מכתב שכתב יוסי לאמו במלאת 30 שנה לעלייתם ארצה
(תרגמה מגרמנית: הגב' רות ווינטר)
שובל, 6.8.1970
אמא היקרה מאוד,
כנראה תתפלאי לא מעט כשבלי שתצפי לכך יגיע אלייך לפתע מכתב ממני, ועוד מכתב ארוך ומפורט כזה. כן, העובדה שמזה שנים אחדות היו לי תמיד עניינים לסדר בתל אביב, ושיכולתי לבקר אותך לפחות פעם בשבוע ולפעמים גם יותר, הפכה כל התכתבות בינינו למיותרת.
ועכשיו אני מאמין שניחשת את הסיבה למכתב הלא צפוי הזה שלי. כשהוא יגיע אלייך מחרתיים ביום ראשון, ה-8 במרץ 1970, תמלאינה בדיוק שלושים שנה מאז שנינו,יחד עם אבא קארל היקר וסבתא, הגענו מביירות אחרי שעברנו את הקטע האחרון של דרכנו הארוכה לכאן, וחצינו בראש הנקרה את הגבול של מה שהיה אז פלשתינה והיום הוא ישראל.
באותו זמן היית בערך בגיל שלי עכשיו, כלומר בקושי בת 45, ואני הייתי בן 14. אבא היה אז כבר בן 61, אבל אני תמיד זוכר עדיין כמה התפעלתי אז מן השלווה המאופקת שבה הוא 'ניתב' את העלייה המסובכת שלנו, ובסופו של דבר, לפני שלושים שנה בדיוק, הביא את ארבעתנו למקום שאליו שאפנו להגיע,בריאים ושלמים. סבתא היקרה, אמך רוזה הייתה אז כבר בת 68, ואני עדיין זוכר בדיוק איך במשך הנסיעה הארוכה שלנו לכאן העמדתי את עצמי לעתים קרובות במקומה וחוויתי עם האם האמיצה הזאת את המסע המעניין הזה בעולם הגדול. אינני צריך לתאר כאן פרטים מן הנסיעה הארוכה והיפה הזאת. אני חושב שאת עדיין שומרת על השיר "סבתא במסע סביב העולם", ששירבטתי פעם ליום ההולדת ה-70 של סבתא בירושלים. בשיר הזה, שהוא קצת ארוך, מובאים לא רק פרטים מהנסיעה הזאת כפי שהם היו עדיין טריים בזכרוני, אלא גם תערובת של הרשמים של הנער שהייתי אז עם אלה של סבתא, כפי ששיערתי אותם לעצמי בקלות-ראש של צעירים.
תמיד אהיה אסיר-תודה לכם, כלומר לאבא ולך, על הנעורים היפים שנתתם לנו, לאברהם ולי, חרף הזמנים הקשים של אז, והם שהיוו עבור שנינו את הבסיס לכינון חיים יפים ונכונים[1].
היום זה עדיין נראה לי כמעט בלתי מושג, איך שהצלחתם שניכםלהעניק לנו ילדות כל כך חופשית וחסרת דאגות, בתקופה שבה כל יום היווה פתח לסכנות ברורות, מתמשכות או אקוּטיות, בלי שתכבה בנו בטרם עת האופטימיות שהייתה טבועה בנו מלידה.
אותן שש השנים שעברנו חמִשתנו בקלן מ-1933 עד 1939 , בתקופה שבה היטלר בגרמניה גיבש וחימש את כוחותיו לקראת מלחמת העולם שעמדה בפתח ובו זמנית היפנה את טרפי העיט שלו אל היהדות הלא חמושה, אותן שש שנים היו עבורי בלי ספק שש שנות התפתחות שלוחת רסן. למדתי אז בבתי ספר יהודיים, בהתחלה בבית הספר העממי ברחוב ליטסוב[2], שם לימד את הכיתה שלי הרב ריינהארד[3] המנוח, ולאחר מכן, מ-1935 , בגימנסיה היהודית יבנה, שם הוטבעו בי היסודות לידע הכללי והיהודי שלי. לשנים האלה קשורים זכרונות הנעורים הנפלאים ביותר שלי שבהם אנחנו, אברהם ואני, בילינו ב'וורקלויטה',[4] אותה תנועת נוער ציונית ובורגנית, שעל מטרותיה הסוציאליות לא היה לי אז שמץ של מושג.
