פרק 2: מוכתאר קיבוץ שובל
זאב טאוב החליף את איזק בלסקי בתפקיד המוכתאר. הוא קיים את הקשרים עם הבדואים בסביבתנו במשך כל זמן מלחמת השחרור. שייך סולימאן אל הוזייל העמיד את ביתו ואת בית הספר הסמוך לו לרשות צה״ל. הוא והשבט נדדו מספר ק״מ מזרחה.
בזמן המלחמה העבירו את כל הבדואים שגרו ממערב לדרך פלוג׳ה משמר הנגב אל ממזרח לדרך הזאת. בגמר המלחמה דאג זאב לכך כי השייך יוכל לחזור לביתו. זאב תיאר לבדואים תמונה ורודה של חייהם תחת שלטון ישראלי. זה לא התממש. הבדואים נמסרו לשלטון הממשל הצבאי. נקבעו להם אזורי סיג, מהם אסור היה לצאת ללא רשיון מן הממשל. כמו כן נאסרה הכניסה לאותם אזורים בלי רשיון של הממשל הצבאי. בתחילת 1951 ניסתה הממשלה, (שמפלגת מפ״ם היתה שותפה לה), להעביר את כל הבדואים מן האזור שלנו מזרחה, לאזור בקעת נחל חברון. קיבוצי מפ״ם באזור, משמר הנגב, שובל, בית קמה ודביר שלחו מכתבים לממשלת ישראל, בה הביעו התנגדות להעברה הזאת. זאב טאוב התייאש וטען כי איננו מסוגל עוד להסתכל לבדואים בעיניים. הוא התפטר מתפקידו כמוכתאר.
במצב זה הטיל הקיבוץ את תפקיד המוכתאר עלי. ידעתי רק מעט מאוד ערבית. ידיעותי באו לי ממה שלמדתי בירושלים מפי ד״ר. יוחנן קפליבצקי. בביקורי הראשון אצל שייך סולימאן גם לא ידעתי על מה לשוחח אתו. החלטתי להתרכז בנושא בית הספר. בתקופת המנדט נבנו ארבעה בתי ספר עממיים לשבטי הבדואים. מולנו, מעבר לכביש, עמד מבנה בטון ששימש בית ספר בזמן המנדט. אז למדו שם כארבעים תלמידים במשך שלוש או ארבע שנים. בתקופת המלחמה השייך העמיד את הבית שלו וגם את בית הספר לשימוש של צה״ל. השבט נדד מזרחה. עם תום המלחמה השיג זאב טאוב כי בית השייך יוחזר לו והשבט יוכל לחזור עד לדרך פלוג׳ה באר-שבע. כשהבדואים חזרו נתפס בית הספר ע״י ג׳דוע אל-הוזייל, אחד מבני השייך. הוא אולי סבר כי הבית מגיע לו מכיוון שהוא נשא בתואר: יושב ראש רשות החינוך בשבט אל־הוזייל.
שייך סלמאן אל הוזייל
ג'דוע אל הוזייל
ידעתי מזאב שהשייך לא יודע קרוא וכתוב, כמוהו כתשעים אחוז של הבדואים באיזורנו. כמו־כן למדתי מזאב שהנושא האחרון שהשייך מתעניין בו זה חינוך ילדי השבט. אחרי שהצגתי את עצמי כמחליף של המוכתאר זואיב (זאב), התחלתי לדבר אתו על נושא בית הספר. ביטאתי את דעתי כי אין זה הולם שבתקופת המנדט הבריטי התקיימו לימודים בבית ספר בנוי, ואילו היום מלמד מורה אחד מספר ילדים ספורים בבאר הרוסה בוואדי, שם גם רובצים כמה חמורים. השייך הצביע על מבנה מרובע בקרבת הבית שעמד בלי גג. הוא מייעד בית זה לבית ספר. אולם ״המושל הצבאי לא נותן לי רישיון ללכת לוואדי שריעה (נחל גרר) להביא משם סוף לכיסוי הגג.״ ״יא שייך״ השבתי ״עזוב את המושל הצבאי, ועזוב את הסוף בוואדי. אם אתה מייעד את הבית הזה לבית ספר, אני אקשור אותך עם קבלן שיכסה את המבנה הזה, לא עם סוף כי אם בבטון או בפחים כרצונך״. השייך הסכים. קשרתי אותו עם הקבלן שעבד אצלנו. נחתם חוזה בין השייך לבין מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי להשלמת המבנה. כעבור חודשיים היה הבניין גמור.
בימים האלה פנה אלי שייך שבט אל־עוקבי. הוא בא בטענה שגורה בפי הבדואים. ״אין צדק במדינת ישראל!״ שאלתי אותו מדוע לדעתו אין צדק במדינת ישראל. הוא השיב לי על המקום: ״או ששייך סולימאן אל־הוזייל יועבר כמו השבט שלי אל אזור נחל חברון, או שגם לי ולשבטי יותר לחזור למקומם, ליד קיבוץ משמר הנגב״. השבתי לו: ״יש צדק במדינת ישראל. שייך סולימאן אל־הוזייל לא עבר ממקומו, כי הוא לא הסכים לעבור. שבט אל-עוקבי עבר מאזור משמר הנגב אל אזור נחל חברון כי אתה הסכמת להעברה הזאת״. היה ידוע לי כי היו שני אחים יריבים בראש שבט אל־עוקבי. השייך הנוכחי, שדיבר אתי, נתמנה לא מזמן לשייך על השבט מטעם הממשל הצבאי במקום אחיו, זאת לאחר שהוא חתם על הסכמתו להעברת השבט ממקומו.
רצוי להזכיר כאן גם את השבט הנוסף שהועבר אז מאזור משמר הנגב. זה היה שבט אל־טללקה. כאשר הייתי עדיין באילת־נתניה, באחד הפעמים שחברי הפלוגה בנגב באו לבקר, הם סיפרו את הסיפור המדהים כי פגשו אצל שייך סולימאן בדואי אשר מתקיים משוד דרכים. הדבר המוזר הוא כי האיש הזה מכובד ומקובל אצל הבדואים. כשהתמניתי למוכתאר למדתי כי השודד הזה הוא עאמר אל־טללקה. כעת הממשל הצבאי הכתיר אותו שייך על השבט הקטן של הטללקה. לא זאת בלבד: השבט נועד להיות יישוב ספר, בחלק הצפוני של נחל חברון, על גבול השטח בשליטת ישראל. כאן הוטלו עליו ע״י הממשל הצבאי משימות הברחה . היה עליו להבריח בקר וצאן לארץ ובתמורה להבריח תוצרת תעשייתית ישראלית אל מעבר לגבול. הבדואים הם אשפים בהברחות. ליד ההברחות שהיו מעין רשמיות הבריחו הרבה מוצרים נוספים: מסיגריות ועד נשק ועד חשיש. בביקורי אצל שייך עאמר אל־טללקה באזור שם נמצא היום הישוב מיתר, הוא נהג לפזר סיגריות יקרות. מאוחר יותר נודע לי כי הוא לא עסק רק בהברחה תמימה של סיגריות כי אם גם בהברחת נשק.
מתפקידי המוכתאר היה קודם כל להגן על רכוש הקיבוץ ולמנוע רעיה של עדרי הבדואים בשדות הקיבוץ. מאידך היה עליו לסייע לבדואים ככל שניתן. המרפאה של הקיבוץ הגישה עזרה ראשונה לבדואים כאשר לא היתה עדיין מרפאה מסודרת בשבט. כמוכתאר סיעתי לבדואים רבים לקבל את שכרם מיהודים שהעסיקו אותם וניסו לאחר מכן להתחמק מתשלום שכרם. כמוכתאר הקיבוץ יצאתי שלוש פעמים להגן על זכות שבט אל־הוזייל לגור באזור זה.
השנה 1951 היתה שנת בצורת קשה. לא כמו השנה הראשונה, בה לא היה יבול כלל. היו מעט גשמים. התבואה היתה דלילה ונמוכה שלא ניתן היה לקצור אותה בקומביין. הקיבוץ נעזר בשכניו הבדואים, שהיו מומחים לתלוש את התבואה ידנית מן האדמה. העסקת הבדואים גרם לוויכוח עקרוני. האם מותר לנו להעסיק שכירים? ממול עמדה השאלה האם מותר לנו להפקיר יבול, אפילו יבול נמוך בלבד? ההיגיון המשקי ניצח. הבדואים תלשו את התבואה בידיים ואנחנו דשנו אותה בקומביין. תמורת עבודתם קיבלו הבדואים את מחצית היבול. שני הצדדים יצאו נשכרים.
בארבעת השנים הראשונות כמוכתאר, עד 1955 הצטמצם תחום עבודתי בשבט אל־הוזייל בלבד.
