פרק ראשון - מבצע מזו"ט (מהר, זול וטוב)
מבצע מזו״ט (מהר זול וטוב)
נבחרתי כמזכיר הקיבוץ בשובל בסתיו 1948.
בראשית פברואר 1949 הבנו שהמלחמה נסתיימה למעשה. תכננו את האיחוד מחדש של שני חלקי הקיבוץ בשובל. להשגת היעד הזה הגינו את מבצע מזו״ט, שפירושו: ״מהר, זול וטוב״.
שרטטתי תוכניות לצריף שישמש כצריף בית ילדים. ותוכנית לצריפון מגורים למשפחות. מצויד בתוכניות האלה חזרתי לנתניה. שם יצרנו לפי השרטוטים האלה שמונה צריפונים ואת צריף בית הילדים. באותו הזמן הכינה קבוצת הבניין בשובל את היסודות לצריף ולצריפונים החדשים, למחסן החצר, לנגריה ולמסגריה. אהרונצ׳יק היה רכז קבוצת הבניין.
באותו הזמן התחלנו במרץ את בנית הקיבוץ. היתה לנו קבוצת בניין בניצוחו של אהרונצ׳יק. המבנה הראשון שהוקם היה מכון החשמל. קיבלנו לבנייתו תקציב מן הסוכנות. כמו־כן רכשנו מתקציב ההתיישבות שלנו גנרטור חשמלי תוצרת מק־לארן. היינו שקועים במלאכה של יציקת הגג למכון החשמל, כאשר התקרבה לשער הקיבוץ מכונית פרטית. מתוכה יצאה בלומה מקובר, חברה וותיקה מקיבוץ עין החורש, חברה במחלקה לכלכלה של הקיבוץ ארצי. היא נזפה בנו: ״איך זה, על ידכם עולה קיבוץ חדש להתיישבות ואתם לא באים לעזור?״ נזכרנו בעזרה הרבה שעזרו לנו חברי קיבוץ רוחמה, כאשר עלינו לשובל לפני שנתיים ורבע. ובכל זאת לא קפצנו מהפיגומים. גמרנו את יציקת הגג. אחר כך באנו לסייע להקמת קיבוץ ספיח, הוא בית קמה.
רכשנו מעודפי הצבא הבריטי שתי משאיות בדפורד. עם אחת מהן העמיס שמעון אגסי את הגנרטור מק־לארן. בהגיעו דרומה לצומת בילו נשבר גלגל אחורי. הג'נט חרץ עקבה ארוכה לאורך עשרות מטרים. עקבה זאת העידה עוד שנים רבות על התאונה הזאת.
עם גמור יצור הצריפים פירקנו בנתניה את מחסן החצר, את סככות הרפת, את המסגרייה ואת מבנה הנגרייה. משאיות קואופרטיב הנגב הסיעו את המבנים המפורקים, החדשים והישנים, יחד עם מכונות הנגרייה והמסגרייה לשובל. בשובל הקמנו מחדש את מבנה הנגרייה עם הגג העגול, את המסגרייה ואת צריף מחסן החצר. יצקנו את הרצפות למסגרייה ולנגרייה והצבנו מחדש את המכונות. הקמנו את צריף בית הילדים ואת 8 הצריפונים. קבוצת הבניין כיסתה את הגגות ברעפים. כעת היה הכול מוכן לקליטת הפזורה מנתניה. הזמנו אוטובוס שהביא את הנשים, את הילדים ואת התינוקות לנגב. בזה נגמר מבצע מזו״ט. הקיבוץ היה שוב מאוחד אחרי שנתיים וחצי של פירוד.
גל של עזיבות וקליטת השלמה:
מכאן ואילך מתחיל סיפור בניית המשק, בניית מוסדות הציבור ובניית בתי המגורים בשובל. אבל, - עם סיום המלחמה פקד את הקיבוץ גל עזיבות. לקחתי את הנושא הזה ברצינות רבה.. קיימתי שיחות ארוכות עם העוזבים, אך לשווא. בגל הזה עזב גם חברי צבי שטיינבוק עם חברתו לאה מאיר. נסעתי עד חיפה לשכנע את צבי לבל יעזוב את הקיבוץ עם משפחתו. הכול לשווא.