אני עדיין זוכר בדיוק את האושר שהרגשתי על כך שלא היה שום ניגוד בין הפעילות שלנו בוורקלויטה והחינוך שקיבלנו בבית, כמו שקרה לעתים קרובות אצל ילדים אחרים, ושתנועת הנוער שלנו הייתה תמיד בהרמוניה עם הבית שלנו, מה גם ששניהם הגשימו באופן דומה.
אותה אווירת הבית אצלכם, בית הספר היהודי יבנה והוורקלויטה ביחד איפשרו לי כבר אז לא רק להתנחם למול הבית החום שעמד אלכסונית ממולנו עם הסיסמה הקודרת, באותיות גדולות על רקע לבן, "היהודים הם אסוננו", אלא גם לעמוד מולו בהרגשה מודעת של עליונות. הרגשה זו של עליונות אנושית נקייה איפשרה לנו מצד שני לא להישבר במפגשים היומיומיים והבלתי נמנעים עם פלוגות של 'נערי היטלר', לא להתחמק בפחד, ולא להתייאש גם כשפלוגות של נערי היטלר שבגרו במדי SA או SS צעדו בסך לפני ביתנו ושרו במלוא גרונם, את "כשדם יהודי יותז מן הסכין, אז ייטב לנו כפליים".
אבל היום כמובן איני יכול לקבוע בוודאות שהרגשת העליונות הזאת של צעירים הייתה יכולה לעזור לנו הרבה, אלמלא שניכם לא תכננתם באופן עקבי, וגם הוצאתם לפועל, את יציאתנו בעוד מועד מן התופת ההיא.
אני זוכר עדיין בבהירות את היום האחרון שלנו בקלן. זה היה ביום רביעי, ה-31 באוגוסט 1939. הגבולות כבר היו כמעט סגורים, הרכבות לא נסעו יותר, אבל אבא כבר השיג עבורנו כרטיסי טיסה לאחר הצהריים. הליפט שלנו היה כבר ארוז אצל חברת המשלוח, והמזוודות שלנו עמדו ארוזות בדירה הריקה בהוהנצולרנרינג 82. אני כמובן כבר בערתי כולי מקדחת נסיעות. אבל אתם שניכם בטח הרגשתם הקלה, כי אז בדיוק התקבלה ויזת המעבר של סבתא לאנגליה, אחרי הרבה השתדלויות מורטות עצבים, הודות למזכירה הנחמדה של הקונסול האנגלי בקלן. עדיין נשארו לנו כמה שעות עד הטיסה, ולכם היה עוד קצת כסף שהיה צריך להוציא. ואז שנינו, את ואני ביחד, יצאנו לעשות עוד כמה קניות, ובהזדמנות הזאת גם להיפרד מכמה מכרים. זה היה ביום קיץ חם, לוהט. ברחובות עברו טורים של יחידות שריון ומכל הצדדים בקעו שירי חיילים, במשמעות של "היום לנו היא גרמניה, מחר כל העולם." מהחנויות היהודיות נשארו רק מעטות מאוד, וברוב החנויות הוצמדו לדלתות שלטים גדולים, "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה". אני זוכר שאת נכנסת אתי לחנות ספרים יהודית, אני חושב שהבעלים היו משפחה בשם שלזינגר, שם קנית עוד כמה ספרונים קטנים, כי לגדולים יותר לא היה לנו מקום. אני חושב, אבל זה כבר לא לגמרי בטוח, שבתוכם היה גם ספרון של הוצאת שוקן, 'סיפורים חסידיים' של בובר.