השבת 11 עגלות, אשד נשדדו באישון לילה ע״י מסתננים:
מספר שבועות לאחר שנתמניתי למוכתאר שובל העיר אותי שומר הלילה בהתרגשות ואמר: ״כרגע גונבים את העגלות של הקיבוץ!״. קיבלנו עגלות מאמריקה שנשארו מספר חודשים בבידוד בבאר־שבע. כעת הן הובאו לשובל וכבר נעשה ניסיון לגנוב אותן. התלבשתי ובאמצע הלילה הארתי את שייך סולימאן משנתו. סיפרתי לו על גניבת העגלות. השייך לא התרגש. ״אם הגנבים הלכו מזרחה, נתפוס אותם באזור חוילפה״ (קרוב למקום שם קיבוץ להב התיישב שנה אחר כך). ״תביאו את המשאית שלכם ואנשי ייצאו יחד עם האנשים שלכם. הם מוכרחים לעבור בחוילפה.״ — ״אבל, אם הם פנו מערבה, הם לא מסוגלים להגיע בלילה עם העגלות עד עזה. מחר בבוקר נלך בעקבותיהם ונמצא אותם לבטח.״
אנשינו עלו על משאית מק שלנו עם אנשי השבט, ביניהם סולטאן, מבני השייך. באזור חוילפה היו יריות עם דמויות חשודות, אך העגלות לא נמצאו. למחרת בבוקר בא ג׳דוע, בן השייך, עם בדואי שלא הכרתיו מקודם. הסתבר כי היה זה גשש. שמו היה סולימאן אל-רומילי. הגשש הלך פעם אחת סביב אזור הרפתות ומשם הוא פנה ישר מערבה. לג'דוע היתה בעיה ברגלים והוא צלע. הבאתי טרקטור והושבתי אותו. נסענו אחרי הגשש. כעת גם אני הבחנתי בעקבות. 11 עגלות משאירות באדמה התחוחה עקבות ברורות לגמרי. אחרי הליכה/נסיעה של 4 שעות הגענו לחורבות מוחרכה. באחת הבייקות [בקתות חרבות, ע.צ.] מצאנו את העגלות. את הגנבים לא תפסנו. הובלנו את העגלות חזרה לשובל. התלבטתי האם לגמול לגשש בכסף. החלטתי לא לעשות זאת. סברתי כי העזרה בהשבת הרכוש היתה חלק מרקמת יחסי השכנות הטובים. גמלתי לסולימאן אל־רומילי באופן אחר. התחלתי לבקר באופן קבוע במאהל שלו. לבנו הבכור עטווה סידרתי עבודה כשומר. לבנו עטייה סידרתי עבודה והכשרה במסגריה שלנו. עודדתי אותו לשלוח את ילדיו הקטנים לבית הספר. התחלתי להיות בן בית במאהלו.
ביקור משפחת צור וקרובי משפחה במתחם של משפחות אלרומילי ואלעוברה. מימין לשמאל: זכי אלרומילי, מלי אייכנגרין (?), פאולה גרין, סעיד אלרומילי, יניב צור, פאול גרין, ??, סבתא מרתה שטיינווג (לבית אייכנגרין), (מאחוריה, מוסתר): עטייה אלרומילי (?), ??, סולימאן אלרומילי, (ואת השלושה משמאלו לא הצלחתי לזהות. ע.צ.)
התמונה צולמה בסוף שנות הששים, למעלה מעשור לאחר המאורעות המתוארים כאן, האוהלים התחלפו בצריפים, וכיום יש שם בתים יפים.
גניבת משאבת גריס ופח אוכל ע״י מסתננים
כעבור שנה, באביב 1952 היה מקרה נוסף שנעזרתי בג'דוע ובגשש סולימאן אל־רומילי. בנו שרצר עבד במשמרת לילה בקילטור תבואות קיץ ב"חלקת העץ". הוא שם לב שגנבו לו את פח האוכל ואת משאבת הגריס של הטרקטור. הוא גמר את המשמרת, חזר הביתה והלך לישון, בלי לדווח לי על הגניבה. בחדר האוכל נודע לי על האירוע. התייחסתי לגנבה זו במלא הרצינות. בתקופה הזאת היו הרבה גניבות של מסתננים. חלק מן המסתננים עסקו בגניבות, חלק מהם היו פדאיון שרצחו ופגעו במתיישבים היהודים. ידעתי שבלילות הקודמים היו ניסיונות לגנוב בבית קמה ובמשמר הנגב. היה לי ברור כי הגנבים לא באו הנה בגלל משאבת הגריס. הם בוודאי עוד בשטח. שוב הלכתי לבית השייך. שוב פעם בא אתי ג׳דוע יחד עם הגשש סולימאן אל-רומילי. הגשש מצא את העקבות של שני אנשים. אלה הלכו אל הדרך הראשית המוליכה מערבה בכיוון לעזה. החלטתי כי אין זה נבון ללכת לבד בעקבות הטיפוסים החשודים האלה. לא היה לנו נשק. החזרתי את ג'דוע ואת הגשש לבית השייך וביקשתי מהם לחכות לי שם. נסעתי לבסיס הצבאי במחנה משמר הנגב, שם חברנו ברוך שליין היה אחד המפקדים הבכירים. קיבלתי קומנדקאר עם כיתת חיילים. הבאנו את ג'דוע ואת הגשש למקום שם עזבנו את העקבות קודם לכן. סולימאן ־ אלרומיילי הלך עוד כמה מאות מטרים בלבד מערבה על העקבות. כאן שברו העיקבות שמאלה, דרומה, אל תוך שדה של חיטה גבוהה. מטרים ספורים מן הדרך הראשית היה קטע בו החיטה רבצה לארץ. קליפות ביצים וקליפות בננות הראו לנו שאנו על העקבות הנכונים. מכאן העקבות פנו דרומה. לפנינו נפתח וואדי. העקבות הובילו אל תוך הואדי והגשש ירד בעקבותיהם. הקומנדקאר לא היה מסוגל לרדת לוואדי. הוא נסע על שפת הוואדי בתוך שדה חיטה צפופה. פתאום אחד החיילים על הקומנקאר צעק: ״הם 50 מטר לפנינו!״ הם התקדמו עוד מאה מטר ועוד כמה מאות מטר בתוך השדה, אך לא גילו שום דבר. בינתיים הגשש הלך בעקבות שעלו מתוך הוואדי אל שדה החיטה. במקום שהעקבות חצו את עקבות הקומנדקאר שכב אחד הגנבים דרוס. על ידו נמצאה משאבת הגריס. ג'דוע שלף מכיס הגנב תעודת זהות מצרית. מסתבר שהגנב היה משבט אל־סוארקה בסיני, שבט תוקפני ואלים. ג'דוע ביקש שלא ניתן פרסום למקרה כי הוא חשש מנקמת דם.
גם הפעם נפרדתי מג'דוע ומסולימאן אל-רומילי ליד חדר האוכל שלנו. גם הפעם לא ראיתי לנכון לתגמל את הגשש תגמול כספי, הגם שהיה לי ברור שהוא סיכן את חייו בלכתו בעקבות הגנבים.
התפכחות מן המרקסיזם ומן הסטליניזם.
בקיץ 1952 עשיתי חודשיים בגבעת חביבה בקורס בסיסי לשפה הערבית. היה לי הרבה פנאי וביליתי הרבה זמן בספריה. שם מצאתי את כתבי קרל מרקס בשפה הגרמנית. קראתי שם בעניין רב את כתבי הנעורים של קרל מרקס. נדהמתי לקרוא את מה שקרל מרקס היהודי המשומד כתב על היהודים. גבלס, שר התעמולה של היטלר, היה יכול לצטט מלה במלה מכתבי קרל מרקס. היהודים הם עם ריאקציוני. הכסף והריבית הם האלוהים של היהודי. וכו'. בקיבוצנו היו קוראים בנשימה אחת: מרקס, אנגלס, לנין סטאלין. חברי שובל קראו את עצמם, לא בלי שמץ גאווה, ״אנו המרקסיסטים״ ברגע שקראתי את הארס האנטישמי שבוקע מכתבי הנעורים של קרל מרקס החלטתי כי אני אינני מרקסיסט.
לא זאת בלבד. בתקופה הזאת נתרבו התקפות של מסתננים ופדאיון, גם מרצועת עזה ומסיני, גם מהשטח שנכבש ע״י ירדן. ישראל יזמה פעולות תגמול נמרצות. עיתון מפ״ם ״על המשמר״ התנגד באופן נמרץ ועקבי לפעולות התגמול. בקורס שלנו השתתפו כמה חברי קיבוץ הראל. אלה עשו בין חברי הקורס תעמולה נגד צה״ל, ונגד מדיניות הממשלה. הם גינו בתקיפות כל פעולת תגמול. באותו הזמן נבקעו בקיעים במפלגת הפועלים המאוחדת, שנוסדה רק ארבע שנים קודם לכן, על בסיס של פרוגרמה פרו־סובייטית. מפ״ם וקיבוצי השומר הצעיר הצדיקו את כל המשפטים המבוימים שהסובייטים ארגנו, משפטי מוסקווה, משפט רייק בהונגריה ועוד. והנה, סטאלין עשה חסד עם מפ״ם ועם הקיבוץ ארצי. כאשר הרוסים ביימו משפטים להנהגה הצ׳כית, הידועים כמשפטי סלנסקי, שירבבו במשפטים אלה שני חברי מפ״ם. אחד מהם, מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע, נמנה עם מנהיגי מפ״ם. השני, אורנשטיין היה חבר עירוני של המפלגה. .
ההתארגנות הסנאיסטית ה״שמאלנית״.
התביעה במשפטי סלנסקי השתמשה בעדות של מרדכי אורן, שהוא עצמו תואר כמרגל בשרות האמריקנים, להוכיח את אשמת חברי ההנהגה הצ׳כית בבגידה. במפ״ם ובמיוחד בקיבוצי השומר הצעיר ניטש וויכוח מר בשאלה: האם המשפט הסובייטי הוא משפט אמת, משפט צדק, או, האם המשפטים האלה מבוימים ומזויפים? במשפטי סלנסקי נשמעו נימות אנטישמיות מובהקות. נעשה אפילו שימוש בפרוטוקולים של זקני ציון. בשובל היתה קבוצה חזקה ומגובשת שטענה בעקשנות שהמשפט הסובייטי הנו משפט אמת. מרדכי אורן אשם בהאשמות שהוטחו נגדו והוא הודה בהן בבית המשפט. לקבוצה הזאת השתייכו רוב בעלי התפקידים המרכזיים של הקיבוץ: שמואל בלייכר, גזבר הקיבוץ, דונייץ, מרכז הקניות, חיים ברויאר, רכז ענף הפלחה, שמואל אמיר, מרכז ענף הרפת. הקבוצה הזאת נתנה את הטון בוועדה הפוליטית של הקיבוץ. לשיא השפל, לשיא של חוסר הבנה פוליטית הגיע קיבוץ שובל בראשון למאי 1952, כאשר חבריו הפגינו עם תמונת ענק של סטאלין נגד בן גוריון בבאר שבע.
