האתר של עמיקם צור

1959

 

כאשר אילנה יצאה לקורס מרכזי משק במדרשת רופין היה יניב בן שנתיים בלבד. זה חייב אותי להיות כל יום בבית בשעה שלוש וחצי, השעה בה נהגו ההורים לקחת את ילדיהם מבתי הילדים. עמיקם היה כבר בן שש וחצי. ואורי היה בן תשע. הם באו לחדר לבד. הם גם ידעו להעסיק את עצמם. הרבה פעמים, כאשר היה עלי לסדר עניינים עוד בשעות אחר הצהרים נסעו הילדים, או לפחות יניב יחד אתי במכונית הווקסהול של המועצה.

לא הייתי בטוח האם ההסדר שנקבע עם הקיבוץ יחזיק מעמד. בראשונה בפסח 1959, ולאחר מכן בכל שנה בחג הפסח, חששתי כי זה עלול להיות הפסח האחרון שלנו בשובל. חשש זה לא הרפה ממני עד שנבחרתי לתפקיד גזבר הקיבוץ, שבע שנים מאוחר יותר.

​

בשנה 1959 הושלם סוף-סוף בניית מבנה חדר האוכל והמטבח בשובל, בתום ארבע שנות בנייה. הבנייה נמשכה זמן רב כל-כך בין היתר, מפני שהייתה שגיאה בתכנון קורות הבטון שהיו אמורות לשאת את גג חדר האוכל, ו/או שגיאה בביצוע של הקבלן. היה וויכוח והתנצחות בין המחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר שתכננה, ־ ובין מחלקת הבנייה של קיבוצי השומר הצעיר, אשר ביצעה את הפרויקט. אחרי יציקת הגג הכבד הוא התחיל לשקוע. היה צורך להרים את הגג באמצעות ג׳קים רבים מאוד. היה הכרח לחצוב ולשבור את הקורות הכבדות ולאחר מכן לחזק אותן על-ידי תוספת הרבה מאוד ברזלים ותוספת בטון. במקום שעמדו הג׳קים שהרימו את הגג ניכרים עד היום שקעים ברצפת חדר־האוכל.

​

בשנה הזאת יזמתי סלילת כבישים פנימיים בתוך הישובים. לקראת השלמת בניין חדר האוכל בשובל נסלל כביש מהשער לרחבה לפני חדר האוכל. באותו הזמן הסובייטים הזניקו לחלל את האסטרונאוט הראשון, יורי גגארין. הוא הקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל שעה וחצי. אירוע זה הונצח בשובל. עד עצם היום הזה נקראת הכיכר לפני המטבח וחדר האוכל בשם: ״כיכר גגארין".

​

בשנה הזאת הונח היסוד לבית החולים המרכזי של הנגב. מר שוהמי, מנהל מע״ץ בנגב הזמין את ראשי הערים ואת ראשי המועצות האזוריות בנגב להיות נוכחים בהנחת אבן הפינה. השתוממתי מדוע בונים את בית החולים כל כך רחוק מן העיר. בארבעים וחמש השנים שחלפו מאז, התפתחה העיר באר־שבע והתרחבה. בית החולים נמצא היום באמצע העיר. דבר נוסף שזכור לי מן האירוע הזה: בשלל הנאומים שנישאו לרגל האירוע הושמע גם נאום של נציג אגודת יצרני הכובעים היהודים בניו יורק. מסתבר שחלק מההשקעה הבסיסית בבית החולים סורוקה לא היה אלא: ״א מתונה פון די יידישה היטלמאכר אין ניו־יארק”.

​

הבעיות הסוציאליות, בעיקר במושבים, חייבו פתרונות שלא הייתי מסוגל לספק. לכן שכרתי את שירותיה של עובדת סוציאלית מדופלמת, אסתר סלומון, במשרה מלאה. הפקדתי בידיה את ניהול המחלקה הסוציאלית של המועצה. התברר די מהר כי גם בקיבוצים היו קיימות בעיות לא מועטות שאסתר סלומון בידיעותיה המקיפות וקשריה הענפים מצאה להן פתרונות הולמים.

​

לא הייתה עדין מחלקת תחבורה במועצה. עם האיחוד של גנים וגנונים בקיבוצים נתעורר לראשונה הצורך בהסעת תלמידים. מספר המוסעים היה קטן ולא הצדיק רכישת אוטובוס גדול. רכשנו מאל־על שני מיני בוסים פיג׳ו משומשים, שהיוו את הגרעין של מחלקת התחבורה של המועצה האזורית..

