עקרון העבודה העצמית ושורשיו
הרצאה שנשא יוסי בכינוס הנדסת תעשיה וניהול 1988, באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
"עבודה עצמית" כהחלטה עסקית.
העסקה בלתי מוגבלת של כוח עבודה שכור היא ממאפייני המשטר הרכושני. ההכרעה של תאגיד עסקי, להימנע באופן מודע מהעסקה של עובדים שכירים בתהליכי יצור חקלאיים ותעשייתיים, היא קודם כל החלטה עסקית, - יהיו מניעיה אשר יהיו.
הקיבוץ פועל בסביבה רכושנית. תוצרתו החקלאית והתעשייתית מתחרה בשווקים עם מיטב התוצרת החקלאית והתעשייתית מכל העולם. הקיבוץ הוא תאגיד כלכלי עצמאי ואוטונומי, הפועל בארץ דמוקראטית. הקיבוץ יתקיים, אם יתקיימו שני תנאים:
1. הקיבוץ מסוגל לגייס יכולת פיננסית, המאפשרת נזילות מספקת לתשלום כל התחייבויותיו הכספיות, הבאות לפירעון, - הנובעות מפעילותו בעבר.
2. הקיבוץ מסוגל לגייס יכולת חברתית ללכד במסגרתו משפחות ויחידים, אשר רוצים ומסוגלים להפעיל את מערכותיו באופן שהוא יוכל גם להבא לעמוד בהתחייבויות הכספיות, הנובעות מפעילותו בעבר, בהווה ובעתיד.
בישראל כשלוש מאות קיבוצים ומושבים שיתופיים. אלה מהווים כ 3% באוכלוסיית ישראל. הם מיצרים קרוב ל 50% מן התוצרת החקלאית. נוסף לכך הם מיצרים 7% מן התוצרת התעשייתית של ישראל, ללא יהלומים. יצוא תעשייתי של מפעלי איגוד התעשייה הקיבוצית מהווה 7.5% מן היצוא התעשייתי של ישראל, ללא יהלומים. כל הקיבוצים האלה מנסים ליישם את עיקרון העבודה העצמית. מימוש העיקרון, הלכה למעשה, בא לידי ביטוי בכל תהליך קבלת ההחלטות העסקיות והחברתיות של כל הקיבוצים (וגם בהחלטות עסקיות וחברתיות של המושבים השיתופיים).
העבודה העצמית לא נגזרת מחוקת המדינה וחוקיה. בכל מקום ובכל עת שהעיקרון מתקיים, העבודה העצמית במשק החקלאי והתעשייתי של הקיבוץ היא פועל יוצא של החלטות המכוונות להינזר באופן וולונטארי מהעסקת עבודה שכירה.
ארגון העבודה בקיבוץ הנו ייחודי ומיוחד במינו. הוא שונה מאוד מן המקובל במשק הרכושני, המערבי. הוא שונה מאוד גם מדפוסי ארגון העבודה בארצות עם משק סוציאליסטי ממלכתי, במזרח־אירופה ובאסיה.
הקיבוץ ידע משברים כלכליים, עתות מחסור ומצוקה ומשברים חברתיים. ברם, - מיום היווסד דגניה, לפני 80 שנים ועד היום ועד בכלל, לא נרשמה פשיטת רגל בתאגיד קיבוצי, המסונף לתנועה קיבוצית ראשית. במהלך אותן 80 שנים פשטו רגל אלפי פירמות בארץ וגרמו הפסדים למשקיעים בהן וללווים להן ממשאביהם.