התעמולה בין חברי הקיבוץ ובין קיבוצי הנגב, למען הצדקת המשפט הסובייטי ולמען הוקעת מרדכי אורן, נוהלה ביחד ע״י שמואל אמיר ודב שטרן, שניים, שרק לפני שנה וחצי היו אויבים בנפש. הוויכוח החריף כי באותם הימים נערכו ברוסיה משפטי הרופאים היהודיים, שכביכול זממו לרצוח את סטאלין. בזמן המשפטים האלה פרחה האנטישמיות בכל רחבי ברית המועצות.
לאילנה היה חוש פוליטי בריא. היא טענה בהחלטיות: כל המשפטיים האלה מזויפים ומבוימים. הרוסים היו ונשארו אנטישמיים. בקיבוץ ניטש וויכוח מר ונוקב בין שני מחנות מנוגדים.
באותו הזמן ילדה אילנה בדצמבר 1952 את בנינו השני. מתוך אווירת הוויכוח המר שניטש עמדה אילנה על כך כי לרך הנולד יינתן השם: עמיקם.
בינתיים התברר מעל לכל ספק כי הוויכוח המר בין שתי השקפות מנוגדות לא התנהל רק בתוך קיבוצנו. מאחורי המצדיקים מראש ולמפרע את כל משפטי הראווה הסובייטיים, לרבות משפטי הרופאים היהודים, עמדה קבוצה מאורגנת היטב, ובראשה עמד לא אחר מאשר משה סנה, הציוני הכללי, שהצטרף למפ״ם בלידתה, בשנה 1948.
כעת נוצר ביטוי פוליטי חדש. השומר הצעיר ראה עצמו כל העת כמחנה שמאלי, הנאבק נגד הימין הריאקציוני. כדי להבדיל בין השמאל ה״נאור״ הזה לבין המתקיפים אותו מן האגף השמאלי, נולד הכינוי ״השמאלנים״. כעת יצא המרצע מן השק: קבוצת משה סנה בסיוע ה״שמאלנים״ חברי הקיבוץ הארצי, ניסו להעביר את כל הקיבוץ ארצי, בחסות הקולקטיביות הרעיונית הנהוגה בתנועה זאת, אל המחנה הקומוניסטי, מחנה שמעולם לא פקפק בנעשה בתוככי ברית המועצות.
בקיבוץ הראל היה רוב מוחץ לשמאלנים. גם על שובל ריחפה הסכנה להיסחף לזרם השמאלני הזה, ששטף את כל הקיבוץ הארצי. החברים השמאלנים החזיקו במרבית התפקידים המרכזיים בקיבוץ. הם היו בטוחים שהקיבוץ ילך אחריהם. זה היה צפוי. אם זה לא קרה, זה היה רק הודות ליעקב חזן, חבר משמר העמק וממנהיגי הקיבוץ הארצי. הוא בא לשיחת הקיבוץ בשובל. הוא הסביר בטון שקט ומשכנע כי מה שמתחולל עתה בברית המועצות ובצ׳כוסלובקיה זה הוא גל אנטישמי עכור. הוא טבע את המושג: ״האנטישמיות היא מעין ניר לקמוס למשטר חברתי. אם משטר הוא אנטישמי, אם משטר מטפח ומפיץ את האנטישמיות ־ אזי המשטר הזה איננו משטר צודק. משפט סלנסקי הוא משפט אנטישמי. משפטי הרופאים היהודיים ברוסיה הם משפטים אנטישמיים. מרדכי אורן הוא חף מפשע. ההודעות נסחטו ממנו בעינויים אכזריים. באמצעים בלתי כשרים. משה סנה מעוניין לכפות על מפ״ם עמדות קומוניסטיות מנוגדות לציונות״. יעקב חזן הציע לנו להוציא מתוך הקיבוץ את החברים הנוהים אחרי משה סנה והשקפותיו הקומוניסטיות. השומר הצעיר ומפ״ם הם מעמודי התווך של הציונות בארץ. לא נוכל לסבול בתוכנו חברים המתכחשים לציונות ולזכות להגן על עצמנו בארץ הזאת.
ואכן כך נעשה. הקיבוץ הוציא מתוכו 17 חברים, שנקראו ה״סנהאיסטים״ בין אלה חברים מרכזיים, רובם מן הגרעין הבן שמני: שמואל אמיר ואשתו חיה וויסגל, דב שטרן, חיים ברוייר ואשתו נורית, שמואל בלייכר ואשתו זהבה (המטפלת של אורי), דונייץ .
הקיבוץ הארצי גרם להוצאת החברים השמאלניים מקיבוץ הראל. ואכלס את הקיבוץ הזה בחברים חדשים. חלק מחברי הראל הוותיקים יקלטו מאוחר יותר בשובל.
הוויכוח המר התנהל גם בתוך הקיבוץ המאוחד. כאן הוא התנהל ביתר חריפות וגרם לתוצאות הרסניות. בקיבוץ המאוחד היה מיעוט גדול של חברים שמבחינת השקפתם הם נהו אחרי מפא״י. הם כל העת סלדו מרוסיה הבולשביקית. ההסתנפות של תנועתם למפ״ם עם האוריינטציה על ברית המועצות נכפתה עליהם, והם לא היו שלמים אתה מראשיתה. כעת, ־ החתירה הסנהאיסטית התקיימה גם בתוך קיבוצי הקיבוץ המאוחד. קיבוץ אחד בשלמותו דגל בהשקפה הסנהאיסתית (יד חנה). הסכנה של השתלטות הסנהאיסטים על קיבוצים שלמים החריפה את הוויכוח המר בין חברי מפא״י וחברי מפ״ם בתוך הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ המאוחד התפלג. חלק מהקיבוצים פרשו ממנו וייסדו, יחד עם חבר הקבוצות את אחוד הקבוצות והקיבוצים. בחלק אחר של הקיבוץ המאוחד המפואר פילג הוויכוח המר את הקיבוצים לשני מחנות. קיבוצים אלה התפלגו לשני קיבוצים נפרדים. חלק אחד שמר על נאמנות לקיבוץ המאוחד. החלק השני ייסד קיבוץ נפרד שהצטרף לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, בקיצור: קיבוצי ה״איחוד״.
על הקיבוצים שהתפלגו ממש לשני קיבוצים שונים נמנו כמה מן הקיבוצים המרכזיים ביותר של הקיבוץ המאוחד: גבעת־חיים, עין־חרוד, אשדות-יעקב, גבת, גבעת־השלושה, ועוד. בעקבות הפילוג הזה עזבו קבוצות של חברים שהשתייכו למפא״י בקיבוצים שנשארו בקיבוץ המאוחד אל קיבוצי ה״איחוד״, ולהיפך. באופן זה עברו חברי מפא״י בגבעת־ברנר לקיבוץ נצר־סירני. בתהליך פילוג הקיבוץ המאוחד היו גם לא מעט טרגדיות אישיות. הוויכוח הפוליטי חצה ופילג גם משפחות.
בתהליך של שידוד מערכות זה נהרסה מפ״ם לרסיסים. קודם פרש משה סנה עם נאמניו ממפ״ם וייסד מפלגה חדשה אשר כעבור זמן לא רב התאחדה עם המפלגה הקומוניסטית. לאחר מכן, בתהליך פילוג הקיבוץ המאוחד פרש הקיבוץ המאוחד על קיבוציו ממפ״ם והקים מחדש את מפלגת אחדות העבודה. על אף כל אלה החזיקה המפלגה בשמה, מפ״ם, אשר פירושו: מפלגת הפועלים המאוחדת. במציאות היתה זאת מפ״ם אחרת: מפלגת הפועלים המפולגת.
1953
בפברואר 1953 נפטר הרודן סטאלין ומשפטי הרופאים היהודיים נגנזו. זה היה ערב חג פורים תשי״ג, 1953. ברוב קיבוצי השומר הצעיר היה סטאלין עדיין דמות נערצת. ברבים מן הקיבוצים, וגם בשובל, ביטלו את חגיגות פורים באותה שנה. חברים שהתחנכו במשך עשרות שנים על אהבת ״שמש העמים״ ועל הערצת סטאלין לא תפסו עדין כי מות סטאלין ערב פורים היה נס פורים מודרני. מות סטאלין מנע את מותם של יהודים רבים מאוד בכל רחבי ברית המועצות.
שלושה דברים איפיינו את השנה ההיא, 1953. קודם עזיבת הסנהאיסטים, אחר כך שנת בצורת קשה, ולאחר מכן הכנסת חליבה אוטומטית, חשמלית לרפת.
בפסח 1953 החליט הקיבוץ להוציא מתוכו 17 חברים, שנהו אחרי משה סנה. עזיבת 17 חברים ותיקים, רבים מהם ממייסדי הקיבוץ, ובעיקר נסיבות עזיבתם, היו מכה קשה וכואבת לקיבוץ. אך הקיבוץ התגבר והמשיך בתנופת הבנייה.
כמות הגשם שירדה באותה השנה, ועיקר חלוקה לא טובה של הגשמים גרמו ששנה זאת היתה שנה של בצורת קשה. הפלחים יצאו לאזור חבל אשכול לקצור שם עשבים לחציר עבור הרפת.
מיכון החליבה ברפת
החקלאות העברית הצעירה בארץ ישראל נהנתה מהתקדמות טכנולוגית מדהימה ממש. ראשיתה, לידתה ברבע הראשון של המאה העשרים, כאשר בארץ ובעולם כולו עדיין לא חדרה המהפכה התעשייתית לשדות החקלאים. מכונת הקיטור, הלוקומוביל, לא הוכיח את עצמו בחקלאות. והנה, ברבע השני של המאה העשרים התחיל הטרקטור להחליף את הסוסים באמריקה, ברוסיה וגם בארץ ישראל. בחקלאות הקיבוצית נקלט הטרקטור והמיכון החקלאי בקלות. השדות לא היו מחולקים. עיקרון העבודה העצמית דחף באופו עקבי להשקיע במיכון ולחסוך בכוח העבודה המוגבל. מיכון הרפת פיגר אחרי מיכון הפלחה. אך ב 1953 הכנסנו לרפת חליבה מכאנית, חשמלית.
