן, 250 מטר משער קיבוץ שובל). השבתי לו שאיני מתכוון לעזוב מרצוני. אם הוא רוצה, הרי הוא יכול לעצור אותי, וכך הוא נהג. הובלתי לבאר-שבע והואשמתי רשמית בכניסה לשטח סגור בלי רישיון מטעם המושל הצבאי. בבית הדין הצבאי בבאר-שבע הגן עלי עורך הדין, חבר כנסת חנן רובין.  נשפטתי לשלושה ימי- מאסר או שלושים לירות קנס. שייך סולימאן אל-הוזייל היה נוכח בדיון. הוא רצה לשלם את הקנס הכספי. לא הסכמתי לשלם, ולא הסכמתי שישלם עבורי. על-כן  טעמתי 3 ימים בבית המעצר של משטרת באר-שבע."