הקיבוץ עמד בעבר בשני התנאים הקשוחים הנ״ל. עובדה זאת אין בה ערובה, כי יעמוד בהם בכל עת בעתיד. ברם, עובדה זאת מצדיקה התעמקות בתופעה כה בלתי- שגרתית כעיקרון העבודה העצמית, שמנחה הלכה למעשה, במשך הרבה עשרות שנים, את ההחלטות העסקיות במאות אגודות שיתופיות, בתחומי החקלאות, התעשייה, כמו גם במגוון עשיר של שירותים. הבנה של יישום עיקרון העבודה העצמית בקיבוצים ובמושבים השיתופיים, מחייב התעמקות בשורשי התופעה. ניתן להבחין בארבעה שורשים נפרדים מהם ינקו ועדיין יונקות אגודות שיתופיות בישראל, אשר שואפות להשתית עצמן על עבודה עצמית:
1. השורש הלאומי של עיקרון העבודה העצמית.
2. השורש הסוציאליסטי של עיקרון העבודה העצמית.
3. השורש היהודי של עיקרון העבודה העצמית.
4. השורש הכלכלי של עיקרון העבודה העצמית.
פרק 1: השורש הלאומי של עיקרון העבודה העצמית:
עבודה עצמית כאמצעי להשגת יעדים לאומיים; כלי לביצוע מטלות שונות בתחום ההגשמה הציונית.
המציאות בה הייתה שרויה התנועה הציונית הצעירה בעשור הראשון של המאה העשרים הולידה את הצורך בהרחבת הבסיס ההתיישבותי־חקלאי היהודי, מבלי לגרום ע״י כך להצפה של הארץ בעובדים ערביים, פלחים ובדויים ממדינות ערב השכנות.
יישוב הארץ החל עם עלית הביל״ויים, בשנות השמונים של המאה ה- 19, בטרם קמה ונוסדה התנועה הציונית. חלוצי העלייה הראשונה רכשו קרקעות, הקימו מושבות ומשקים חקלאיים. כמקובל בעולם, הם שכרו פועלים לביצוע העבודות. פועלים אלה, בדואים ופלחים ערביים, נמצאו בשפע. הם נהרו אל עבר המושבות החדשות שייסדו היהודים, כדי למצוא בהן את מחייתם. הם היו מורגלים זה דורי דורות לעבוד בתנאי שכר פיאודליים ירודים ביותר, תמורת חלק מהיבול. המודל ההתיישבותי הזה יישב על הקרקע מספר משפחות ערביות עם כל משפחה יהודית.
התנועה הציונית נוסדה בבאזל ב 1897. מוסדותיה ערכו בעשור הראשון של המאה ניסיונות ראשונים לבסס חקלאות יהודית נושאת את עצמה מבחינה כלכלית, שלא תביא לגלי הגירה של ערבים מן הארצות השכנות לארץ. ב 1904 הגיעו ארצה גלי עליה בעקבות פרעות קישינב והומל. העלייה השנייה גברה, עם כשלון המהפכה ברוסיה ב- 1905. המוסדות החלו ברכישת קרקעות אשר נמסרו לחוות אדמיניסטרטיביות. עד מהרה נתגלעו סכסוכים בין מנהלי החוות והפועלים. אלה האשימו את אלה באחריות להפסדי החוות. על רקע זה נמסרו בשנה 1909 אדמות אום־ג'וני, מזרחה לירדן, על ידי חוות כנרת לקבוצת פועלים לניהול עצמי, - היא דגניה. קבוצות כמו דגניה, המבססות משק וחברה על עבודה עצמית של חבריהם, ענו על צורך דחוף לייסד בארץ ישובים חקלאיים חדשים, כך שהאדמה תעובד על ידי יהודים. ההכרה בצורך זה גרמה לתמיכה הממושכת של המוסדות הציוניים בקיבוץ ובמושב.