בניגוד לחששות ולציפיות לא הפחיתה החליבה המכאנית את תנובת החלב של עדר הפרות. נהפוך הוא. העלייה המתמדת בתנובת החלב נמשכה גם לאחר הכנסת החליבה המכאנית. כאשר נוסדה הרפת שלנו בנתניה בשנה 1944, היתה תנובת החלב הממוצעת של הפרות 4500 ליטר בשנה. מאז עלתה התנובה בהתמדה ובעקביות עד לרמה של עשרת אלפים ליטר ויותר בשנה בממוצע, היום.
הישגים אלה הושגו הודות לטיפוח מתמיד של העדר, ממשק נכון, ובעיקר, ע״י מקצועיות צוות הרפתנים ושאיפה ואמביציה של הצוות כי עדר הפרות בשובל יהיה בין העדרים הטובים בארץ.
עלייה עקבית זו בתנובת הפרות לוותה בירידה מתמדת בתשומת העבודה: מ 45 ימי עבודה לכל פרה שהניבה 4500 ליטר בשנה 1944 ־, לפחות מ 7 ימי עבודה לפרה המניבה מעל ל 11.000 ליטר חלב.
תשומת העבודה ליצור ליטר חלב ירדה מ 4.8 דקות בשנה 1944 לרמה של 0.38 דקות לליטר היום. במקביל להישג זה עלתה היעילות ביצור הבשר. ימי העבודה השנתיים הנ״ל כוללים יצור חלב ובשר.
1954
בשנה 1954 נבחרתי לשמש סדרן עבודה, יחד עם מלכה מדניק. למלכה היו סיבות רבות לכעוס עלי כסדרן עבודה. הייתי עדיין מוכתאר הקיבוץ. פעמים רבות נאלצה מלכה לעשות לבד את כל הסידור בלעדי, כי הייתי עסוק בעסקי מוכתארות.
ניסיון להפקיע 14000 דונם מתיז שטח המגורים של שבט אל-הוזייל.
בשנה זו לא נגוזו עדיין תוכניות של בעלי השפעה בממשלה להעביר את שכנינו, שבט אל־הוזייל אל מחוץ לאזור. הממשלה יזמה תוכנית להפקיע גוש גדול של 14000 דונם מן השבט, לכאורה כדי לפנות מקום להתיישבות יהודית. על השטח המופקע עמדו האוהלים והצריפונים של:
סלאמה אלהוזייל, אחד הבנים של השייך סלמאן אל־הוזייל,
משפחות סולימאן אל־רומילי (הגשש שעזר לנו רבות), ומשפחות אל־עוברה,
השייך חסן אבו עיאשי אבו מדירם,
וחלק מן החמולה הגדולה של אל־גרנווי (אל־קרנווי).
היושבים על אדמות אלה לא טענו לבעלות על הקרקע. טענתם: אדמות אלה נמסרו להם ע׳׳י הממשלה, כאשר נאלצו בשנה 1948 לפנות שטחי קרקע מערבית לכביש פלוג׳ה באר־שבע.
פניתי בעניין זה לחבר כנסת, עורך הדין חנן רובין. חנן רובין העלה את הנושא בוועדת הכספים של הכנסת. יושב ראש הוועדה, גורי, טען לעומתו שאין לו, לחנן רובין, סיבה להתלונן בנושא הזה. כל הפעולה נעשית על דעת הבדואים ובהסכמתם. חנן רובין פנה אלי לבדוק את נושא הסכמת הבדואים להעברה משטח 14.000 הדונמים. אם אכן יש הסכמה כזאת, אין לו מה לפעול בנידון. אם אין הסכמה כזאת, הוא יעץ כי הבדואים, המיועדים לפנות את השטח, יכתבו מכתבים אל וועדת הכנסת ויביעו בכתב את אי הסכמתם. ארבעת הפלגים הנ״ל אמרו לי שמעולם לא נתנו הסכמה לעבור מן השטח הזה, שהוקצה להם ע״י הממשלה תמורת האדמות שנאלצו לנטוש בשנה 1948. הם הביעו נכונות לבוא לירושלים ולהעיד על כך אישית לפני הוועדה. ניסחתי מכתבים ברוח זו אל וועדת הכספים של הכנסת והחתמתי את שלושת ראשי הפלגים הראשונים עליהם. (שייך סולימאן אלגרנווי לא הסכים לחתום). את המכתבים העברתי לידי חנן רובין.
חנן מסר לי לאחר מכן שמכתבי הבדואים השפיעו בצורה חזקה ביותר על חברי וועדת הכספים. תוכנם העיד כי דברי יו"ר הועדה, גורי, היו לא אמת. לא היה לחברי הוועדה שום רצון לפגוש את הבדואים פנים אל פנים בוועדה. מאידך, הם לא היו נכונים לוותר על החזרה של השטח של 14.000 דונם לשליטת המנהל. שר החקלאות, קדיש לוז, התחייב כי לכל משפחה בדואית שתפונה משטח המריבה יוחכרו 100 עד 150 דונם מאדמות מנהל מקרקעי ישראל בתוך האזור.
כדי למנוע כי שטחי אדמות המריבה ייתפסו ע״י אחרים, ארגנתי חריש וזריעה של חלק מן השטחים, בשם הבדואים, עם ציוד של קיבוץ שובל.
מאסר ובילוי שלושה ימים בבית סוהר ישראלי.
פעילותי זאת בין הבדואים הייתי לצנינים בעיני הממשל הצבאי. רישיון הכניסה שלי לשטחי הסיג נשלל ממני. באחד הימים כאשר ביקרתי בבית שייך סלמאן אל־הוזייל, בא רכב קומאנדקאר של הממשל ואתו סגן המושל, ששון בר־צבי. הוא ביקש ממני להציג לפניו את רישיון הכניסה שלי לשטח. השבתי לו שאין לי רישיון, כי הרי הוא זה שסירב לתת לי רישיון כניסה. אני נתמניתי מטעם הקיבוץ כמוכתאר, ואינני מסוגל לקיים את הקשרים עם שכנינו הבדואים, בלי לבקר אצלם. על כך הוא השיב: ״אם אין לך רישיון בר תוקף עליך, לעזוב את השטח מידית.״ (כל השיחה הזאת התנהלה במדאפה של שייך סולימאן, 250 מטר משער קיבוץ שובל). השבתי לו שאיני מתכוון לעזוב מרצוני. אם הוא רוצה, הרי הוא יכול לעצור אותי. וכך הוא נהג. הובלתי לבאר־שבע והואשמתי רשמית בכניסה לשטח סגור בלי רישיון מטעם המושל הצבאי.
בבית הדין הצבאי בבאר-שבע הגן עלי עורך הדין, חבר כנסת חנן רובין. נשפטתי לשלושה ימי־ מאסר או שלושים לירות קנס. שייך סולימאן אל־הוזייל, היה נוכח בדיון, הוא רצה לשלם את הקנס הכספי. לא הסכמתי לשלם, ולא הסכמתי שישולם עבורי. על־כן טעמתי 3 ימים בבית המעצר של משטרת באר־שבע.
יחס אמביוולנטי כלפי שייך סולימאן אל-הוזייל.
היחס שלי לשייך סלמאן אל־הוזייל לא היה חד-ערכי. מצד אחד הערכתי אותו מאוד בגלל ידידותו אלינו. ידידות זאת השפיעה על כל שבט אל־הוזייל. כתוצאה מן היחסים הטובים עם השייך ועם השבט לא סבל הקיבוץ קרבנות משכניו הערבים בעת המאורעות שקדמו למלחמת השחרור ועד פרוץ המלחמה ביום 15 במאי ועד סופה בפברואר 1949. יחס זה לא היה דבר מובן מאליו. להיפך. הוועד הערבי העליון, ובראשו חאג׳ אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, הסית את כל הבדואים בנגב כנגד שכניהם היהודים. בכפרים חוליקאת וברייר, לאורך כביש הגישה מן הצפון לעזה הותקפה התחבורה שלנו והוקמו מחסומים. לקיבוץ רביבים היו קרבנות בנפש משכניהם, משבט אל־עזאזמה. זוג הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, כתבו בספרם ״אדמה ללא צל״ לאמור: ״לפני שיש לנו בית יש לנו בית קברות״.
שייך סולימאן עמד כנגד כל הלחצים והאיומים מצד שליחי המופתי. עוד לפני־כן, כאשר המוסדות תכננו את ביצוע העברת שני צינורות מים בקוטר ששה אינטש מן הבארות באזור ניר־עם לכל היישובים החדשים בנגב, עזר שייך סולימאן ליישר את ההדורים עם הערבים הרבים שהצינורות האלה היו צריכים לעבור בשטחם.
סיפרתי לעיל על הסיוע היעיל של השייך, שהוא סייע לי בהשבת רכוש שנגנב משובל. התפעלתי מחכמת השייך. על אף העובדה שהוא לא ידע קרוא וכתוב, ולא דיבר שפה מלבד ערבית, הרי הוא פעל כרופא. הוא ריפא מחלות מסוימות בשיטות בלתי קונבנציונליות. כמובן שלא היה ברשותו רישיון לפעול כרופא. הוא פעל גם כשופט. כשופט עם רישיון והכשר מטעם מדינת ישראל. הוא שפט בבית־דין של בדואים. בדואים מכל רחבי הנגב, ואפילו מסיני, באו להישפט לפניו.
כל זה הרשים אותי מאוד. בית השייך היה בית ועד גם לאנשי השבט, גם לשכניו היהודים, וגם לתיירים הרבים שביקרו אצלו. דמותו היתה דמות פטריארכלית. בהכנסת האורחים הלבבית הוא נראה כמו גזור מספר בראשית. הוא וגם בדואים אחרים הזכירו לי את תיאור הכנסת האורחים, כאשר אברהם אבינו מקבל את שלושת אורחיו (פרק יח׳ בספר בראשית).