בעקבות הצ׳זבטרון היתה לנו להקה סטירית משלנו וקראנו לה ה״שובלטרון״. קופיק חיבר את מרבית הפזמונים. פזמון אחד יועד לגל העזיבות. בפזמון הזה הובאו מקצת מסיבות העזיבות כגון:
״שיתוף מלא לא בשבילי,
אני רוצה להיות שלי״.
או:
״אני זקוק ללימודים״
או: ״אני הולך לקיבוץ אחר״
(התשובה:
״זאת אשליה וסתם חלום,
אותו הזיפט בכל מקום״)
את הבית האחרון שר דובי, זקן חברי הקיבוץ בהתרגשות מיוחדת:
״אדוני נתן, אדוני לקח,
יהי שם אדוני מבורך.
נוסיף לנטוע ולבנות,
למרות מעט העזיבות.
הידד הידד, אני נשאר, ־
ומחפש את המחר.
והוא ימצא אותו לבטח״
בתור מזכיר היה עלי לטפל בהשלמת הקיבוץ. ואכן הקיבוץ הארצי הפנה אלינו שני גופים גדולים למדי. גרעין הונגרי, שקיבל את הכשרתו בלהבות הבשן וגרעין רומני, שקיבל את הכשרתו בדליה ובגלאון. זכורה לי שיחת משא ומתן עם דב קציר, שבא מטעם הגרעין לרחרח ולדווח עם שובו: קיבוץ שובל מה טיבו. המשא ומתן הזה נתקיים בבית הביטחון. כנראה שדב קציר נתרצה. וזמן קצר לאחר מכן הגיע הגרעין ההונגרי - רומני לשובל. היו אלה חברים וחברות שכולם עברו את השואה באירופה, הגיעו לארץ באופן ״בלתי ליגלי״, נתפסו ע״י האנגלים ונכלאו לקפריסין. כדי לשכן את הגרעין הגדול הקמנו סוכות ממסגרות עץ מצופים בד יוטה, ואוהלים. קיבלנו מן הסוכנות 5 צריפים שוודיים. אלה הקלו על מצוקת הדיור. בצריפים השוודיים היה מקום להתקין שירותים. אנו, בקלות דעת הנעורים שלנו וויתרנו על השירותים.
הסוכנות הכינה לנו תוכנית מתאר לבניית הנקודה. על ראש הגבעה מוסדות הציבור וחדר האוכל. מזרחה בניני מלאכה, נגריה מסגריה ומוסך. מערבה שתי שכונות מגורים אשר ביניהם בתי הילדים. דרומה מבני המשק, הלולים הרפתות והאורווה.
כדי להתחיל את הבנייה היה הכרח לפרק את המוקשים שהונחו בין הגדרות בזמן המלחמה. בפירוק המוקשים האלה אירע אסון, אחד החבלנים שעסקו בפרוק, חבר קיבוץ חזהלה (קיבוץ נחשונים) הפעיל מוקש ונפצע קשה מאוד.
עם קבלת תוכנית המתאר התחלנו לבנות 11 בתי מגורים לחברים. כל בנין עם 4 יחידות מגורים של חדר אחד, עם מרפסת. שוב וויתרנו על הכנסת שירותים. בנינו מקלחת ״משותפת״ לכל דיירי השכונה הראשונה הזאת בעלת שני אגפים, לבחורים ולבחורות. ליד כל בית (מחוצה לו) הותקן ברז מים אחד לכל דייריו. ההחלטה לבנות דירות ללא שירותים הייתה השגיאה הראשונה בשרשרת משגים במדיניות בניית המגורים. אז, הסוכנות היהודית בנתה בתים עם שירותים בכל המושבים החדשים שהוקמו. גם בקיבוץ רוחמה השכן כבר בנו דירות עם שירותים. ייקור הדירות בגלל הכנסת השירותים לא היה משפיע על פעילותנו הכלכלית השוטפת. מלוא עלויות הבניינים האלה מומנו מתקציב הסוכנות שניתן לנו כהלוואה בריבית זניחה, בלתי צמודה, לעשרים שנה.
יציאת מצרים תש״ט -1949
בראשון במאי 1949 יצאנו כפועלים בעלי הכרה להפגין בבאר-שבע, שזה עתה התחילו לבנות אותה כעיר עברית. בדרך לשם, ליד שדה התעופה הבריטי בשדה תימן עצרה אותנו המשטרה הצבאית ופקדה לעמוד עם המשאית בצד הכביש (כביש עזה באר־שבע). תמהנו מה פשר הדבר. לא היינו רגילים לראות משטרה צבאית בכבישי הנגב. סיבת הדבר התבררה לנו תוך זמן קצר.