 

באותו הזמן הוכנסו שני גידולים חקלאיים חדשים בארץ וגם באזור שלנו. גידול הכותנה הובא ארצה לראשונה בשנה 1955 כדי לספק עבודה ופרנסה למושבים. בהיעדר מיכון לגידול החדש נרתעו מרבית הקיבוצים לזרוע כותנה. באזור שלנו גידלו כותנה בארבעה מושבים ובשני קיבוצים, חצרים ומשמר הנגב.

​

בשלב הראשון רכשנו ציוד לזריעת כותנה ולהובלת כותנה למנפטה באופקים. לקראת העונה השנייה (1959) רכשנו קטפת כותנה ראשונה מתוצרת אליס צ׳למרס מן המשביר המרכזי. כמו-כן נכנסנו לתחום המיכון לסלק סוכר. פיתוח מיכון זה היה בשלבים של ניסיונות בלבד. בשנה הראשונה רכשנו עקרן להוצאת סלק, ועורף, לחיתוך העלווה מן הסלקים. ציוד זה עבד עונה אחת בלבד. הוא הוחלף בעונה השנייה ע״י עקרן מעמיס שחסך את ההעמסה הידנית של סלקים על המשאיות.

​

אחת ההשקעות הראשונות נועדה לשכלל את הטיפול בזבל האורגני. נרכש שופלדוזר לפינוי הזבל מן הרפתות ושתי מפזרות זבל אורגני גדולות, תוצרת קיבוץ תל־יוסף, לפיזור הזבל בשדות.

​

נסעתי לקיבוץ עין השופט ודיברתי שם עם ברוך יציב, מי שזה עתה גמר קדנציה בריכוז ארגון עובדי פלחה. באזור חבל מעון הכניסו ציוד לדישון בדשן חנקני נוזלי (אמוניה מימית). דישון זה החליף את הדשן המוצק. הדשן הנוזלי היה זול בהרבה. הטיפול בו קל הרבה יותר לעובדים. רציתי לקבל חוות דעת מקצועית על השיטה החדשה, ועל טיב הציוד לטיפול בדשן נוזלי, תוצרת קיבוץ בית השיטה. חוות הדעת שקיבלתי היתה חיובית בשני התחומים. הדשן הנוזלי לא רק זול יותר כי אם, בהחדרה נכונה גם זמין יותר לקרקע. הציוד תוצרת בית השיטה אמין ויעיל. בעקבות חוות הדעת הזאת הצעתי להנהלת החברה כי נצטייד במערך לדישון נוזלי לדישון כל שדות הפלחה בקיבוצים. (המושבים מסרו את כל שטחי הפלחה שלהם לארגון מושבי הנגב. המושבניקים עצמם לא עסקו בגידולי פלחה). רוב הקיבוצים היו בעד ההשקעה בדישון נוזלי. היחידי שהתנגד היה מרכז המשק של קיבוץ שובל, יהודה מדניק. הוא טען שהשיטה היא ניסיונית. אם זה לא מוצלח לא צריך להשקיע בזה. אם השיטה טובה ומוצלחת, ־ אז שובל ירכשו מערכת כזאת לעצמם.

​

הוחלט ברוב קולות לרכוש את הציוד לדישון נוזלי. רכשנו מקיבוץ בית השיטה שתי מדשנות ובקיבוץ תל-יוסף רכשנו שתי עגלות עם מכלים לדשן נוזלי. בנוסף הרכבנו על עוד עגלות במשקים מכלים לאכסון הדשן הנוזלי. הציוד הוכיח את עצמו וכבר בעונה הראשונה הוא חסך לכל הקיבוצים שהשתמשו בו סכומים ניכרים בהוצאה לדישון בשדות הפלחה והשלחין.

​

באותה העת היו כל הקיבוצים מוגבלים מאוד במקורות פנויים להשקעות. הקיבוצים והמושבים לא נדרשו להשתתף במימון ההשקעות. נעזרתי במקורות של המועצה האזורית כמימון בינים. לאחר מכן לקחנו הלוואה ראשונה בסך מאה אלף לירות מבנק הפועלים, לתקופה של חמש שנים למימון ההשקעות. החזר ההלוואה וההוצאות השותפות בא מדמי ההשכרה של ציוד החברה ומהפעלתו אצל גורמי חוץ שונים. המשקים (קיבוצים כמושבים) נדרשו לממן רק מנית יסוד בחברה לפיתוח במחיר סמלי.