ובכל זאת, ־ בכל מגעי עם השייך ידעתי שהוא שליט על שבטו בשיטות פיאודליות מובהקות. כאן, בפתח ביתנו השתמר הפיאודליזם עליו למדתי בימי ילדותי. עד לפתח הקיבוץ שלנו משתרע הפיאודליזם, הרווח עדיין בכל אזור המזרח התיכון.
בשיטת הפיאודליזם הנהוגה כאן מולנו רוב האדמות שייכות לשייך ולכמה בעלי אדמות מועטים. האדמה ניתנת לבדואים לפי שיטת ה״תקסים״. שיטת ה״חלוקה״. השייך, או בעל הקרקע מוסר אדמה לעיבוד לאריסים, ל״חראתים״. בתמורה האריס מחויב לתת לו רבע מן היבול. אם הוא קיבל מבעל הקרקע את האדמה וגם את הזרעים לזריעה, הוא מחויב לתת לו שליש מן היבול. במקרה והבדואי קיבל מבעל הקרקע את האדמה לעיבוד יחד עם הזרעים למזרע וגם את הגמל לחריש ולזריעה, הוא מחויב לתת לבעל הקרקע את מחצית היבול. שיטה זאת נראית לבדואים כשיטה צודקת בברכת אללה הרחמן והרחום, ואין להרהר אחריה.
עוד בחוץ לארץ למדתי על השיטה הפיאודלית, שהיתה נהוגה באירופה בימי הביניים והשתמרה שם עד למהפכה הצרפתית. השתוממתי מדוע במשטר הפיאודלי נהנה השליט הפיאודל, נוסף לשאר זכויות היתר, גם בזכות הלילה הראשון. את ההסבר לכך קיבלתי ולמדתי אצל שכנינו ממול. מן המפורסמות היה שלשייך סולימאן היו 39 נשים ומהן יש לו 70 בנים. איש לא ספר את בנותיו. על פי דת האיסלאם אסור שלגבר יהיו יותר מארבע נשים. ברם, באיסלאם הגירושים קלים ופשוטים מאוד. די אם הגבר מכריז ״הרי את מגורשת לי" והנישואים בטלים. אף פעם לא היו לשייך סולימאן יותר מארבע נשים בעת ובעונה אחת. אם התחשק לשייך לשאת בת בתולה בשבט, ־ איש לא העז להתנגד לרצונו יותר מהתנגדות איכר באנגליה אם וכאשר המלך הנרי השמיני חשק באחת מבנותיו. אך איך וכיצד ריבוי הנשים וריבוי הבנים קשורים אל המשטר הפיאודאלי ?
כל בני משפחת הבדואי עובדים בזיעת אפיהם במשך שנה שלמה בחריש, בזריעה, בקציר במגל או בתלישה, בהובלת האלומות לגורן, בדייש בעזרת מורג, בזריית התבואה ברוח כדי להפריד את המוץ והתבן מן הגרעינים, ־ ולבסוף במילוי השקים ביבול הגרעינים הדל. הבדואי איננו שש כלל ועיקר לתת לשייך רבע, שליש או מחצית מן היבול. או אז בא להק של בני השייך כדי לגבות את חלקו של השייך מן היבול. מי יעז להתנגד לחבורה של בני השייך? ריבוי החראתים מחייב שיהיו הרבה בנים גובים את חלקו של השייך. מובן מאליו שהבנים לא עבדו חינם. הם תמיד הפרישו חלק מכובד ממה שגבו, ־ לעצמם.
בתור קיבוצניקים, ששאפו לבנות בארץ חברה יותר צודקת, לא היו לנו סנטימנטים לדגם החברה הפיאודאלית, אותה פגשנו אצל שכנינו הבדואים. בכל המגעים שלי עם שייך סלמאן אל־הוזייל הייתי מודע מצד אחד למעלות אישיותו שתוארו לעיל והייתי מודע מצד שני לאופי הפיאודלי המובהק של משטר ה״תקסים״ הנהוג כאן דרך שיגרה. שיטת ה״תקסים״ יצרה יחסי תלות בין הבדואים בשייך הפיאודאל, בעל הקרקע. תלות זאת הוגברה גם בזה שמרבית העסקאות המסחריות נעשו באמצעות השייך. כמו-כן ייצג השייך את הבדואים בפני הרשויות.
המאבק על 14.000 דונם בלב שבט אל-הוזייל היוו נקודת מפנה בתחום הזה. לסלאמה בן השייך, למשפחות אל־רומילי ואל־עוברה ולפלג אבו-מודירם הובטחה לראשונה החכרה ישירה לחוכרים, ישירות ממנהל מקרקעי ישראל, זאת בתנאי מפורש שאין להם אדמה מוחכרת ע״י השייך. ואכן, ההבטחה הזאת קוימה במלואה. כל המשפחות הנ״ל זכו לחכור בשנה הזאת אדמות מן המנהל בתמורה לשבע אגורות דמי חכירה שנתיים לדונם. לעומתם, משפחות אל־גרנווי, שלא רצו לוותר על החכרת אדמות מן השייך, לא זכו להחכרה מאדמות המנהל. בשנה אחרי זה הצלחתי להרחיב את החכרת האדמות ממנהל מקרקעי ישראל ישירות לבדואים גם לאזורים רבים נוספים.
דרכים נוספות להפחתת התלות של הבדואים בשייך:
עידוד הלימודים בבית הספר, גם לבנות. (שעד אז נמנע מהן לימוד מסודר בבית ספר)
ייסוד קואופרטיבים חקלאיים של בדואים, עליהם עוד ידובר להלן.
מן הראוי להוסיף שהבעלות על הקרקעות בנגב הצפוני של מרבית השליטים הפיאודאליים היתה מפוקפקת למדי. היא לא ניתנה להוכחה פשוטה. הבעלות על הקרקעות והשטחים באזור זה נקבעו כתוצאה ממלחמות אכזריות, שהתנהלו באזור זה עד סוף המאה התשע־עשרה. מלחמות אלה מתוארות ומתועדות בספר של עארף אל עארף (בתרגום לעברית של מ. אסף). ראשי שבטים אשר ניצחו במלחמות אלה השתלטו על אדמות יריביהם וחילקו אותן בתנאים פיאודאליים בין אנשי שבטיהם. עם בוא האנגלים לארץ הם ייסדו משרד טאבו בעזה והזמינו את בעלי הקרקעות לרשום את זכויותיהם בטאבו. רק מעטים מ״בעלי״ הקרקע נענו לפנייה הזאת. א. כי קשה היה להוכיח בעלות זאת. ב. כי לא רצו לשלם מסים לממשלת המנדט.
1955
השנה 1955 היתה שנת בצורת קשה ביותר בנגב.
בקיץ 1955 התקיימו בחירות לכנסת במדינת ישראל ולבדואים היתה זכות בחירה. מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ״ם, פנתה לקיבוץ בכוונה לגייס אותי לפעולה בין כל שבטי הבדואים בנגב הצפוני. עד לקיץ 1955 פעלתי בשבט אל־הוזייל בלבד. התניתי שלושה תנאים: 1. כי יתאפשר לי להוציא רישיון נהיגה (שעד אז לא היה לי רישיון נהיגה). 2. כי יועמד לרשותי רכב כדי להגיע אל השבטים המרוחקים יותר. 3. שאול שדה, מוכתאר קיבוץ בית־קמה, יתלווה אלי בנסיעותי.
תוך שבוע ימים הוצאתי את רישיון הנהיגה המיוחל. קבלתי רכב ג׳יפ שכור ויצאתי לדרך. דודיק שושני, מוכתאר קיבוץ להב עשה לנו היכרות עם השייך מוסה אל־עטאונה בחורה, ועם חליל אל־אסד משבט אל־אסד באל-לקיה. קשרי דודיק וקיבוץ להב עם חליל אל-אסד ומשפחתו דמו לקשרים שלי ושל קיבוץ שובל עם משפחת אל־רומילי
ממערכת הבחירות הזאת זכורה לי אפיזודה, שראוי להזכיר אותן כאן. משפחת אל־פיניש גרו עד מלחמת השחרור בקרבה בלתי אמצעית לקיבוץ שובל. כעת הם התגוררו מזרחה לחורה. מאוד רציתי לבקר אצלם. ביקשתי משייך מוסה אל־עטאונה שמי שהוא משבטו יראה לנו את הדרך למאהלי ערב אל־פיניש.
באנו, שאול שדה ואני, לשבט עני ומרוד. קיבלו אותנו בהכנסת אורחים המסורתית עם קפה מהביל ותה. (סירבנו בעקשנות כי ישחטו למעננו כבש או עוף). מולנו ישבו מכובדי השבט. במעגל סביב ישבו והקשיבו פשוטי העם.
בין המכובדים ישב אח של שייך סגר אל־הוזייל, פלג משבט אל־הוזייל. מיד בראשית השיחה הועמדתי על-ידו במצב מביך וקשה. הוא פתח באמרה השגורה: ״אין צדק במדינת ישראל!״ לשאלתי מדוע לדעתו אין צדק במדינת ישראל, הוא השיב: "לי היו 5000 דונם אדמה במקום שהיום נמצאים הכרמים והמטעים שלכם, של קיבוץ שובל. והנה, תראו אני זרוק כאן במדבר הצחיח והשומם״. אני בימים האלה עוד עישנתי סיגריות. הוצאתי מכיסי קופסת גפרורים ושאלתי אותו: ״של מי קופסת הגפרורים הזאת?״ ״שלך״ הוא השיב. הבט, אמרתי לו, אם אתה לוקח ממני את קופסת הגפרורים אני יכול להגיד ״מעליש״, אין דבר, תשאיר אותה אצלך. או,- אני יכול לדרוש אותה בחזרה. ואם אינך מסכים להחזיר לי אותה, אני יכול לפנות לבית המשפט כי יעשה צדק ויחזיר לי את רכושי. ואם לקופסת גפרורים כך, על אחת כמה וכמה לשטח של 5000 דונם אדמה, שאתה טוען לבעלות עליה. אדמות הכרם והמטעים של שובל לא שייכות לשובל, אלא למדינת ישראל ואנחנו משלמים דמי חכירה שנתיים עבורן. מדינת ישראל חוקקה חוקים. אם היא הפקיעה אדמות מבעל קרקע, אותו החוק קובע לבעל הקרקע אדמה אחרת תמורתה או פיצוי כספי או גם אדמה חילופית וגם פיצוי. אם אתה לא פנית לבית משפט בעניין אדמות אלה, אז אחת משתיים, יתכן שאתה אומר ״מעליש״, שתישאר בידי הממשלה. ואם לא אמרת ״מעליש״ וגם לא פנית לבית משפט, אולי אתה לא מסוגל להוכיח את בעלותך על האדמות האלה. מכל מקום, אם כטענתך האדמות האלה שלך, אתה יכול לפנות מחר בבוקר אל בית משפט ולתבוע את זכויותיך.