הנה, באה מולנו מבאר־שבע שיירה ארוכה של רכב צבאי. כאשר הם התקרבו אלינו ראינו כי זאת שיירה של הצבא המצרי. היתה זאת הארמיה המצרית שהיתה כלואה בכיס פלוג׳ה. בתיווך של האו״ם הם קיבלו רשות מעבר לחברון ומשם דרומה לבאר-שבע וחזרה לעזה. היתה זאת הרגשה נפלאה לראות את הפולשים היהירים, שחשבו לזרוק אותנו לים התיכון, חולפים על ידינו עם הזנב בין הרגלים, חוזרים כלעומת שבאו. רק בזכות קנאותנו להפגין באחד במאי בבאר-שבע (שם לא היה עדין בעד מי או נגד מי להפגין) זכינו להביט ולראות במו עינינו את יציאת מצרים תש״ט. לדעתי נס זה של יציאת מצרים מישראל לא נפל בגודלו מנס יציאת ישראל ממצריים כשלושת אלפי שנה קודם לכן.
שביתה בקיבוץ שובל - ושכרה:
הפלחים עיבדו שטחים גדולים ונרחבים בקרבת הנקודה. לממשלה היה עניין כי אדמות נטושות יעובדו ע״י יהודים. כך הוצע לנו לעבד אדמות באזור פלוג'ה, בח׳טה ובחרטיה , 30 ק״מ צפונה לשובל. בעונת הזריעה בסתיו 1949 יצאו לשם הפלחים לחרוש ולזרוע. הקיבוץ ארגן שם מטבח צנוע ושלח לשם את יונה כמבשלת. הפלחים עבדו בתנאים קשים ביותר. הייתה שם מכת זבובים מצריים, גדולים, ירוקים ועוקצניים, יבוא ממצרים. לא ראינו עוד כמוהם. גם תנאי הלינה והמנוחה היו קשים ביותר. אבל הפלחים לא התלוננו. אך האוכל האנגלי שיונה בישלה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הפלחים הכריזו על שביתה. הם לקחו את הציוד וחזרו אתו לשובל. הטיפול בשביתת הפלחים בעונת הזריעה היה הנושא המורכב והעדין ביותר בו היה עלי לטפל בקדנציה זאת כמזכיר. שביתה בקיבוץ היה אירוע בלתי מקובל לחלוטין. מה עשיתי? א. החלפנו את יונה ביוכבד כמבשלת. ב. הבטחנו לארגן טיול לאילת ברגע שהפלחים יסיימו את הזריעה.
זה פעל. כשהפלחים גמרו את הזריעה יצא הקיבוץ בשתי נאגלות לאילת.
לאילת נסענו במשאית מק החדשה של הקיבוץ. בארגז המק סודרו שני לוחות לאורך הארגז ועוד שני לוחות לכל האורך באמצע, כמושבים. אילת היתה חלום לכולנו. הלא שם הקיבוץ העיד על כך שרצינו להתיישב בנקודה הדרומית ביותר של הארץ. זה לא נסתייע. התיישבנו, או יותר נכון, הושיבו אותנו בנגב הצפוני. אך הסנטימנטים לאילת נשארו. איש מאתנו עדיין לא היה שם. חנייה ראשונה עשינו בנבטים. המתיישבים הכורדים, שהחזיקו את המקום עד למלחמת השחרור עזבו. את מקומם תפסו עולים חדשים מהונגריה. אחת המשפחות האלה ייצרה גלידה. קנו גלידה לכולנו ואילנה דיברה עם בעלת הבית בהונגרית שוטפת. משם ירדנו דרך מעלה העקרבים לעין־חוצוב. (עין חצבה היום). משם המשכנו דרומה לעין וויבה (עין יהב היום), רק שלא היה עדיין כביש לאילת. הדרך היתה זרועה אבנים. המשאית דילגה על המהמורות בזעזועים מתמידים. זה לא הפריע לי כלל, עד ־- עד שאילנה לחשה לי באוזן שהיא בהריון. מאז כל קפיצה של המשאית ממש כאבה לי.