השורש הלאומי של העבודה העברית כמעט ונשכח בימינו. ברם, גם היום ממלאית העבודה העצמית תפקיד חשוב בהגשמה הציונית, נוסף לתפקידה בתחום ההתיישבות. ניתן לראות הקבלה בין יישוב הארץ באמצעים "מקובלים", בשלהי המאה הקודמת, בימי העליה הראשונה, לבין נסיונות לתעש את מדינת־ישראל בדרכים מקובלות בכל העולם, קונוונציונאליות, - במחצית השניה של המאה העשרים. כשם ששיטות קונוונציונאליות חקלאיות משכו כאבן שואבת, אל עבר מושבות העלייה הראשונה, המוני ערבים כפועלים פשוטים וזולים, כן זורם אל ערי ישראל בימינו זרם של פועלים ערביים, מתחומי הקו הירוק, מיהודה שומרון ועזה, מלבנון ומארצות נוספות. חוקים של מדינה דמוקרטית לא מסוגלים להתמודד עם תופעה זאת, אשר השלכותיה על דמות מדינת ישראל, בשלהי המאה העשרים, אינן נופלות בחומרתן מההשלכות של העבודה הערבית במושבות העלייה הראשונה, על סיכויי ההצלחה של ההגשמה הציונית, בראשית המאה הזאת.
לסיום הפרק הזה נחזור ונדגיש שהשורש הלאומי, הציוני בלבד, לא מסוגל לספק לעבודה העצמית צידוק לאורך זמן ובכל תנאי. כאן הקיבוץ בחינת אמצעי בלבד להשגת יעדים. זאת אהבה שתלויה בדבר. בטל דבר בטלה אהבה. ואכן בקונסטלציה מסוימת עשוי עיקרון זה לבוא בסתירה, אמיתית או מדומה, עם יעדים לאומיים. ניגוד בולט לכאורה בין ציוויי ההגשמה הציונית, לביו ציווי העיקרון הסתמן בשנות החמישים. אז הואשמו קיבוצים על סירובם להעסיק עולים חדשים במשקיהם כפועלים שכירים. ( דוד בן־גוריון: ״אני בוש ונכלם!..."[1])
פרק 2: השורש הסוציאליסטי של עיקרון העבודה העצמית.:
הקיבוץ המבוסס על שיתוף, שוויון ועבודה עצמית כמטרה בפני עצמה.
עולים חדשים, שבאו לארץ בעלייה השנייה, הביאו רעיונות חברתיים מהפכניים, על קומונות, על בניין חברה חדשה, על צורות חיים המתבססות על שיתוף פעולה כלכלי ללא ניצול הזולת. את הרעיונות האלה ניסו להגשים בקבוצות פועלים, שקיבלו על עצמן ניהול עצמי של חוות חקלאיות. היו אלה קומונות של עוני, ללא הון עצמי מינימאלי. בתנאים אלה שאפו לבנות חברה, שבה כל יחיד, כל פרט תורם לקבוצה בהתאם ליכולתו, מקבל מן הקבוצה לפי יכולת הקבוצה לספק לו את צרכיו, תוך בניית משק עצמי וצבירת הון ראשונית. שיטה זו מנסה ליצור חברה ללא רכוש פרטי אצל מרכיביה. מטרת הפעילות הכלכלית: לקיים את הקבוצה ברמת חיים סבירה ובניית ההון העצמי של הקבוצה. הון זה מיועד לבניית המשק. למשק זה שלושה מגזרים: יצרני, צרכני ומוניציפאלי. השיתוף בתוך הקבוצה הוא אכן מרחיק לכת. הוא מקיף את כל היצור ושירותים מגוונים.
הקבוצה והקיבוץ הוכיחו עת עצמן כמכשיר להשגת יעדים לאומיים. הקבוצה כפי שהיא נוסדה בדגניה בשנת 1909, היא קומונה של עוני קיצוני המתקיימת בתנאי מחסור ומצוקה. חלק מדפוסי ארגונה הם ביטוי לשאיפה להקמת חברה חדשה, ללא יחסי ניצול בין אדם לאדם, חלק מדפוסי ארגונה הם ביטוי לשאיפה להתגבר על בעיות כלכליות וחברתיות, הנובעות מן הקשיים איתם יש להתמודד. קומונה של עוני אינה מטרה בפני עצמה. עליה להוכיח כושר הישרדות. עליה להוכיח כי:
א. לקבוצה ולקיבוץ יש יתרונות על צורות ארגון אחרות ביישובם של חבלי ארץ שוממים, בתנאי ביטחון רעוע ובתנאי מצור ומצוק.