מאוחר יותר,בשעה חמש אחר הצהריים, כבר ישבנו סוף-סוף במטוס, ארבעה – את ואבא, סבתא ואני. עדיין לא היינו בטוחים אם נצליח לצאת. אתם כנראה ידעתם יותר ממני שהמלחמה הייתה צריכה לפרוץ בתוך שעות. אבל המטוס המריא, וכשהוא עשה תפנית עוד העפנו מבט אחרון על קלן. לי היה נדמה כאילו הדום[5] עומד עקום, וכך הוא נראה לי עדיין בזכרוני. הוקל לי כשראיתי רחוק מתחתנו זרם של נהר רחב, ששערתי שהוא המאס. כלומר, הייתי כבר בחוץ לארץ! אבל אתם ידעתם שעדיין ישבנו במטוס גרמני שבנסיבות מסוימות, גם בלי לנחות בבריסל, היה עלול לחזור אחורה. אבל תודה לאל, בבריסל ירדנו מן המטוס הגרמני ובזאת – לעולם לא להתראות עוד, גרמניה.
ללונדון הגענו כבר מאוחר בערב, אחר חשכה. זה היה הערב האחרון שבו יכולנו לראות את לונדון מוארת כולה. בערב שלאחריו שררה כבר האפלה מוחלטת.
כמובן שלעולם לא אשכח את קבלת הפנים החמה שבה התקבלנו כשהגענו באופן בלתי צפוי אצל ג'ו ואירמה בהֶנדונוֵוי.רק אז גיליתם לי שכמו שאנחנו הגענו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לאנגליה וזכינו למקלט חם אצל ג'ו ואירמה, כך דור אחד קודם לכן הגיעו אביה ואחותה[6] של אירמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה כפליטים מבלגיה ונתקבלו אצל סבא וסבתא במנדן.
ועכשיו אני נזכר כמובן בשאלה ששאלתי את עצמי אחרי אותו היום המרגש והמעודד, כשסוף סוף הלכתי לישון. השאלה שהטרידה אותי הייתה, "איפה נהיה היום בעוד שנה?" האם נוכל להמשיך בנסיעה שלנו לארץ, או שניתקע באנגליה בגלל המלחמה העומדת לפנינו?
ביום המחרת נסעתי עם אבא ללונדון בפעם הראשונה. התפעלתי מאבא, כמה טוב הוא דיבר אנגלית. אני עצמי, למרות שנה וחצי שנות לימוד אנגלית שהיו לי, לא יכולתי להוציא מפי בשום אופן אפילו משפט משמעותי אחד, שלא לדבר על להבין משהו מן הקוקני שבפי תושבי לונדון. עם הקריאה זה היה טוב יותר. בכל מקום ראיתי מודעות ענק מודבקות, ועליהן באותיות מאירות עיניים שלוש מילים בלבד: "היטלר פלש לפולין".
אני לא רוצה להיכנס כאן לפרטים על השהייה שלנו באנגליה, שעבורי הייתה טובה מאוד, וגם מיותר שאמשיך לתאר בפרטים את הנסיעה שלנו לארץ.
אבל מחשבה אחת לא עוזבת אותי. דיברנו על זה בינינו לעתים קרובות.קרה לנו לא נס אחד בלבד. במבט לאחור, נראה שיד המזל הטוב הגנה עלינו דרך שורה של נסים, וחסכה מאתנו את זוועות המלחמה. תמיד, בכל מקום שבו היינו, עדיין לא – או כבר לא–שלטו שם כוחות השמד של האופל. לא רק שהצלחנו לברוח מגרמניה 8 שעות טרם פרוץ המלחמה, אלא גם אנגליה, שם שהינו חמישה חודשים, הייתה אנגליה שעדיין לא יכלה לשער את האֵימה של מלחמת הבזק שהייתה עתידה להתרחש עליה. עברנו לרוחבה של צרפת ושם, מלבד החיילים האנגלים והצרפתים ששרצו בכל מקום, לא רמז שום דבר על כך שאותה הארץ נמצאת במלחמה מול שכן צמא- דם. פריז, כפי שנתגלתה לנו באמצע פברואר 1940, פעמה בצבעים מרנינים ובחיים שופעים ומלאי עליצות. איש לא ניחש מה יתרחש שם רק חודשיים אחר כך.
עברנו את הים התיכון על אונייה של קו 'מסג'רי מאריטים'[7], בשם 'פַּאטריה'. נסענו בתוך קבוצת עולים שכמונו היו מצוידים באשרות כניסה לארץ. מי היה יכול אז לשער שאותה האונייה, אותה פאטריה עצמה, תהפוך בנמל חיפה, שמונה חודשים אחרי הגעתנו הבטוחה לארץ, לקברם של עולים 'אילגאליים' רבים, שאחרי שיצאו מהתופת הגיעו לחופי הארץ הנכספת, אבל נדונו להרחקה ממנה עקב המדיניות השפלה של הספר הלבן של האנגלים?