הגענו לאילת בערב. לא הרחק מהחוף עמדה משטרת אום ־ רשרש. זאת התחנה שכיבושה לפני תשעה חודשים סימל את סוף שחרור הנגב כולו. זאת התחנה שברן הניף עליה את דגל ישראל.
ישנו על החוף. למחרת התרחצנו בים, ששרץ קיפודי ים. עלינו עם המק להרים בעין נטפים וחזרנו לאילת דרך טאבה. משם נסענו חזרה צפונה. ביקרנו במכרות הנחושת ובעמודי שלמה. נסענו לאורך כל הערבה עד למפעלי האשלג בדרום ים המלח. ישנו לרגלי המצדה. השכם בבוקר טיפסנו בשביל הנחש למצדה. חזרנו למצדה 1870 שנה אחרי קרב הגבורה האחרון שהתחולל כאן במלחמה עם הצבא הרומאי. ממרומי המצדה ראינו בבירור את שרידי המחנות הרומאיים שצרו על ההר. משם המשכנו לעין גדי. רחצנו בברכות בנחל ערוגות ובנחל דוד. חזרנו בערב לשובל מלאי חוויות. אולי עשינו את הטיול הנפלא הזה בזכות שביתת הפלחים? או אולי, ־ בזכותה של יונה? או, ־ בזכות חיילי צה״ל, שכבשו את אילת.
בניין הנגריה ומבצעי נגרות.
כאמור, הייתי עדיין מרכז הנגרייה. העברנו לשובל את המבנה הישן, עשוי עץ ופח מגולוון. לי היה ברור כי הנגרייה תהווה את אחד הענפים המפרנסים החשובים בנגב. התחלתי לבדוק תוכניות לבניין קבע לנגריה. במחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר הראו לי מספר תוכניות של נגריות שנבנו לאחרונה. התרשמתי מן התוכנית של קיבוץ נגבה. נסעתי לנגבה וראיתי בניין נגריה כלבבי. כשהבאתי את ההצעה לבנות בשובל נגריה כמו זאת בנגבה אמרו לי חברי ועדת המשק שאני סובל משיגעון הגדלות. ברוב סבלנות הסברתי כי א. הנגרייה תהיה לאחד הענפים המפרנסים של הקיבוץ. ב. לא מדובר בהוצאה שוטפת מתוך האמצעים המצומצמים של הקיבוץ, כי אם בהשקעה שתמומן במלואה במסגרת תקציב ההתיישבות של הסוכנות היהודית. ואכן, אושרה בניית נגרייה כדגם הנגרייה בנגבה. ס״ה עלות הבנייה הסתכמה ב 2700 לירות. המימון בהלוואה ל 20 שנה בריבית בלתי צמודה של שני אחוז לשנה. החזר הלוואה רק בתום 20 שנים. הקיבוץ לא היה צריך להצטער על ההשקעה הזאת. אחרי השלמת הבניין הוא לא שימש את הנגרייה. ״באופן זמני" שימש אותנו המבנה כמטבח וחדר אוכל מרווח לתשע שנים, עד 1959.
אילנה דיברה אתי רבות על ההפליה של החברות במסגרת הקיבוץ. מדוע עובדות רק חברות במטבח? מדוע לא משתפים גם את הבחורים בתורנויות המטבח?. העלינו את הנושא לדיון וסוכם כי גם בחורים ישתתפו בתורנויות המטבח. וזה אכן מתקיים עד עצם היום הזה.
בהיעדר משק חקלאי מפותח לחצה ועדת המשק עלי לקבל ולבצע עבודות חוץ. ואכן, נוסף להקמת הצריפים השוודיים, נוסף לעבודות הבניין ל 11 המבנים שקרמו עור וגידים, נוסף לריהוט הפשוט לחדרי החברים, קיבלנו עבודות מבחוץ. ביחד עם המסגרייה התחלנו לייצר ארגזים למשאיות שהסוכנות נתנה לקיבוצים ולמושבים, מק מסוג סופר־וויט Super White.
