הנימפיאה חוששת

Die Lotosblume ängstigt

Sich vor der Sonne Pracht,

Und mit gesenktem Haupte

Erwartet sie träumend die Nacht.

Der Mond, der ist ihr Buhle,

Er weckt sie mit seinem Licht,

Und ihm entschleiert sie freundlich

Ihr frommes Blumengesicht.

Sie blüht und glüht und leuchtet,

Und starret stumm in die Höh';

Sie duftet und weinet und zittert

Vor Liebe und Liebesweh.

הַנִּימְפֵיאָה חוֹשֶׁשֶׁת,
מִזּוֹהַר הַחַמָּה.
בְּראשׁ שִׁמוּט לְמַטָּה
לַלַּילָה עוֹרֶגֶת, חוֹלְמָה.

הַסַּהַר הוּא יָדִיד לָהּ,
הוּא לָהּ מֵאִיר פָּנִים.
לוֹ הִיא חוֹשֶׂפֶת בְּנוֹעַם
פָּנֶיהָ, פְּנֵי פֶּרַח תָּמִים.

פּוֹרַחַת, זוֹרַחַת, לוֹהֶטֶת,
וְדוּמָם מַבִּיטָה לְמָרוֹם;
תָּפִיץ מוֹר וּבוֹכָה וְרוֹעֶדֶת
מִכְּאֵב אַהֲבָה וּמִתֺם.