האם הייתה זו זכות אבות שעמדה לנו בתקופה הגורלית הזאת?
אבל אם אותה שורה של נסים שהזכרתי - שלמרבה הצער כל-כך מעטים היו מי שזכו בהם כמונו - חסכה מאתנו גורל הרבה יותר גרוע, בארץ עמדו לקרות לנו נסים רבים נוספים.
נחשול ההשמדה של מכונת המלחמה הגרמנית, שזמן קצר אחרי הגעתנו ארצה שטף וזרע הרס באירופה כולה, התפשט בשנים 1941-1942 והתקרב למזרח התיכון עד להחריד.
הים התיכון, שאותו חצינו בהפלגה כמעט שלווה רק חודשיים קודם לכן, הוצף בצוללות שהפכו אותו לזירת קרבות. החל מ-1940 ניצבו באי כרתים צנחנים גרמנים, מוכנים לפעולה. מסוף 1940 שלטה בלבנון ובסוריה ממשלת צרפת-וישי, הנשמעת לגרמניה. בעיראק פרצה ביזמת הגרמנים המהפכה של עלי אלכילאני, שתודה לאל דוכאה בהצלחה על-ידי הבריטים בעודה באיבה. אבל הסכנה הגדולה ביותר איימה עלינו אז מדרום-מערב. אחרי כניסת איטליה למלחמה לצד הגרמנים, נשלטה כמעט כל צפון אפריקה על-ידי הגרמנים. כאן התקבצו יחידות של חיל השריון הגרמני תחת פיקודו של הגנראל רומל, שמטרתו המוצהרת הייתה לכבוש את מצרים, שממנה היה המזרח התיכון כולו נפתח בפניו.
אילו, נניח, תקף היטלר את רוסיה רק שנה אחת מאוחר יותר משעשה זאת -כמה קרוב הוא היה יכול להיות לניצחון כאן? אבל גם כפי שהמלחמה התפתחה בפועל, הרי יחידות עילית של הגרמנים עמדו כבר על אדמת מצרים, ורק הנס של אל עלמיין סימן כאן את היחלשותו של נחשול הגאות הגרמני.
העובדה שתודה לאל, כבר במובן הרחב יותר של המילה, נחלצנו מכל זה נראתה לנו כבר אז כמו נס גדול, אבל האירועים הגדולים ביותר עדיין עמדו לפנינו.
היינו כאן ארבעתנו, בריאים ושלמים, אבל ללא כל אמצעי מחיה. את ובמיוחד אבא, כבר לא הייתם צעירים במיוחד. למרות מצבכם הקשה, שהרי היה עליכם לדאוג לא רק לשניכם אלא גם לסבתא, לא ביקשתם מאברהם וממני לעזור לכם לצורך קיומכם. להיפך, הצעד הראשון שלכם כאן היה לדאוג להתפתחות שלי ולהבטיח את המשך החינוך שלי במסגרת עלית הנוער.
אבא עדיין לא הצליח למצוא עבודה, אבל את, אמא היקרה, לא מנעת מעצמך כל עבודה שהיא, והתחלת עד מהרה בקריירה שלך שהובילה אותך במרוצת השנים, כמו שהתאים לכישורייך, לדרגת מנהלת המכון לחרשים-אלמים, ומאוחר יותר לדרגת המנהלת המוכרת ברבים של בית ההורים של קרית משה. אבל אז, לפני שלושים שנה, נכנסת לעבודה כמנקה ומבשלת אצל נשי קצינים בריטים גבוהות-אף. את המרץ, הנחישות, האומץ והרוח שבהן עשית אז את כל אלה לא אשכח לך לעולם. המצב שלכם השתפר רק כשהצלחת לעבור למישרה אחרת, אמנם עדיין כטבחית, אבל כבר בביתו של דר' ורנר סֶנַטור. שם כבר לא נאלצת לסבול את ההשפלות מידי המעסיקות הקודמות שלך, ועד מהרה, לקראת סוף המלחמה, מצא גם אבא עבודה במינהלת התעשייה הכבדה.