​

התרחבות הפעילות וההפעלה השוטפת של הציוד שנרכש חייבו הרחבת הסגל. גייסתי את יהודה צמרת, שהיה אז עדין חבר קיבוץ בית קמה, אך נמצא כבר בשלבי עזיבה מתקדמים. יהודה הוא בעל כושר ארגוני מעולה. הוא עזר לי בכל הנושאים. הוא נהיה העובד הוותיק ביותר בחברה לפיתוח אזור בני־שמעון בע״מ (שלאחר מכן הפכה ל״אבשלום״). יהודה עבד בשרות החברה לפיתוח מעל לארבעים שנים עד ליציאתו לגמלאות לפני כמה שנים. עם כניסתו של יהודה לא הרחבנו את צריף המועצה. הוספנו עוד שולחן עבודה, והצטופפנו.

 

מצד תנועת המושבים נעשו ניסיונות נואשים להוציא מתוך תחום שיפוט המועצה את המושבים ברוש תדהר ותאשור ולצרף אותם לתחום השיפוט של מ.א. שלחים. בראש מועצת שלחים עמד צבי כסה, (בן קיבוץ קבוצת־שילר ובן של חבר הכנסת יונה כסה). התנגדתי לניסיונות האלה בכל האמצעים שעמדו לרשותי. לא ראיתי שום סיבה מוצדקת לצמצם את תחום שיפוט המועצה. באותו הזמן גם צבי כסה עשה מאמצים להנהיג באזור שלחים שיתוף פעולה כלכלי אזורי. דא־עקא, הוא עשה זאת בלי להבטיח את המימון המתאים. מ.א. שלחים נקלעה לתסבוכת פיננסית קשה. לא זאת בלבד ששלושת המושבים ברוש תדהר ותאשור לא הועברו למ.א. שלחים, אדרבא, מועצה אזורית שלחין כולה חדלה להתקיים וסופחה למ.א. מרחבים.

​

בתוקף עבודתי כראש המועצה האזורית ומנהל החברה לפיתוח באתי במגע תכוף גם עם הנהלת החשבונות של קיבוץ שובל. נתקלתי בתופעה שהדהימה אותי. נוכחתי לדעת כי קיבוצי ניהל במקביל שני מערכים של ספרים. בעוד רוב ההכנסות וההוצאות נרשמו בספרי הקיבוץ שעברו ביקורת של ברית פיקוח, הרי הכנסות והוצאות מסוימות נרשמו במה שנקרא ״קופה ב.,, ולא עברו את ביקורת הספרים של ברית פיקוח. נהלים בלתי חוקיים אלה לא היו ידועים בקיבוץ. מעולם לא הוחלט על כך באופן רשמי. מעולם לא דווח על נהלים אלה לחברי הקיבוץ. ידעו על כך, מלבד עובדות הנהלת החשבונות, מרכזי משק מתחלפים, גזברים, מרכזי קניות. תמהתי על העובדה שאיש מאלה לא ערער על כך. הדבר נעשה כפי הנראה במגמה להתחמק מתשלומי מס הכנסה. ברם, זה היה בלתי מוצדק לחלוטין. קיבוצנו וכל ההתיישבות הצעירה בנגב זכינו לפטור גורף מתשלומי מס הכנסה עד 1958 ועד בכלל. כמו כל הקיבוצים זכינו גם אנחנו כקיבוץ להקלות מפליגות במס הכנסה. השנה 1959 היתה שנת בצורת קשה שנייה ברציפות. המשק החקלאי לא היה עדיין מפותח ולא יכולנו לעשות רווחים גבוהים חייבי מס. להערכתי לא מס הכנסה היה הנפגע העיקרי מנוהל פסול זה. בתנאי האמון הבלתי מסויג שרחשו חברי הקיבוץ לפעילי הקיבוץ בתחומים השונים, ־־ יכלה השיטה של אי סדרים ברישום הכנסות והוצאות להיות מנוצלת אצל חלשי אופי למעילה בכספי הקיבוץ. העניין חרה לי מאוד, אך לא מצאתי אז דרך להפסיק זאת. יחלפו עוד שש שנים עד שנזדמנה לי האפשרות להפסיק את הנוהל הפסול הזה בשובל ולשרש אותו.

 

בשנה הזאת, 1959 , נסעו ההורים של אילנה ללוס אנג׳לס. ביקשתי מאביה של אילנה לבקר את מר גרינברג בסנטה מוניקה ולתהות על קנקנו: האם הוא מתכוון לממש את הבטחתו לתרום בית עם למושב ברוש. הביקור בסנטה מוניקה היה מוצלח. שבועיים לאחר מכן הועברו 20.000 $ למועצה האזורית להקמת בית העם. התקשרתי עם חברת סולל בונה באר־שבע. סולל בונה התחילו בהקמת המבנה.