אתה, יא שייך, טוען שאין צדק במדינת ישראל. ואני טוען שמושגי הצדק שלך ומושגי הצדק של מדינת ישראל הם לא בהכרח זהים. אתה חושב שזה צודק כי יהיו לאיש אחד 5000 דונם אדמות והוא לא מעבד אותן, אלא נותן אותן לעיבוד לבדואים תמורת רבע, שליש, או אפילו מחצית היבול.
מדינת ישראל לעומת זאת נוהגת לפי מושגי צדק שונים לגמרי. היא נותנת למשפחה בדואית מאדמות המדינה 100 עד 150 דונם בחכירה, תמורת 7 אגורות לדונם בשנה. ואם יש שנה גרועה, שנת בצורת קשה, כמו בשנה הזאת, היא נותנת לחוכרים פיצויים בסך 3 לירות לכל דונם.
לא שכנעתי בדברי את האח של שייך סגר אל־הוזייל. ברם היושבים במעגל קלטו את המסר.
בעקבות פעילותנו קיבלה מפ״ם בבחירות לכנסת בשנה 1955 את רוב הקולות בין מרבית שבטי הבדואים בנגב הצפוני. אבל שבט אל־עזאזמה, השכן של קיבוץ רביבים, שבבחירות הקודמות הצביע כולו מפ״ם, הצביע הפעם כולו מפא״י. הייתי סבור שאין זה ראוי לנתק את הקשרים למחרת יום הבחירות. גרמתי לכך שמפ״ם תשכור חדר ברחוב הראשי של באר שבע העתיקה. שם קיבלתי קהל של בדואים פעם אחת בשבוע, ביום השוק.
שגיאה פטאלית ביכולת השיפוט שלי
כאן עלי להזכיר שגיאה פטאלית וכשל חמור ביכולת השיפוט שלי.
סמוך אחרי הבחירות נתקיים בגבעת חביבה סמינר לפעילים ערבים של מפ״ם. הייתי מעוניין שמוסה אל־עטאונה וחליל אל־אסד ישתתפו בסמינר הזה. פניתי לממשל הצבאי בבקשה להוצאת רשיון יציאה משטח הסיג עבור שייך מוסא אל־עטאונה ועבור חליל אל-אסד. הממשל נתן את הרישיון המבוקש עבור חליל אל־אסד, אך סרב להעניק לשייך מוסא אל-עטאונה את הרישיון המבוקש.
פתיחת הסמינר היתה ביום שישי. הפצרתי בחליל אל־אסד לבוא אתי לפתיחת הסמינר. הוא טען כי אין לו אפשרות להכין את עצמו לשהייה ממושכת מחוץ לבית בהתראה כה קצרה. אמרתי לו שיבוא אתי לפתיחת הסמינר בלבד ויחזור אתי לשבט למחרת היום. הוא הסכים. כבר בדרך לשם נבהלתי מן השיעול הבלתי פוסק שלו. באותו הלילה ישנתי אתו בגבעה באותו החדר. שיעולו המתמיד גרם לי לחשוש שהוא סובל משחפת. איך לא עלה בדעתי לערוך לו בדיקה בריאותית לפני הרשמתו לסמינר. היינו בגבעת חביבה בערב פתיחת הסמינר. למחרת חזרנו לנגב והחזרתי את חליל לשבט אל־אסד באל־לקיה.
כאשר ישבתי במשרד מפ״ם בבאר־שבע נמסר לי שאסרו את חליל אל־אסד במשטרת באר־שבע. הייתי משוכנע שמעצרו קשור בביקורו בגבעת-חביבה. (בדיעבד, שגיאה גסה, פטלית). ניגשתי למשטרה והצלחתי לשחרר אותו בערבות. כמובן הוא לא רצה לחזור לגבעת חביבה בשום פנים ואופן. כעבור שבועיים עצרו שוב את חליל. שוב ניגשתי למשטרה. נמסר לי שהוא נאשם במעורבות במסחר בנשק שנגנב מצה״ל. לא האמנתי בסיפור. הייתי שבוי בקונספציה שגויה שמעצרו נובע ממניעים פוליטיים. גייסנו להגנתו את עו״ד אליהו נאווי (דאוד אל-נטור). במשפט העידו שני חיילי צהל ששרתו בשדה בוקר, אשר נשפטו קודם לכן בפרשה זאת, כי הם מכרו את הנשק לחליל אל-אסד. חליל נשפט לשנתיים מאסר. דודיק שושני, שאול שדה ואני היינו שבויים בקונספציה שגוייה כי האיש הוא חף מפשע. קיימנו את הקשר עם חליל גם כשהוא היה בבית הסוהר וביקרנו אותו שם מספר פעמים. כעבור שנתיים הוא שוחרר וחזר לשבט שלו.
באותה העת היו הרבה פריצות ל״נוקטות״, לתחנות הנשק במושבים רבים וגם בקיבוצים. גם בשובל נפרצה באחת הלילות תחנת הנשק בלב הקיבוץ, ונשק רב נשדד מתוכה. מהמשטרה נמסר לנו שהנשק נגנב מאתנו ע״י חליל אל־אסד. אך לא האמנו לזה. והנה, ־ באחת הלילות נפרצה תחנת הנשק במושב באזור לוד. הלילה היה ״ליל חרמיה", ליל גנבים, לילה גשום וסוער. הגנבים העמיסו את הנשק על טנדר. לרוע מזלם, הטנדר שקע ונתקע באחד הוואדיות. הגנבים נאלצו לעזוב אותו עם שלל הנשק ועם כלי הפריצה. המשטרה מצאה שמספרי הברזל, בהם פעלו הפורצים, נגנבו ממחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בקיבוץ להב. מאותו הלילה נעלם חליל אל־ אסד מהארץ, הוא ברח לירדן. מסתבר שחליל אל־אסד השתמש בקשרים עם דודיק, עם קיבוץ להב, אתי ועם מפ״ם, ככיסוי להסתיר את פעילויותיו בתחום הגניבות, הפריצות וההברחות.
שייך מוסא אלעטרונה בביקור בבית משפחת צור בקיבוץ שובל
נחזור לשנה 1955.
בקיץ 1955 ביקר אבי, קרל, בפעם האחרונה בקיבוץ שובל.
קיבלתי אז הזמנה לחתונה של עטייה סולימאן אל־רומילי. אבי שמח להזדמנות להיות נוכח בחתונה של בדואים. סולימאן אל־רומילי (הגשש שעזר לי פעמיים להשיב את רכוש הקיבוץ), לא היה אדם אמיד. לא היה לו מספיק כסף לקנות כלה לבנו עטייה. מה עשה? הוא נתן לאבו מוסא, אבי הכלה, את בתו ־ אחות עטייה, כאישה שנייה. באופן זה נערכו בעת ובעונה אחת שתי חתונות. זכור לי היטב ששמעתי את הבכי החרישי של אחות עטייה מתוך האוהל שלה.
בדצמבר 1955 נפטר אבי, קרל בגיל 77 שנים. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים. אימא, סבתא מרטה עבדה עדיין בניהול בית ההורים של עולי מרכז אירופה, בקרית משה בירושלים.
סבא קרל הצליח להוציא את משפחתנו (בעזרתו הפעילה של אחי אברהם), מתוך התופת הנאצית. הודות לידיעותיו בשפה העברית הוא התאקלם מהר בארץ. הוא הצליח לקבל עבודה במשרה ממשלתית מנדטורית אצל המפקח על התעשייה הכבדה. הוא זכה להיות בירושלים בעת הכרזת המדינה. הוא היה שלם לגמרי עם בחירת בניו לחיות חיי קיבוץ. סבא קרל היה אנציקלופדיה מהלכת על שתיים. הוא שלט בהרבה שפות, נוסף לגרמנית, אנגלית, צרפתית ועברית הוא ידע גם את השפה הדנית ובערוב ימיו הוא למד גם ערבית. הוא שלט בהיסטוריה הכללית והיהודית, בספרות ובגיאוגרפיה. הוא חי חיים מלאים ומאושרים.
ייסוד קואופרטיב של בדואים.
הממשל הצבאי הבטיח לשייך עודה אבו־מועמר, שייך שבט אל עזאזמה, שיעזור לו לרכוש טרקטור עבור מאמציו בבחירות האלה. ואכן הוא זכה לקבל טרקטור זמן קצר אחרי אותן הבחירות. או אז פנה אלי שייך מוסא אל-עטאונה וביקש שאני אסייע לו לקבל טרקטור. מסתבר ששייך מוסא אמנם לא היה עני, אך לא היו לו די אמצעים לרכוש לבד טרקטור חדש וציוד.
באותו הזמן התפשטה אופנה בין הבדואים לרכוש טרקטורים ישנים. הבעלות על טרקטור נחשבה כסימן לסטאטוס לבעליו. טרקטורים אלה לא האריכו ימים. כעבור מספר שעות עבודה מועטות הם התקלקלו. והטרקטור נשאר עומד ליד המאהל או הצריפון, כאבן שאין לה הופכין.
