האתר של עמיקם צור

יוסי היה מוכתאר הקיבוץ, האחראי לקשרים הטובים עם שכנינו הבדווים, בין השנים 1949 ל- 1957. הוא החליף בתפקיד את זאב טאוב (חוואג'ה זוויב). זאב היה המוכתאר בימי מלחמת העצמאות, והוא הבטיח לערבים כמה שטוב יהיה להם תחת חסות המדינה היהודית שתקום. כאשר קמה המדינה, וזאב נוכח לדעת שחלק מהבטחותיו אינן מתקיימות, למשל, הממשל הצבאי שהוקם אז והטיל מגבלות תנועה על הבדויים, גירוש של חלק מהשבטים ממקום למקום, וכו' התפטר זאב והתפקיד הוטל על יוסי, שמאז התפרסם בכל רחבי הנגב כ"חוואדג'ה יוסוף". כישוריו הערביסטיים של יוסי התמצו באותה תקופה בכך שהוא למד שנתיים ערבית אצל פרופסור קפליבצקי בבית הספר קאלן בירושלים. לא מספיק כדי לתקשר עם הערבים, אבל מספיק בשביל להיות "הכי מתאים לתפקיד" בקיבוץ שובל. לאט-לאט למד יוסי גם את השפה, גם את המנהגים והשכיל לתקשר עם הבדווים וליצור איתם מערכת יחסים בריאה שהתבססה על כבוד הדדי ויחסי אמון.

​

צריך לזכור שבאותן שנים החיים היו קשים בנגב. גם לבדווים וגם לקיבוצניקים. זה לא היה פיקניק, ויחסי שכנות טובים, או חלילה רעים, יכלו לחרוץ גורלות במובנים רבים.

​

אין לי הרבה זיכרונות מתקופת מוכתרותו של יוסי, פשוט הייתי צעיר מדי. לעומת זאת אני זוכר היטב את הביקורים התכופים שיוסי נהג לערוך אצל הבדווים חבריו לאחר סיום תקופת מוכתרותו, ואת הכבוד הרב שיוסי זכה לו אצל הבדווים. כבוד שהוא הרוויח ביושר רב ובעבודה קשה. הוא מנע שלוש פעמים את גירוש השבט מזרחה, ואף ישב במעצר כמה ימים בזכות אותה פעילות שלא מצאה חן בעיני המושל הצבאי, הוא הקים את הקואופרטיב הראשון של בדווים בנגב, הוא דאג לטיפוח ההשכלה בין הבדווים והבדוויות, גרם לכך שחלק מהבדווים, בייחוד ממשפחות אלעוברה ואלרומילי יקבלו תעסוקה וחינוך מקצועי בקיבוץ, ועוד.

​

באחד הימים, כשהייתי בן 10 או 12 או משהו כזה, הלכתי לבדי לשוטט בשדות הקיבוץ. עברה שם במקרה עגלה רתומה לחמור ונושאת עשב, שנהגו בה שני ילדים בדווים פחות או יותר בני גילי. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לנסיעה, ואני, בלי לחשוב פעמיים קפצתי לעגלה והצטרפתי אליהם. הם עברו את הכביש, הגיעו לאוהל שלהם שהיה מעט צפונה יותר מבית השיך, וסיפרו לאמא שלהם שאני "וולד יוסוף". זאת אומרת שהם הכירו אותי (לי לא היה מושג מי הם), ומכל השיחה שלהם עם האמא הבנתי רק את צמד המלים "וולד יוסוף", אבל מאותו רגע ואילך זכיתי באותו אוהל לאירוח כיד המלך, הכל בזכות זכות האבות שעמדה לי.

​

אני זוכר היטב גם את עשרות הביקורים עם אבא שלי אצל השייך, סולימאן אל הוזייל, אללה ירחמו. הביקור אצל השייך או אצל הבדווים היה חלק ממסלול האירוח של הורינו, לאורחים שכבר היו פעם אחת ברפת ובמכון החליבה, וזה היה כבר המסלול למתקדמים. ברגע שהיינו מתקרבים לבית השייך, אחד הילדים היה מזהה אותנו, רץ לקרוא לשייך, והשייך היה יוצא לקראתנו בחיוך רחב ומקדם את פנינו בברכה המסורתית: "אהלן יוסף, אהלן, אהלן, אהלן, אהלן......" ומסיים ביריקה, העוד יותר מסורתית של מוכטה לתוך המדורה.

​

ליד המדורה תמיד ישבו חבורת גברים וסיפרו סיפורים שאותם לא הבנתי. אבא שלי התקבל שם בכבוד מלכים, ובזכותו גם אני, רק שהוא זכה לשתות קפה מר ואילו אותי השקו בתה מתוק מאד, ממש סירופ תה. טכס הקפה גם הוא זכור לי היטב. אצל הבדווים הקפה הוא חלק מטכס שלם. כשבא אורח, חייבים לכבד אותו בקפה, ולפני שהוא הולך חייבים לכבד אותו בעוד כוס קפה. אם הוא בא בעניין חשוב וצריך לדבר עם בעל הבית, אז זאת סיבה לעוד כוס קפה. כשהאורח מקבל קפה, כל היושבים סביב המדורה מתכבדים בזכותו בסיבוב קפה.

​

הקפה עצמו, זה גם כן סיפור. על הגחלים יושב קומקום יפה מנחושת עם זרבובית ענקית עוד מזמן הטורקים. לקומקום הזה כל הזמן מוסיפים מים ומוסיפים קפה שקולים אותו במקום ואח"כ כותשים אותו במכתש ענקי בתנועות קצביות, אף פעם לא מרוקנים את הקומקום אלא רק לתוך הכוסות. את הכוסות עצמן צריך לרחוץ בין סיבוב קפה לסיבוב קפה. דא עקא, שהמים הם מצרך נדיר בנגב וצריך לשלוח איזשהי ילדה לבאר עם כד מחרס כדי שתביא אותם. לכן לא רוחצים את הכוסות עם מים אלא עם קפה. על מגש הנחושת מונחים כל הכוסות מסיבוב הקפה הקודם, עם קצת משקע בתחתית (את הנוזל מלמעלה - שתו). עכשו המארח לוקח את קומקום הקפה, וממלא את חצי הכוס הראשונה בקפה, לוקח את הכוס עם חצי כוס קפה, די נוזלי, עושה עם הכוס כמה סיבובים כאלו שהקפה החדש ישטוף את המשקע הישן, ומעביר בזריזות לכוס הבאה, ומשם, אחרי עוד 2-3 סיבובים לכוס הבאה אחריה וכך הלאה עד שגמר "לנקות" את כל הכוסות עם חצי כוס קפה. אם נשאר קצת משקע באחת הכוסות, סוחבים אותו עם האצבע. שיהיה לבריאות!