ההתמודדות האמיצה הזאת של שניכם לא רק איפשרה לאברהם ולי להמשיך בלימודינו ולאחר מכן לחיות בדרך החיים שנראתה לנו לנכון, אלא גם לא פחות מכך, איפשרה לסבתא שנות חיים שקטים ומכובדים בערוב ימיה.
וכאן כמובן אל לי לשכוח את שפע הסיוע שהוגש לנו כאן בארץ בחום וכמובן מאליו מצד המשפחה המורחבת היקרה שלנו. עצם העובדה שסבתא יכלה לשהות בשכונת בורוכוב אחרי הגעתנו ארצה איפשרה לכם לצעוד כאן את צעדיכם הראשונים לעצמאות.
אני חושב, ולפחות כך זה נראה לי אז, ששהייתה של סבתא בביתה של דודה מיכל היקרה הייתה טובה לשתיהן, כלומר למיכל ולסבתא.
אני נזכר כעת בביקורים שביקרתם אותנו במקומות השונים והמשונים ביותר בארץ.
האם את זוכרת עדיין איך שב-1941 ביקרת אותי בקיבוץ גבעת חיים ואני קיבלתי את פנייך בלול, הדירה שלי, ובגאווה הראיתי לך את הקיבוץ הראשון 'שלי'?
כמו ב-1941 לגבעת חיים, כך נסעתם ב-1942 לעין גב, לאברהם, ולגבע אליי, וב-1943-44 ללהבות על-יד כרכור לאברהם ולנווה-איתן אליי. ב-1945 ביקרתם אותי כששהיתי זמן קצר במעברות ולאחר מכן בקיבוץ אילת ליד נתניה.
אבל לא רק את ואבא ביקרתם אותנו מדי פעם לא חשוב איפה היינו.
מביקוריה של סבתא עולה בזכרוני ביקור אחד. זה היה צריך להיות כבר ש-1946, כי אני בדיוק ישבתי בקיבוץ אילת, גבוה על גג הפח הגלי של הנגרייה שאך זה נבנתה. צריף הפח הגלי עמד סמוך לכביש שהוביל מנתניה לאביחיל, וקרוב מאוד מתחתיי עמדה תחנת האוטובוסים. ובכן תארי לך איך אני מקן הציפורים שלי, רואה לפתע שתי גברות צעירות יורדות מן האוטובוס יד ביד, ומטיילות בשביל שמתחתיי אל הקיבוץ, ואיך שהייתי מופתע לגלות, ששתי הגברות הצעירות הן לא אחרות מאשר סבתא ודודה בטי! כמעט נפלתי מן המרומים ארצה. –
גם כאן איני צריך להיכנס לפרטים על הקורות של אותן השנים. אז עדיין לא התעצלתי בכתיבה כמו היום, וגם העובדה שחיינו בנפרד תקופה ארוכה הביאה לחילופי מכתבים ארוכים ומפורטים בינינו. אני מאמין שכמה מהמכתבים שלי מאותם הזמנים עדיין שמורים אצלך איפה שהוא.
ב-1946 הועבר הקיבוץ שלנו אילת לביר זבאלה, היום שובל, ובמקביל הקיבוץ של אברהם הועבר לקצה האחר בארץ,לחיאם אלואליד, היום להבות הבשן.
היום הרי אפשר לחשוב על הקיבוץ ועל החיים בקיבוץ איך שרוצים ומה שרוצים. עבורי זה בהחלט נס, שהתאפשר לי לא רק להשתתף אישית ובאופן פעיל בהקמתו של קיבוץ מתחילת ייסודו, אלא גם– ובמיוחד - שנפל בחלקו של הקיבוץ הזה לכבוש בדרך שלום שבעבודת אדמה את הנגב, שהיה אז חבל ארץ חדש וכמעט לא מוכר.