בימים האלה פנו אלי עטייה סולימאן אל-רומילי ובו דודו, עלי אל־עוברה, וביקשו שאסייע להם. הייתי מאוד להוט לסייע להם, כי כזכור לא תגמלתי את אביו של עטייה, כאשר זה עזר לי שתי פעמים להשיב רכוש גנוב של הקיבוץ. שאלתי אותם: ״במה אני יכול לעזור לכם?״ הם ענו: ״תעזור לנו לרכוש טרקטור ישן מן הקיבוץ״. השבתי להם על המקום: ״אבדאן!, בשום פנים ואופן לא אעזור לכם לקנות טרקטור ישן מן הקיבוץ או מכל גורם אחר״. סירבתי סירוב מלא ובוטה. הם הופתעו מאוד מתשובתי ושאלו לסיבת הסירוב. אמרתי להם: ״לא אעזור לכם לרכוש טרקטור ישן. אבל ברצון אעזור לכם לקנות טרקטור חדש״. הם ענו: ״אבל אין לנו כסף לקנות טרקטור חדש״. הצעתי להם למצוא לפחות שבעה שותפים ולייסד ביחד קואופרטיב חקלאי. הם קלטו את הרעיון. שידכתי ביניהם ובין שייך מוסה אל־עטאונה. ישבנו בהרבה ישיבות בבית שייך מוסה בחורה. על בסיס תקנון סטנדרטי של קואופרטיב חקלאי חיברנו תקנון מותאם למציאות של הבדואים בנגב. באותו הזמן טיפלתי במשרד החקלאות ובקיבוצי השומר הצעיר בקבלת רישיון ליבוא טרקטור זחל. טרקטור זחל מסוג BTD6 נרכש בקיץ 1956. הקואופרטיב נרשם אצל רשם האגודות השיתופיות ביום 22.8.1957 בשם: ״אל־סלאם״ אגודה חקלאית שיתופית בע״מ. היה זה קואופרטיב חקלאי בדואי ראשון במדינת ישראל. ככתובת האגודה שבט אל־עטאונה ־ חורה, נגב. האגודה הסתנפה לברית פיקוח לקואופרציה של הפועלים והפלחים הערבים בע״מ. מייסדי הקואופרטיב היו:
מוסה חסן אל-עטאונה - שייך על שבט אל-עטאוונה
קאעיד מוחמד אל עטאונה - משבט אל-עטאונה
מוחמד נימר אלעטאונה - משבט אל-עטאונה
סולימאן אל-עוקבי - משבט אל-עוקבי
עלי אבראהים אל-עוברה - משבט אל-הוזייל
עטייה סולימאן אל-רומילי - משבט אל-הוזייל
עטווה סולימאן אל-רומילי - משבט אל-הוזייל
עלי סלמאן אל-רומילי - משבט אל-הוזייל
סיכמתי את קורות הקואופרטיב בשנה 1991 בעבודת שדה (במסגרת לימודי אנתרופולוגיה).
1956
השנה 1956 הייתה שנת ברכה. שפעת הגשמים ירדו בחלוקה טובה. באביב בעת הקציר שוב יצאתי עם טרקטור גלגלים אוליבר רתום לקומביין אליס צ׳למרס לקצור אפונה בשדות שובל. יעקוב חלבני, קיבל על עצמו בשנה הקודמת, 1955, את ניהול מכון התערובת ואת ניהול המזרה, כולל קבלת היבולים מן השדה. הוא כעס עלי כי אני קצרתי את האפונה, הרובצת על הקרקע, נמוך ככל האפשר. ע״י כך שלחתי גם הרבה אדמה ועפר עם גרגירי האפונה למזרה.
אירוח בדואים בשובל לציון 10 שנות התיישבותנו באזור.
בסתיו 1956 מלאו 10 שנים לישיבתנו בנגב. יזמתי הקמת אוהל ״מדאפה" גדול במרכז הקיבוץ. הזמנתי לשם אורחים מכובדים לא רק משבט אל־הוזייל אלא גם משבטים מרוחקים יותר. עטייה סולימאן אל רומילי ועלי אל-עוברה עזרו לי בהשגת האוהל, בהקמתו ובאירוח.
בעת שהייתי שקוע בהכנת המפגש עם שכנינו הבדואים כבר היתה תנועה צבאית ערה מאוד שעברה לפני שער הקיבוץ דרומה. חלק ניכר מכלי הרכב לא היו מן הסוגים שהיו אז מקובלים בצה״ל. הסתבר שהיה זה חלק מציוד צבאי צרפתי שפורק בימים האלה בכמויות ניכרות בנמל חיפה. פיליפ מגדרה בא לקיבוץ ובישר לנו על הציוד הצרפתי שנשלח לצה״ל בפזיזות לקראת מבצע גדול. אווירת מלחמה היתה באוויר. התלבטתי האם לקיים את המפגש עם הבדואים או לבטל אותו. בסוף סוכם לקיים אותו כאילו עסקים כרגיל. במציאות, כאשר בראש הגבעה התקיים מפגש רב רושם ורב משתתפים עם שכנינו הבדואים לציון 10 שנים להיאחזותנו באזור, באותו הזמן עצמו חפרו בשיפולי הגבעה תעלות קשר ומקלטים לכל צרה שלא תבוא.
מבצע קדש
ואכן, יומיים אחרי קיום המפגש עם הבדואים, ביום 29 באוקטובר 1956, פרצה מלחמת קדש. אברהם השתתף במסע מאילת לשרם אל־שייך. גיורא השתתף כתותחן במבצע. הרבה חברי שובל השתתפו במבצע ואחדים אף נפצעו פצעים קלים יחסית, בקרב במעבר המתלה, ביניהם שמעון גרונר.
ביום השני לחודש נובמבר נכבשה העיר עזה ע״י צהל. כל חצי האי סיני ורצועת עזה כולה, היו בידינו. למעשה נגמר חלקנו במלחמה זאת באופן מושלם. פחות מזהיר היה חלקם של האנגלים והצרפתים במבצע הזה.
מניעת גירוש שבט אל-הוזייל בזמן מלחמת קדש
למחרת בבוקר, בשבת, השלישי בנובמבר העירו אותי עטייה סולימאן אל־רומילי ועלי אל-עוברה. שאלתי אותם לסיבת ביקורם המפתיע. הם באו לבקש שהקיבוץ ישאיל להם פלטפורמה גדולה. באותם הימים כבר היה לקואופרטיב טרקטור גלגלים, אך הם עדיין לא רכשו עגלה, פלטפורמה. שאלתי אותם לאיזה צורך הם זקוקים לפלטפורמה פתאום, בשבת השכם בבוקר. הם השיבו כי כל השבט קיבל פקודה מן הממשל הצבאי לעזוב תוך 48 שעות את האזור הזה ולעבור לאזור תל־ערד, כארבעים ק״מ מזרחה.
על המקום סירבתי לבקשתם. אמרתי להם: ״אבדאן! הקיבוץ לא ישאיל לכם פלטפורמה למטרה זאת,,. התלבשתי והלכתי אל בית השייך סולימאן אל־הוזייל. הוא אישר את הסיפור. והוסיף: ״איך דורשים מאתנו לעבור תוך 48 שעות לאזור תל־ערד. כל כלי הרכב והמשאיות של השבט גויסו ע"י הצבא למלחמה. אמרתי לשייך שנעשה גם הפעם ניסיון למנוע את העברת השבט מן האזור. הדבר לא היה פשוט.
א. הפעם פקודת ההעברה ניתנה ע"י הממשל הצבאי בעת מלחמה.
ב. לא רק כלי הרכב של השבט כי אם גם כל כלי הרכב של הקיבוץ גויסו למלחמה.
קיבלתי מן השייך את המכונית ״קרייזלר״ הישנה שלו אשר לא גויסה. נסעתי עם ברוך חכים לקיבוץ נגבה במגמה לפגוש שם את שר הבריאות, יולק ברזילי. בנגבה הוברר לנו שהשר יצא לבית-חולים קפלן ליד רחובות לבקר פצועי מלחמה. בבית החולים קפלן נמסר לנו שהשר גמר את ביקורו והמשיך את הסיור לבית חולים אסף הרופא בסרפנד. שם סוף סוף פגשנו את השר יולק ברזילי. בשמעו שאנו משובל הוא בישר לנו כי שנים מחברינו פצועים. הם מאושפזים בבית חולים רוטשילד בתל־אביב. בשמעו את דבר פקודת הגירוש של השבט, הוא יעץ לנו להביא את הפרטים לידיעת חבר הכנסת חנן רובין בתל־אביב ולידיעת האלוף יפה [הערה: יוסי כנראה מתבלבל כאן. אל"מ (באותו זמן) אברהם יפה הפך לאלוף פיקוד הדרום רק ב- 1958. אלוף פיקוד הדרום באותו זמן היה האלוף אסף שמחוני. ע.צ.]. הוא עצמו ישתדל להעלות את הנושא באותו ערב בישיבת הממשלה. המשכנו לצהלה, לבית האלוף יפה שכמובן לא היה בביתו. המשכנו לרחוב ריינס בת״א, לבית ח״כ חנן רובין. מסרנו לו את הפרטים אשר ידועים לנו. הוא ביקש לחזור לביתו בשעות הערב, כדי לדעת מה תוצאות הטיפול. משם חזרנו לשובל. בבית השייך מצאנו את כל זקני השבט ומכובדיו, מכונסים לשמוע מה הבשורה בפינו. אך שום בשורה לא היתה בפינו. אמרנו רק שהפעלנו גורמים שונים בניסיון למנוע את הגזרה. רק בערב מאוחר נדע את תוצאות הטיפול.