קיבלנו על עצמנו להקים בשלמות 12 סככות מכונות ברחבי הנגב, במושבים לאורך כביש הרעב ועד למושב שובה בקרבת קיבוץ סעד. זה היה כרוך נוסף לעבודות נגרות גם בעבודות בנין וברזלנות. לכל מקום היה צריך להגיע מספר פעמים. קודם כל להקים את השנורגריסט, למיקום המדויק של המבנה. אחר כך לחפירת הבורות ליסודות במבנה. את הברזלנות הכנו בשובל. ביום יציקת היסודות נסענו למושבים השונים עם פלטפורמה ושקי מלט. זה היה פשוט יחסית בכל הנוגע לישובים לאורך כביש הרעב. לשובה, לאורך כביש עזה באר־שבע לא יכולנו לנסוע עם המטען ועם האנשים על הפלטפורמה. מה עשינו? נסענו עם הפלטפורמה עד לצומת משמר הנגב. בזמן שחלק מן החברה נכנסו לאוטובוס אגד בדלת הקדמית העמיסו חברים אחרים את שקי החלט בדלת האחורית. את הברזלנות העלינו על גג האוטובוס. כשהאוטו התחיל לזוז נשאר יוליוס על גג האוטו. אני משער כי הנסיעה הזאת זכורה לו עד עצם היום הזה.
כאשר כל היסודות היו יצוקים, התחלנו להקים את המבנים שהוכנו בנגריה. כל מבנה הוקם במבצע שתוכנן בקפדנות. מסגרות הסככה, הבדים, והפחים הועמסו על המק שלנו ביחד עם הסולמות כלי הנגרות עם המסמרים והברגים. החברים הגיעו למקום עם הטרקטור אוליבר והפלטפורמה. הקמת כל סככה כזאת הסתיימה ביום עבודה אחד ארוך.
את עוונותי אני מזכיר כאן. באותם הימים לא היה לי רשיון נהיגה. אמנם נהגתי בקיבוץ ברכב של המשק. אבל למבצע סככות הטרקטורים הייתי צריך לנסוע פעמים רבות למושבים השונים. הגעתי לשם כשאני נוהג בג׳יפ של הקיבוץ. לא היה בכך סיכון גדול. משטרת התנועה כמעט ולא נראתה עדין בכבישי הנגב. אבל, יום אחד כשהייתי בסוכנות בבאר־שבע, אמר לי אברהם אפריק (בעבר חבר שער הגולן ועתה אחראי על הרכב שחולק ע״י הסוכנות לקיבוצים): ״מדוע לא תיקח את הסופרוויט שחונה שם למטה לשובל להתקנת הארגז?״ בלי היסוס נטלתי את מפתחות הרכב, הגם שמעולם לא נהגתי במשאית קודם לכן. התנעתי, ונהגתי בזהירות מרבית, קודם במהלכים נמוכים, באיטיות, אבל די מהר במהירות המרבית המותרת בימים ההם בכבישי הארץ, ־ שבעים ק״מ לשעה. בסיבוב משמר הנגב התלבטתי: לקחת טרמפיסט או לא לקחת אותו? אבל איך אפשר לא לקחת טרמפיסט במקום שאגד עדין לא נוסע? לקחתי אותו. הבאתי את המשאית בשלום לשובל.
בקיץ 1949 היתה מועצה של הקיבוץ הארצי בקיבוץ תל־עמל. הייתי עדיין מזכיר וככזה השתתפתי במועצה כציר הקיבוץ יחד עם עוד חברים. באחת הארוחות התיישב על ידינו הרצפלד. הוא התעניין בנו ושאל: ״קינדרלעך, ־ מאין אתם?״ (ילדים, ־ מאין אתם?) אמרנו לו: משובל. אז הוא השיב: ״קינדרלעך, יש לי הפתעה בשבילכם: על ידכם יעבור הכביש לבאר־שבע״ ואכן, זמן קצר אחר־־כך הוחל בסלילת הכביש שהושלם במהלך 1950. מיד עם השלמתו כל התחבורה מן הצפון לבאר שבע עברה ליד השער של הקיבוץ. אגד החל לנסוע מבאר שבע לתל אביב ולירושלים דרך משמר הנגב ושובל. הדרך לתל־אביב נעשית קצרה יותר בכמה שעות.
בסוף דצמבר 1949 הגיעו לארץ הוריה של אילנה ואחיה גיורא. בהתחלה הם גרו במחנה קיבוץ אילת, צפונה לנתניה בתנאים חלוציים למדי. גיורא הצטרף לגרעין סלובקי בקיבוץ מרחביה, אשר כעבור זמן מה ייסד את קיבוץ להבות חביבה, בחלק המזרחי של עמק חפר.