הנוכחות הישירה הזאת ליד בריאה חדשה, שלא רק מביאה עמה סיפוק אישי אלא שהיא בעלת חשיבות עליונה גם מבחינה אובייקטיבית, מתאפשרת כנראה רק לאדם אחד מתוך מיליונים רבים. למרות שמטבע הדברים נדרשו לשם כך גם החלטות אישיות שהובילו אותי לדרך זו, ברור לי תמיד במלוא הבהירות, שלעולם לא הייתי בוחר בדרך הזאת אילו ניתן לי בבית חינוך אחר, שהיה גם הוא ניתן לי מתוך הרצון הטוב ביותר.
אבל הנס הגדול והנפלא ביותר שקרה לנו כולנו ועדיין קורה לנו כל יום הוא, שאנחנו פשוט חיים עכשיו וכאן.
השנה בתשעה באב ימלאו 1900 שנים לנפילתה של ירושלים, שבעקבותיה נאלצו היהודים לעזוב את הארץ.
כמה יהודים, שמאז ועד היום חיו, סבלו ומתו, היו נותנים את כל מה שיש להם כדי לחיות כאן היום, כדי לקחת חלק פעיל בהקמת המדינה היהודית מחדש, אחרי 1878 שנה?
אנחנו רואים בזאת נס. אבל באמת, הרי היינו אז בקושי קצת יותר מחצי מיליון יהודים בארץ. היו לנו רק כלי נשק קלים ביותר, ואלה היו בלתי חוקיים עד 15.5.48, ולכן היו נתונים להחרמות מצד המגינים עלינו, הבריטים.
נלחמנו נגד אוכלוסייה ערבית שהייתה כפולה בגודלה מאתנו, שבידה היו כמעט כל הנקודות האסטרטגיות בארץ ושלעזרתה באו חמישה חילות של ערבים שהתחמשו כבר זמן רב קודם לכן במטרה להשמיד אותנו. והם לא רק עלו עלינו במספרים. היה להם גם נשק שנתן להם ייתרון רב עלינו - מטוסים, טנקים, תותחים, נשק שרק יכולנו לחלום עליו.
חמישה חילות אלה פלשו אלינו בו-זמנית בחמישה חזיתות שונות ביום שבו הוכרז על המדינה היהודית. האם זה לא היה נס שלא רק הצלחנו להדוף את ההתקפה הזאת, אלא שגם, בתוך שנה אחת, הצלחנו להכות את כל החילות האלה ולהביא את שליחיהם אל שולחן הדיונים ברודוס?
אתם, כלומר אבא, סבתא ואת הייתם בתקופת המלחמה הזאת, שדרשה הרבה מאוד קורבנות בירושלים הנצורה. אברהם היה רחוק מאוד בצפון במרחק של כמה מאות מטרים מן הגבול הסורי העויין, שם הצבא הסורי שעל ההר היה יכול לירוק לתוך המחנה שלהם.
אילנה ואני היינו כאן למטה בנגב המנותק מן המדינה. זמן מה, זה היה בתחילת נובמבר 1948, ישבנו שנינו, אילנה ואני, על גבעה קדמונית אחת[6], 10 ק"מ דרומית מפאלוג'ה, שם כבר נותק חלק מן הצבא המצרי והוטל עלינו למנוע נסיונות של גיחה של היחידות המכותרות. כששומעים את זה היום, היה אפשר לחשוב שזה היה מסוכן. אבל איפה! אלה היו עבורנו שבועות של שלווה סטואית והתרווחות. כמובן שלא ידענו עדיין שום דבר על כך שבכיס פאלוג'ה נמצא בינות יתר הקצינים גם הקצין המצרי ששמו ג'מאל עבדול נאצר, שעליו עוד היינו עתידים לשמוע רבות.
אילו הותר לנו לעבור רק את כל זה, היינו כבר יכולים לומר, דיינו! האם זה לא היה בלתי נתפס, שבסוף המלחמה נפגשנו כולנו שוב, בלי עין הרע, בריאים ושלמים? את, אבא, סבתא, אברהם, אילנה ואני, אבל גם אחיה של אילנה שמואל, שבזמן המלחמה היה בקיבוץ יחיעם ואך במקרה בלבד לא היה גורלו כגורלם הטראגי של אנשי השיירה חסרת המזל שנשלחה ליחיעם הנצורה. כולנו נפגשנו שוב פעם, אם כי כל אחד מאתנו איבד אנשים רבים, קרובים ואהובים.