ב. לקבוצה ולקיבוץ יש יכולת להקים, לפתח ולקיים משק חקלאי מודרני, אשר תוצרתו מסוגלת להתחרות בתוצרתם של יצרנים חקלאיים בארץ ובעולם.
ג. לקיבוץ יש יכולת להקים, לפתח ולקיים ענפי שרות לסיפוק צרכים בסיסיים של חבריה.
ד. לקיבוץ יש יכולת להתפתח מקומונה של עוני אל עבר תאים חברתיים כלכליים חיוניים, תאים שהם קומונות של רווחה יחסית.
מה מבדיל קומונה של רווחה יחסית מקומונה של עוני ?
קומונה של רווחה יחסית מקיימת את חבריה ברמת חיים שאינה נובעת ממצור ומצוק ואינה מוגדרת כרמת חיים של עוני.
לקומונה של רווחה יחסית יכולת להקים, לפתח ולקיים משק חקלאי ו/או משק תעשייתי מודרני שתוצרתו מתחרה בהצלחה בשוקי הארץ והעולם.
לקומונה של רווחה יחסית יכולת להקים, לפתח ולקיים ענפי שרות שתוצרתם מספקת את כל הצרכים הבסיסיים וחלק של צרכים מעבר לצרכים הבסיסיים.
לקומונה של רווחה יחסית יכולת להתפתח, מפני שבודדים ומשפחות אשר להם אלטרנטיבות אחרות, מבקשים להצטרף ולחיות במסגרת חיים זאת.
בקומונה של עוני תרומת החברים בהתאם ליכולתם משקפת את היכולת הפיזית והאינטלקטואלית כפי שהיא בעת הצטרפותם. בקומונה של רווחה יחסית יכולת זאת היא משקפת את היכולת הפיזית והאינטלקטואלית בעת ההצטרפות פלוס או מינוס ההשקעה של הקיבוץ בהון האנושי של חבריו. כן גם יכולת הקיבוץ לספק את הצרכים של חבריו היא פונקציה של יכולת מצרפית בסיסית של כל חבריו לתרום, לרבות רצון מצרפי של חבריו לתרום לרווחת הכלל, פלוס או מינוס ההשקעה של הקיבוץ לפתח את היכולת הזאת, פלוס או מינוס האמביציה והרצון של החברים לפתח את יכולתם.
השורש הסוציאליסטי של עיקרון העבודה העצמית יונק אם כן מן השאיפה לבנות דגם של יחידה כלכלית-חברתית, מושתתת על יסודות של עבודה עצמית שיתוף ושוויון, המסוגלת לקיים עצמה על רמת חיים נאותה, בסביבה רכושנית ושאנשים חופשיים, שלהם אלטרנטיבות אחרות, יעדיפו לחיות במסגרתה. שורש סוציאליסטי זה שואף להצמיח צורת חיים חדשה, שמהווה מטרה בפני עצמה.
פרק 3. השורש היהודי של עיקרון העבודה העצמית.
"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.." (תהלים, קכח ב')
השורש היהודי של עיקרון העבודה העצמית יונק מן הציווי: "צדק צדק תרדוף!" (דברים ט"ז כ') ומהנחה סמויה כי ביחסים בין עובד ומעביד מקבל העובד רק חלק מן התמורה של עבודתו, בעוד שחלק אחר מעשיר את מעבידו. אם כך, לכאורה, לפנינו עברה על שתי דיברות: השמינית והעשירית: "לא תגנוב" ו״לא תחמוד כל אשר לרעך."