כאמור בסתיו 1949 לחצו עלי להביא עבודות חוץ לנגריה. אבל, השנה 1949/50 היתה שנה מבורכת. הגשמים הרבים העלו יבולים מעבר למצופה. בחודש מרץ התחלנו לעשות חציר, עדיין בשיטות הישנות שהיו עתירות עבודה. נדרשנו מהנהלת המשק להפריש נגרים לעבודות בשדה. אלה נשארו מגויסים במשך כל הקיץ. קודם לחציר, אחר כך לקציר, אחר כך לבציר וכך הלאה עד שבא סתיו 1950 לאחר גמר קטיף הפרי שוב נדרשנו לקבל עבודות חוץ לנגריה.
ציינתי שהשנה החקלאית הזאת היתה מבורכת עם הרבה גשמים. היא היתה מיוחדת מאוד מעוד בחינה. היתה זאת השנה היחידה בה ירד שלג בנגב. בראשית מרץ 1950 ירדו שלגים בכל רחבי הנגב. הנגב נשאר לבן במשך ארבעה ימים שלמים. מראה מרהיב שלא חזר על עצמו מאז.
הקדמתי את המאוחר. עד אביב 1950 אכלנו בחדר האכל הקטן מימי העלייה על הקרקע. בינתיים התקרב חג הפסח. הנגרייה החדשה עמדה כמעט גמורה לגמרי. הוחלט להכשיר את הנגרייה כך שניתן לערוך בה את הסדר לכל חברי הקיבוץ. וכך נעשה.
רומן לא יאומן.
כאן יש להוסיף שסמוך לפסח בא לקיבוץ דב שטרן, חבר בגרעין הבן־שמני הוותיק, וחבר טוב של שמואל אמיר. בזמן ייסוד הקיבוץ הוא היה באמריקה כשליח התנועה. בזמן שליחותו זאת הוא התחתן עם חיה וייסגל, הבת של מאיר וויסגל, איש הפיננסים של מכון וויצמן ואחד המתרימים הגדולים למגביות למען ישראל. החתונה של דוב וחיה נערכה בבית מלון וולדורף ־ אסטוריה ברוב פאר בק״ק ניו־יורק. כאשר דוב וחיה באו כזוג צעיר הם הביאו לקיבוץ נדוניה נדיבה: מכונית סטיישן מתוצרת פורד. עד לקבלת הסטיישן הזה לא היו ברשות הקיבוץ מכוניות פרטיות.
סעודת הסדר נערכה כהלכתה, במסורת של השומר הצעיר. בין האורחים בליל הסדר היה גם מאיר וויסגל, אביה של חיה. יצוין שבאותם הימים לא היו לנו שירותים מסודרים. במקומות שונים בקיבוץ נחפרו בורות עמוקים עליהם הוצבו בתי שימוש מעץ. כאשר בור כזה נתמלא נהגנו לחפור בור חדש, להעביר אליו את המבנה ולכסות את הבור הישן באדמה. אדון וויסגל זועזע כהוגן כאשר נצטרך לעשות צרכיו בבית שימוש פרימיטיבי כזה. עוד יותר נזדעזע מן העובדה שבתו, חיה, תצטרך להיעזר בשירותים מן הסוג הלזה. מה עשה? בהתקף של נדבנות נדיבה הכריז כי הוא תורם לקיבוץ בית כיסא מסודר, בנוי עם מים זורמים. בית הכיסא הזה אכן נבנה. ליצני הקיבוץ קראו לו בית שייסגל.
למחרת היום לקחו דוב וחיה שטרן את מכונית הסטישן והזמינו את חברו של דב, את שמואל אמיר להצטרף עם שרונה אשתו לטיול משותף בגליל. מה שקרה מכאן ואילך זה סיפור אשר, לו היה כתוב ברומן, היה בלתי מתקבל על הדעת. אבל זה אכן קרה. שמואל אמיר התאהב בחיה. אהבה זאת היתה כפי הנראה הדדית. חיה נפרדה מדב שטרן והתחתנה עם שמואל אמיר. שרונה, שילדה לשמואל את בנם אלי, התאבדה בעקבות זאת באביב 1951. לדוב שטרן לא היה אומץ להתאבד. בהיותו בשמירת לילה הוא ירה לעצמו לתוך כף ידו, בקיץ 1951. עד כאן זה רומאן רגיל. הדבר הבלתי סביר הוא כי לאחר מכן שמואל אמיר ודב שטרן נהיו שוב חברים אמיצים, אשר ביחד תכננו וביצעו את החתירה השמאלנית הסנאיסטית בקיבוץ שובל, עליה עוד ידובר בפרוטרוט.