בערב נסענו, ברוך חכים ואני לתל־אביב, בליווי טאלב בן השייך, כנהג. בבית משפחת רובין מצאנו את עורך הדין גליקסמן, שותפו של חנן רובין. חנן עצמו היה בירושלים. חיכינו שם בדריכות לתוצאת ישיבת הממשלה. סמוך לחצות בישר לנו חנן רובין כי נושא העברת שבט אל־הוזייל הועלה בישיבה. כתוצאה מכך הגירוש נמנע. הנושא של צו גירוש לשבט אל־הוזייל הגיע לידיעת חברי הממשלה ביחד עם הידיעות על ההרג של 47 תושבים ערביים במבואות כפר קאסם. גירוש השבט נמנע כדי למנוע עוד כישלון כפי שהיה בכפר קאסם. יחד עם זאת נאמר לנו להבהיר לשייך סולימאן ולנכבדי השבט שלא תיעשה שום פעולה מצד אנשי השבט, שיכולה להתפרש כהתנגדות לכוחות הביטחון.
חזרנו לנגב. במדאפה של שייך סולימאן ישבו כל זקני השבט ונכבדיו. הרגענו אותם כי צו הגרוש בוטל ע״י ממשלת ישראל. יחד עם זאת אמרנו להם כי עדיין ישראל נמצאת במלחמה. אסור שתיעשה מצד אנשי השבט פעולה כל שהיא העשויה להתפרש כהתנגדות לכוחות הביטחון. ביום ראשון בבוקר ירדתי לבאר-שבע. נפגשתי עם המושל הצבאי בנגב כדי לוודא כי החלטת הממשלה הורדה לדרג המבצעי. קיבלתי אישור ממקור ראשון שצו הגירוש בוטל.
גמר מבצע קדש, וטיול הקיבוץ לסיני.
מלחמת קדש הסתיימה. אברהם חזר מלא רשמים מהשתתפותן במסע לאורך חופי סיני המזרחיים לעבר מיצרי טיראן ושרם א־שייך. גם גיורא חזר שלם ובריא מן המערכה הזאת.. שני הפצועים של שובל החלימו תוך זמן קצר מפצעיהם.
באמצע דצמבר נסע הקיבוץ בשני אוטובוסים לביקור בסיני. ראינו חלק מזוועות המלחמה כאשר עברנו ליד טור שלם של טנקים ישראליים פגועים. מסתבר כי טור הטנקים הזה עלה על מארב של כוחותינו בפיקודו של ברן. בחלק מן הטנקים עוד נראו שרידים של חיילים שרופים ומפוחמים. עברנו בנוה מדבר קדש ברנע העשיר במעיינות. משם פקדנו מקומות בהם נערכו קרבות מרים: קוסימה, אום־קוטוף, ואבו־־עגילה. על יד אבו-עגילה התפעלנו מסכר מים ענקי ויבש, שהבריטים בנו כדי לסכור בו את שיטפונות ואדי אל־עריש. הסכר התמלא כולו אדמת סחף, באופו שלא נשאר מקום רב לאגירת מי השיטפונות. משם המשכנו מערבה לעיירה אל־עריש, בירת סיני. כאן, סמוך לתחנת הרכבת, נצברו טורים טורים של כלי מלחמה מצריים, שלל המלחמה, כלי רכב, תותחים וטנקים רוסיים, נושאי גייסות משוריינים ועוד. אלה חיכו להיות מועברים ברכבת לישראל. מאל-עריש פנינו צפונה. עברנו ברצועת עזה מדרום לצפון דרך רפיח, חאן־יונס, דיר אל־באלח ועזה.
1957
השנה 1957 היתה שנה חקלאית מוצלחת. היתה זאת שנה טובה שבאה אחרי שנת ברכה. ירדו גשמים בשפע בחלוקה טובה. היבולים היו בהתאם, טובים מאוד. גם בשנה זאת זכיתי להשתתף בקציר המבורך, בקציר אפונה בעזרת הטרקטור אוליבר הזקן וקומביין אליס צ׳למרס. בשנה זאת ירדו גשמים מאוחרים גם בחודש מאי ואפילו בחודש יוני, תופעה יוצאת דופן באזור שלנו.
באמצע יוני 1957 הזמין אותי מאיר ברגר, ראש המועצה האזורית בני־שמעון, לכנס עם נציגי הסוכנות היהודית, לקראת יציאת קיבוצים ראשונים לקראת ביסוס, עם מיצוי תקציבי ההתיישבות. מיכה טלמון הציג את מצב הקיבוצים השונים, מצבת החובות ונטל החזר החובות שירבץ עליהם. בזמן הדיונים המעניינים התקדרו השמיים. ברקים ריצדו בשמים מכל עבר. הכנס נקטע באמצע. כולנו מיהרנו לחזור הביתה מחשש של שיטפון בנחל הבשור. החל לרדת גשם שוטף. למזלנו הגענו לואדי לפני בוא השיטפון. תוך כמה שעות ירדו עשרים ושניים מ״מ גשם. חזיון זה של גשמים מאוחרים כאלה באמצע חודש יוני לא חזר על עצמו מאז.
בעקבות הניצחון המזהיר של צה״ל במבצע קדש הופעל מכבש של לחצים על מדינת ישראל מצד שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, ושל ארגון האומות המאוחדות. הועלתה דרישה תקיפה ביותר כי ישראל תיסוג מכל השטחים שנכבשו במבצע קדש. ישראל, בהנהגה של דוד בן־גוריון, הסכימה לנסיגה המלאה לאחר שקיבלה הבטחות חגיגיות לחופש השיט לנמל אילת במצרי טיראן. ההבטחות האלה לוו במתן ערבות של המעצמות הימיות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת לקיום חופש השיט במצרים. כמו־כן הוסכם כי הכוחות המצריים לא יחזרו לחצי האי סיני ולרצועת עזה. במקומם יוצבו שם כוחות של האו״ם. בקיץ 1957 הושלמה הנסיגה הישראלית מסיני.
עד להשלמת הנסיגה הישראלית היתה אווירה של סכנת מלחמה מידית מחודשת. בפעם השנייה הסתמנה התופעה הבלתי מוסברת והבלתי רציונלית של קורלציה חיובית בין שנות מלחמה באזור לבין שנים של חקלאיות מבורכת. (גם מלחמת העצמאות התחוללה בשנים גשומות).
במחצית הראשונה של 1957 היתה לא רק צמיחה מבורכת ומרנינה של חיטה, שעורה וחמניות בשדות שובל. בבטנה של אילנה צמח ותפח בננו השלישי, יניב, אותו קיבלתי כשי ליום הולדתי השלושים ושתיים. הוא נולד ביום 28 ביוני 1957 בבית חולים קפלן. באותה השנה הייתי עדין מוכתאר. משלחת של שלושת המוכתארים, דודיק מלהב, שאול שדה מבית-קמה ואני, ביקרנו אצל האסיר חליל אל־אסד, המכונה אס-סירחי בכלא דמון. (את עוונותינו ואת עיוורוננו אני מזכיר כאן).
בדרך חזרה לדרום סרנו לבית החולים קפלן ליד רחובות וביקרנו שם את אילנה. כאן ראיתי לראשונה את קרל יניב. שמו ניתן לו על שם סבא קרל המנוח ועל שם השנה הטובה שהניבה שפע יבולים בשדות. אילנה הופתעה לא מעט מביקור שלושת המוכתארים אצלה. גם הפעם עבדה אילנה במשתלה עד הרגע האחרון ממש. מסתבר כי הדבר לא גרם כל נזק לרך הנולד.
השנה הזאת הייתה השנה האחרונה בה כיהנתי כמוכתאר הקיבוץ. נוסף לעבודה השגרתית של שמירה על רכוש הקיבוץ, כולל מניעת רעיית צאן וקציר פיראטי בשדותינו, השקעתי מרץ לא מעט לליווי וביסוס הקואופרטיב. השנה החקלאית הטובה גרמה לביקוש ער לשירותים שהקואופרטיב יכול היה לספק, בקציר, בחריש ובזריעה. נרכש ציוד נוסף כולל טרקטור זחל נוסף מתוצרת קטרפילר. נוסף לכך חכר הקואופרטיב כאלפיים דונם אדמה ממנהל מקרקעי ישראל. חברי הקואופרטיב ראו שכר בעמלם והיו אופטימיים בקשר לעתיד.
קבוצה שנייה של בדואים פנתה אלי לסייע גם להם בהתארגנות קואופרטיבית. גם חברי קבוצה זאת השתייכו למשפחת אל־עוברה, ברם, הם היו מפלג שונה לחלוטין. היו אלה בדואים שהיו רגילים לחכור אדמות מפוידאל יהודי, הלא הוא מיודעינו פיליפ מגדרה. הקשרים של פיליפ עם פקידי ומנהלי מנהל מקרקעי ישראל גרמו שהוא זכה לקבל אלפי דונמים של אדמות לעיבוד באזורים שונים של הנגב. גוש אדמה אחד שלו השתרע צפון מזרחית לתל־נג'ילה , כ־12 עד 15 ק״מ. צפונה לשובל.
גוש שני של אדמות, כחמשת אלפים דונם הוא קיבל בחלק הצפוני של נחל חברון, במקום שהיום נמצא קיבוץ כרמים. את האדמות האלה מסר פיליפ לעיבוד לבדואים, בתנאים המקובלים אצלם, כלומר: תמורת רבע, שליש או חצי מן היבול. הצלחתי לרשום גם את הקואופרטיב השני אצל רשם האגודות השיתופיות כאגודה שיתופית חקלאית. הקואופרטיב השני נשא את השם ״הנגב החדש״. לקואופרטיב הזה היה יתרון שהרכבו היה יותר הומוגני. הוא היה מורכב מבני משפחה אחת. אולי זאת הסיבה שהוא האריך שנים הרבה יותר מ״קואופרטיב השלום״.
בסוף 1957 פנה אלי אפרים שחר וביקש את הסכמתי לשמש מועמד מטעם קיבוץ שובל לתפקיד ראש המועצה האזורית בני־שמעון. הסכמתי בחפץ לב. ראיתי בכך אתגר רציני. בסוף דצמבר 1957 החליף אותי ברוך חכים בתפקיד ״מוכתאר״, אחרי שכיהנתי בתפקיד זה שבע שנים.
יוסי מארח את השייך סולימאן אל הוזייל, קיבוץ שובל, 1976
השייך סולימאן אל הוזייל מתארח בבית משפחת צור בשובל. 1976