יחסי הייצור בעולם בתקופת יציאת מצרים לא איפשרו עדיין קיום חברה בלי מוסד העבדות. יעידו על כך החוקים הנוגעים לעבדות ולעבדים בתורה. בתנאים אלה לא נראה פסול בהסכם בין עובד מרצון אצל מעביד. משטר העבדות התבטל. המשטר הפיאודלי, ששרידים ממנו נותרו במדינות ערב סביבנו, נעלם והולך מעולם, בו יצור סחורות ושירותים נעשה בעזרת מכונות. במשטר הרכושני הפך גורם היצור "עבודה" לסחורה אשר, בהיעדר הגבלות חוקיות, נקבע מחירה לפי היצע וביקוש. פערים גדולים של אי־שוויון מכאן ומשברים תקופתיים מכאן מצביעים על חולשות המשטר הרכושני. קיבוץ, מושתת על עבודה עצמית, שיתוף ושוויון מהווה תרומה יהודית ישראלית ייחודית למרקם יחסים אפשרי בין קרקע, הון, עבודה וחברה. ייחודיות זאת באה לביטוי בין היתר בהגשמת הכתוב בספר תהלים, פרק קכח: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך." במסגרת הרצאה זאת אין מקום להתעמק יותר בשורש היהודי הייחודי של העבודה העצמית. שורש זה הוא בלי ספק המעניין בין ארבעת השורשים השונים של התופעה.
הקיבוץ צריך לעבור שינויים רבים ויסודיים, כדי לפרוץ מניסיון חברתי מעניין לצורת חיים חיונית, שרבים וטובים ירצו גם יוכלו לחיות במסגרותיו. הקיבוץ צריך ללמוד שעיקרון העבודה העצמית רחב יותר, עמוק יותר מן הנובע מהפעלתו רק בתחום ההעסקה או חוסר ההעסקה של עובדים שכירים. לעיקרון זה של העבודה העצמית השלכות מובהקות בתחומים רבים נוספים:
א. דמי עזיבה ופיצויים לחבר קיבוץ העוזב את קיבוצו או המוצא ממנו.
ב. מוסר העבודה בתור הקיבוץ.
ג. מרקם היחסים של אדם לחברו בתוך הקיבוץ.
ד. מרקם היחסים של הקיבוץ אל סביבתו.
הקיבוץ איננו מפעיל את עיקרון העבודה העצמית על מנת לקבל פרס. העיקרון מופעל מתוך תחושת הצדק והגמול היהודי הגלומים בפ0וק: "שכר המצווה - מצווה." (אבות, ד' ב')
משטר העבדות היה המשטר הכלכלי היעיל ביותר בתקופה העתיקה , עובדה זאת לא מנעה ממשטר זה חסרונות חברתיים שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. באותו אופן אנו יודעים כי המשטר הרכושני היה המשטר היעיל ביותר והמותאם ביותר לתקופה של 200 השנים לאחר המצאת מכונת הקיטור והמהפכה התעשייתית הראשונה שהמצאה זאת חוללה. עובדה זאת לא מנעה, גם לא מונעת היום, ממשטר זה חסרונות חברתיים, חסרונות שהם חלק בלתי נפרד ממשטר זה.
ברבע האחרון של המאה העשרים, לנגד עינינו, מתחוללת מהפכה תעשייתית נוספת, המהפכה המיקרו-אלקטרונית. היא מתפשטת בכל תחומי החיים של החברה האנושית. יישומיה מפגרים עדיין תדיר אחרי שלל האפשרויות, האין-סופיות לכאורה, אשר גלומות בצרוף של אדם נבון עם מכונה ועם מחשב.
חוסר ההתאמה ביו כוחות ייצור מכאן ויחסי ייצור מכאן, גרמו בעבר לכך שתולדות המין האנושי, משחר ההיסטוריה הידועה לנו, מועברות אלינו רצופות בזכר שרשרת אינסופית של מלחמות אכזריות. הצרוף של אדם, מכונה מחשב, מכאן, עם שליטת האדם (או, חלילה, חוסר שליטתו) בטכנולוגיות שיחרור אנרגיה מגרעין האטום, מבשילים את ההכרה בתודעת האדם, כי התאמה עתידה, מחויבת המציאות, בין כוחות הייצור ויחסי הייצור החברתיים חייבת להתחולל בתהליך אבולוציוני, ללא מלחמה.