 

החברה לפיתוח זכתה להתפתחות ולהרחבה, ברם לא כל הרכישות שנעשו עד כה הוכיחו את עצמן. הוברר שקטפת הכותנה מתוצרת אליס צ׳למרס היתה דגם בלתי מוצלח. והיו לה תקלות רבות שייקרו מאוד את השימוש בה. מסתבר שהמשביר המרכזי היה מודע למגרעות הקטפת הזאת ולא הזהיר את אלה שביקשו לרכוש אותה, מאחר שנתנו אמון לחברה אליס צ׳למרס, יצרנית הקומביין הנגרר המוצלח. באותו הזמן קיבל המשביר המרכזי את הייצוג בארץ של חברת ג׳ון דיר. והמליץ על רכישת קטפות תוצרת ג׳ון דיר. אנו הזמנו שתי קטפות ג'ון דיר להרכבה על טרקטור פארמול לקראת העונה הבאה 1960.

גם הציוד הפרימיטיבי לטיפול בסלק סוכר שודרג באופן משמעותי. נרכש עקרן מעמיס, אשר איחד את 2 הפעולות של עקירת הסלק בעזרת העקרן ואת ההעמסה למשאית לפעולה אחת. כתוצאה מזמינות המיכון לכותנה ולסלק סוכר בחברה לפיתוח הוכנסו שני הגידולים החדשים האלה גם לשובל, בהצלחה מקצועית לא מבוטלת.

 

גם רכישת השופלדוזר תוצרת אנגליה לא הוכיחה את עצמה. הסתבר שטיב הטרקטורים מסוג ״אינטרנציונל,, תוצרת אנגליה נפלו בטיבם בהרבה בהשוואה לתוצרת אותה הפירמה בארה״ב. טרקטור זה נזקק לתיקונים מתמידים והפעלתו היתה יקרה מאוד. נוסף על כל, כטרקטור זחל, הוא נזקק למשאית בכל העברה ממשק למשק. ייעלנו את השירות הזה על ידי רכישת שופלדוזר חדש על גלגלים, מתוצרת קטרפילר ארה״ב.

כל זה הוכיח בפועל שבהשקעות בציוד חדשני הבלאי הטכנולוגי מהיר הרבה יותר מן הבלאי הרגיל. למפעילי ציוד הכותנה גויסו חברי קיבוצים. צביקה שיפרוני, חבר חצרים, שהיה עד כה נהג משאית, נהיה אחד המפעילים המנוסים והמוצלחים של קטפות הכותנה.

זכור לי שהייתי בשדה הכותנה של חצרים, כאשר הופעלה שם לראשונה הקטפת אליס צ׳למרס. חצרים כבר גידלו כותנה בשנים קודמות, אך הקטיף נעשה אז ידנית. בשדה צעדו יחד אתי אחרי הקטפת גם המדריך החקלאי וזולץ, מרכז המשק של חצרים. המדריך החקלאי הלך בשדה ותלש כל הלקט שלא נקטף ע״י הקטפת. הוא הראה את ההלקטים לזולץ לשכנע אותו שקטיף ידני עדיף על קטיף מכני. זולץ ביטל את דעתו ואמר לו שאותו מעניינת רק הכותנה הנמצאת בסל הקטפת.

​

גם השנה 1959 כקודמתה, הייתה שנת בצורת קשה. גם בשנה הזאת היה עלי לטפל בכך ששר החקלאות יכריז על האזור כאזור בצורת.

​

בשנה 1959 הושלמה בשובל בניית שבעה בתים דו-קומתיים. בכל בית היו ארבע דירות בגודל של 33 מטר מרובע כל אחת. השינוי המהפכני בדירות האלה: בהן נכללו שירותים ומקלחת בתוך הדירות. נוסף לכך גם מטבחון צנוע עם כיור לשטיפת כלים. אחרי שגרנו במשך תשע שנים בדירת חדר בגודל 20 מטר, בלי שירותים ובלי מים זורמים בתוך הדירה, עברנו לדירה יותר מרווחת. בכל זאת אנו זוכרים לדירתנו הקודמת את חסד נעוריה: בדירה ההיא נולדו וגדלו שלושת בנינו, אורי, עמיקם ויניב. על הדשא, לפני דירתנו הקודמת צמח עץ אורן, שעמיקם אהב לטפס עליו. אנו קראנו לו ״עץ עמיקם"