שנה אחת מאוחר יותר, זה היה בדצמבר 1949, הגיעו הוריה של אילנה יצחק ואתל ואחיה גיורא. גם הם ניצלו בנס, אבל מה שהם עברו במלחמה לא היה ניתן להשוות כלל למה שאנחנו עברנו.
יצחק ואתל היו צריכים לא רק להעביר את שמואל וגיורא, אלא גם נמלטו בשנת 1944 להרי הטאטרה הגבוהים, שם הסתגרו בבונקרים עד תום המלחמה. פרטים על תקופת הגבורה הזאת שמעתי מפיהם רק לאחר שנים רבות, ואני חושב שגם כיום אני מכיר רק חלק קטן מכל מה שעבר עליהם.
אבל כשאילנה ואני קיבלנו אז את פני הוריה בשער העלייה, זו הייתה עבורנו חוויה עמוקה, לדעת שגם משפחתה הקרובה של אילנה התאחדה שוב.
אמא היקרה, את רואה שהמכתב כבר התארך יתר על המידה. אולי אכתוב לך פעם בהזדמנות אחרת בפירוט על עשרים השנים האחרונות. יש מספיק ניסים שאירעו לנו כאן ומתארעים עדיין מדי שעה.
לסיום אני רוצה לברך אותך כבר לקראת יום הולדתך ה-75 המתקרֵב. אני יודע שאף פעם לא היה לך קל, כי אנחנו חיים בזמנים קשים. אני גם יודע שבדיוק עכשיו לא קל לך, ולעתים קרובות את סובלת בלי שנצליח להקל על כאבייך. אבל אני גם יודע שגם את חווית נכון את גדולתה של התקופה שלנו, ותמשיכי לחוות אותה אתנו עוד ימים רבים. כמו שבימי ילדותי התפעלתי מן השמחה שבך ומאומץ הלב שלך, כך אני יודע להעריך היום את רוחך האיתנה והאמיצה, שבעזרתה את מתגברת על המגבלות שלך.
ובכלל אני רואה את האופטימיות הטבעית שלי כמטען חיובי שבא לי בירושה. הדרך הזאת, לראות תמיד את שני הצדדים של החיים קודם מצידם החיובי ואז לקחת את צידם השני כחלק מן העיסקה - את זאת קיבלתי ממך.
ובכן, אל תגערי בי בבקשה עכשיו, כשהיום אינני לוקח מצבים שעוברים עלינו ברצינות כמוך. אמא היקרה, היום אנחנו רוצים להתחיל את 30 השנים הבאות בשמחה מחודשת. וראשית כל, היות ואנחנו היפר-אופטימיסטים מעצם טבענו, ושנית, היות והאופטימיות הזאת אף פעם לא הזיקה לנו אלא תמיד רק הועילה לנו, יש לנו סיבה ומניעים לִצְפות אל העתיד בהרבה אמונה ובטחון.וכך גם נמשיך בעתיד, קודם כל לשמוח על הטוב והנעלה, ולא חשוב מה יבוא עלינו, ואחר כך לקחת את הבלתי נמנע כחלק מן העיסקה.
אמא היקרה, היקרה,
שלום ובריאות, ואריכות ימים,
באהבה, יוסי שלך.
[1]המילה היא Ernst שמשמעה "רציני", אבל יש בה גם קונוטציה של "אמת", כנה. תרגמתי כאן "נכון" כי "חיים רציניים" לא נראה לי. אולי תרצו לשנות - רות
[2]LÜtzowstrasse
[3]לא בטוח שהצלחתי לקרוא את השם של הרב הזה - רות
[4]Werkleute ('פועלים ' בתרגום לעברית)– תנועת נוער יהודית בגרמניה שפעלה בשנים 1932 עד 1938, ואז הצטרפה לשומר הצעיר.
[5]ה'דום' הוא הכנסייה הגדולה של קלן
[6]המילה הרשומה אחרי "אביה" לא רשומה במלואה ואני מנחשת לפי האות הראשונה שמדובר באחות.
[7]Messagerie Maritime
[6]כתוב Ahnenhügel, שאינני מוצאת מה פירושה- רות