בפרספקטיבה הזאת מתלווה אל הניסיון המתבצע בישראל בכשלוש מאות קיבוצים ומושבים שיתופיים, אספקט נוסף, החורג הרחק אל מעבר לגבולות ישראל.
ההתמודדות העיקשת של אנשים חופשיים, שבפניהם אלטרנטיבות אחרות פתוחות, לבנות ולקיים, כאו ועתה, תאים כלכליים חברתיים, בנויים על עבודה עצמית, על שיתוף ושוויון, על שילוב מיטבי של חקלאות, תעשיה, טכנולוגיה, מדע, תרבות ואומנות, - התמודדות זאת עשויה להתוות בעתיד, אם לא תיכנע למגמות של שמרנות מוגת לב, צורת חיים, המביאה במסגרתה להרמוניה ביו כוחות ייצור ויחסי ייצור. עולם החייב לעשות התאמה זאת בדרכי שלום, אם הוא חפץ להתקיים, בלי להתאבד, לא יישאר אדיש לאורך זמן לניסיון זה.
הניסיון העיקש, לבנות חיים על עבודה עצמית במובן של אי־־ניצול הזולת, חיים של חברה אשר חיה על יגיע כפיה ועל יגיע תבונתה של חבריה, ניסיון זה יונק את כוח התמדתו מן השורש היהודי, עתיק היומין של "צדק צדק תרדוף !״
ומי יודע, אם נשכיל להתמיד ולדבוק בצורת חיים המושתתים על עבודה עצמית, אם נדע לשכלל באופן תמידי תא כלכלי-חברתי זה על כל מרכיביו, אולי נזכה, או אולי יזכו ילדינו אחרינו, כי תרמנו בחיינו, ולו כזית, להגשמת הנבואה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים." (ישעיהו ב' ג').
פרק 4. השורש הכלכלי של עיקרון העבודה העצמית.
שלושת השורשים לעיל מסבירים מוטיבציה, אשר עשויה לגרום להיווצרות קיבוץ, מושתת על עבודה עצמית, בתנאים של ארץ ישראל ומדינת ישראל.
על השורש הכלכלי להבהיר תנאים, בהם עשוי להתלוות יתרון כלכלי אל הגשמת העיקרון. בסביבה הרכושנית מתלווה מחיר כלכלי אל כל החלטה עסקית עקבית לא להעסיק עובדים שכירים:
1. הקטנת הגמישות להרחיב יצור בטווח הקצר.
א. לשם ביצוע עבודות עונתיות.
ב. לשם הרחבת יצור באופן משמעותי לניצול מהיר של הצלחה שיווקית.
2. סטייה מחלוקת עבודה "רציונאלית" אופטימאלית: העסקה זמנית של מומחים בכל מיני תורנויות והפעלתם כעובדים לא מקצועיים.
3. היעדר ניצול אופטימלי של הון מושקע.
4. מגבלה לגודל של מפעלים.
גם להעסקת שכירים יש מחיר כלכלי עקיף, נוסף לשכר המשולם:
1. אין ביטחון כי אפשר יהיה לפטר את העובדים השכירים כאשר ייחלש הביקוש.
2. נזק פוטנציאלי כתוצאה של עיצומים ו/או שביתות.
3. נזק פוטנציאלי כתוצאה של ירידת מוטיבציה של חברי קיבוץ לעבוד בייצור.
4. נזק פוטנציאלי כתוצאה של דליפת ידע.