לאחר עריכת הסדר בנגריה החליט הקיבוץ שהמבנה ישמש כחדר אוכל באופן זמני. הבניין בנוי בצורת האות ד . הרגל של ה ״ד״ הוכשרה כמטבח. היות והשטח הנותר היה גדול מדי בשביל אוכלוסיית הקיבוץ באותה העת הופרדו בקצהו כ־ 40 מטרים מרובעים כמחסן עצים לנגריה.
בכורי אורי נולד בתנאים בלתי סבירים
בסוף יוני 1950, לקראת יום הולדתי ה 25 קיבלתי שי יקר ביותר. אילנה ילדה ב 26.6 את אורי, עד היום האחרון ממש היא עבדה במשתלה. ערב לפני שאורי נולד נכנסנו, אנו ושכנינו, לדירותינו בבתים החדשים. זאת היתה סיבה למסיבה. רקדנו עד מאוחר בערב. בארבע לפנות בוקר תקפו את אילנה צירי לידה. שכנתנו טובה, האחות והחובשת של הקיבוץ, נסעה עם אילנה לרחובות, כי בבאר־שבע היתה אז שביתת אחיות. אילנה נכנסה לבית היולדות, וטובה חזרה לשובל.
בשבע בבוקר היתה החלפת משמרת בבית היולדות. כאשר הבחינו באילנה שחיכתה בסבלנות, בדקו ומצאו כי היא איננה שייכת לרחובות. כל תחנוניה לא הועילו. גם בקופת חולים המחוזית לא מצאו לה פיתרון. במצב זה הסתובבה אילנה ברחובות העיר, תשושה, צמאה ורעבה. אחרי הצהרים היא החליטה כי מוטב לה לא ללדת ברחוב. בכוחות אחרונים סחבה את עצמה אל עבר בית היולדות. סוף סוף בשש בערב קיבלו אותה ונתנו לה מיטה לשכב. בשעה 10 בערב אילנה ילדה את אורי. לרופא המיילד היו פנים רציניות וסבר פנים חמור. אילנה שאלה אותו מה העניין, כי היא חששה שדבר מה לא בסדר עם הרך הנולד. ״התינוק בסדר גמור״ השיב לה הרופא. ״אבל, - פרצה מלחמה בקוריאה, יתכן והיא תתפתח למלחמת עולם חדשה.״
כשאורי בא לשובל הוא שכן בצריף בית התינוקות שתוכנן על ידי ונבנה בנגריה. אחד מבנייני הקבע הראשונים שנבנו אז בשובל היה מבנה בית תינוקות. עם השלמתו עבר אורי עם שאר התינוקות לבית התינוקות החדש.
צמוד לבית התינוקות נחפר בור רחב ידיים ועמוק למקלט חדש מבטון מזוין. (כל המקלטים שבנינו בזמן המלחמה היו בלתי תקניים, עשויים עצים ופחים). באחד מלילות החורף 1950/51. היתה לי תורנות שמירה בבית התינוקות החדש. מצויד בשמיכות צעדתי בלילה החשוך מחדרנו אל עבר בית התינוקות. ידעת על הימצאות בור המקלט. עשיתי עקיפה. כנראה טעיתי בטווח העקיפה. פתאום הרגשתי שנגעתי בחוט שסימן את המקלט וכבר נפלתי לעומק ששה מטרים. לא יכולתי להזיז שום איבר. לשמע צעקותי יצאה הדסה מבית התינוקות והעלתה אותי מבור המקלט. הסיעו אותי למשמר הנגב. שם קבע ד״ר בז׳ה כי היה לי מזל. בגלל הסמיכות שנשאתי עמי לא נשברו עצמותי. השיתוק יעבור כעבור מספר ימים. וכך היה. מסתבר שצריך מזל גם בביש מזל.