בתנאי תעסוקה מלאה מתאפשרת הרחבת הייצור כתגובה על גידול של הביקוש ע״י:
1. העסקת עובדים שכירים
2. גיוסים של חברים ואוכלוסיה זמנית
3. יעול היצור
4. ויתור על פעילות כלכלית אחרת, פחות רווחית
5. שכלול היצור ע״י הכנסת אוטומציה, מניפולטורים רובוטיים ומיחשוב של תהליכים.
בגלל המחיר הכלכלי העקיף של עובדים שכירים, עדיף להציג את האלטרנטיבות:
1. גיוס של חברים ואוכלוסיה זמנית (ניצול מלא של משאבים פנימיים)
2. יעול היצור (שיפור הניהול והאירגוו)
3. העסקת עובדים שכירים או ויתור על פעילות פחות רווחית ו/או שכלול היצור ע״י אוטומציה וכו‘ כנ״ל.
שני הסעיפים הראשונים לעיל נכונים לגבי כל מפעל. נניח כי נוצלו כל משאבי פנים, גם נוצלו כל אפשרויות שיפור דרכי ניהול וארגון. נותרה הברירה 3 :
או: העסקת עובדים שכירים
או: ויתור על פעילות פחות רווחית (פיתרוו לטווח הקצר) ו/או: החלפה של עבודה בהון. (שכלול היצור לטווח רחוק).
ויתור על פעילות פחות רווחית אפשרי בשני אופנים שונים:
1. ויתור על פעילות קימת פחות רווחית מזו המחייבת הרחבת היצור.
2. מסירה לקבלני משנה של חלקים פחות רווחיים של היצור המחייב הרחבה.
בתנאי תעסוקה מלאה המחיר הריאלי של יחידת עבודה, איננו מחיר הלשכה, (שכר ותנאים סוציאליים) ואינו מחיר הוצאות הקיום של עובד בקיבוץ והתלויים בו. בתנאי תעסוקה מלאה המחיר הריאלי של יחידת עבודה הוא מחיר הויתור,־ בלעז: "alternative cost" , "opportunity cost יי. במצב של חוסר עבודה מתלכד מחיר הויתור עם מחיר השוק של גורם יצור עבודה. במקרה זה אנו מעוניינים להחזיר לפעילות כלכלית גורם מובטל, אם עבודתו משלמת את עלותו השוטפת. כל אימת שאנו מוגבלים בגין עבודה והגבלה זאת היא קשוחה, אזי נקבע מחירה הריאלי כמחיר גריעתה מפעילות כלכלית חילופית. בהחלטה עסקית מעשית קיימת הבררה (3) בין העסקת עובדים שכירים לבין ויתור על פעילויות פחות רווחיות ביחד עם שכלול הייצור. חלופות אלו מעלות את המחיר הריאלי של העבודה: א. ע״י ויתור מתמיד על פעילויות פחות רווחיות לטובת רווחיות יותר; ב. על ידי ויתור על הפעלת עבודה פחות ממוכנת לטובת הפעלה יותר ממוכנת, ויתור על תהליכים ממוחשבים פחות לטובת תהליכים יותר ממוחשבים.
אם גורם היצור המוגבל הם המים, המחיר הריאלי איננו מחיר המים של מקורות, אלא מחיר הויתור על קוב מים לגידול אחד, כדי להשקות בו גידול אחר. כאשר מוגבל ההון, אז מחירו הריאלי איננו מחיר הריבית המשולם לבנק, כי אם מחיר הויתור על השימוש בו לפעילות כלכלית אחת כדי לבצע פעילות אחרת. אם הקרקע היא המוגבלת, אז מחירה הריאלי אינו דמי החכירה, כי אם מחיר ויתור השימוש בה לגידול אחד על מנת לגדל את משנהו.
חכמת הניהול: להבטיח לאורך זמן תעסוקה מלאה לגורמי יצור מוגבלים. ניהול יצירתי משכיל לחשוף, בתנאי תעסוקה מלאה, אלטרנטיבות המשלמות לגורמי יצור מוגבלים תמורה מירבית. ניהול טוב משלב חלופות אלה בייצור, בביצוע מיטבי.
עיקרון העבודה העצמית דוחף את הדוגלים בו, בזמן קבלת החלטות עסקיות:
1. אל עבר ויתור על פעילויות כלכליות פחות רווחיות לטובת יותר רווחיות.
2. אל עבר תחלופה מתמדת של עבודה בהון ומודרניזציה של תהליכי היצור.
3. אל עבר השקעה הולכת וגוברת בהון האנושי המוגבל. (במגמה למכור מוצרים ושירותים עתירי עבודה מקצועית ומיומנת).
לגוף כלכלי־־חברתי יש בכל רגע נתון פוטנציאל עיוני להפיק תפוקה, גם תפוקה למעשה. גידול פוטנציאל עיוני מושפע מהתקדמות טכנולוגית מדעית, מכמות הון מושקע ואיכותו, מהשקעה בהון אנושי. - גידול תפוקה למעשה מושפע משכלולים באירגון, משיפור השיווק, המוייפ, הניהול והייצור. בין פוטנציאל עיוני לבין תפוקה למעשה משתרעים שוליים של פוטנציאל בלתי מנוצל. אני מביע השערה, שלא מוכחת במסגרת עבודה זאת: קיימת השפעת גומלין ביו שיעור גידול פוטנציאל ושיעור ניצולו. משק המופעל במשך זמן ממושך עם שולים רחבים של פוטנציאל בלתי מנוצל נפגע שיעור גידולו. (הוא מתכופף כלפי מטה). פעילות רצופה של משק בתעסוקה מלאה, עם שולים צרים של פוטנציאל בלתי מנוצל, תגרום להגדלת שיעור גידולו. (כפיפתו כלפי מעלה).
קיבוץ שבהחלטותיו העסקיות מיישם את עקרוו העבודה העצמית משלם בטווח הקצר מחיר כלכלי, שמתקזז חלקית ע״י החיסכון במחיר הכלכלי העקיף של עבודה שכירה. רמת תעסוקה מלאה, יצירת אלטרנטיבות, ויתור על פעילויות לא רווחיות, תוך כדי החלפת עבודה בהון־ והשקעה בהון אנושי יאפשרו בטווח הארוך שיעור מוגדל של גידול הפוטנציאל העיוני. ניצול פוטנציאל זה מקזז הפסדי הטוח הקצר. אם לא למעלה מזה. -
במובן מסוים דומה העבודה העצמית לשבת:
יותר משהיהודים שמרו על השבת, שמרה השבת על היהודים ועל היהדות.
באותו אופן עצמו: יותר ממה שהקיבוץ שומר על העבודה העצמית, שמרה ושומרת העבודה העצמית על הקיבוץ ועל התנועה הקיבוצית.
לסיום:
הכסף הוא הקובע!
כמות הכסף ואיכותו - קובעים יותר!
האיכות של כמות נתונה של אנשים - קובעת יותר מכל!
[1] ב 16 בינואר שנת 1950 נשא בן גוריון בכנסת קטרוג חמור נגד כל התנועות הקיבוציות , קטרוג כללי נגד תנועה שעד אז עמדה בראש הגורמים המיישבים בארץ ושהיה לה חלק ניכר בתהליך קליטת העלייה , לפחות לעת העלייה החמישית שאז יצא עליה בהלל גדול ובתשבחות . ואילו בימים המדוברים אמר בין היתר : " התנועה הדוגלת כחלוציות לא הכזיבה מעולם כשם שהכזיבה בשטח זה . איפה התנועה הפוגשת את העלייה , את החלוציות בעלייה ? אלפי חלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקיבוציהם , מה עשו ? בשביל עלייה של ביתם - כן . בשביל עלייה של משקם - כן . בשביל עלייה של קיבוצם - כן . אבל מה עשו בשביל שלוש מאות אלף יהודים ? עוד לא היה כישלון כזה , ואני בוש ונכלם..."