קרל שטיינווג מנסה להעביר את כספי הפנסיה שלו לארץ ישראל
בגלל חוקי נירנברג והאנטישמיות הגוברת והולכת בגרמניה הנאצית, פוטר סבא שלנו, קרל שטיינווג, ממשרתו כמנהל מחלקה בדואר בעיר קלן, והוצא לפנסיה מוקדמת. סבא קרל שהיה, כמו סבתא שלנו, ציוני, החליט לעלות לארץ ישראל. בארץ ישראל שלטו באותו זמן הבריטים ואלו הנפיקו בכל שנה מספר מצומצם מאד של אישורי עלייה ("סרטיפיקטים") ליהודי אירופה שהיו במצוקה אמיתית.
כנקודת זכות לקבלת אותו "סרטיפיקט", ציין סבא קרל בבקשותיו את העובדה שהוא עתיד להביא עמו את כספי הפנסיה שהובטחו לו. העברת כספי הפנסייה מגרמניה לפלסטינה המנדטורית לא היה עניין פשוט כלל ועיקר. כדי לסייע בתהליך, נחתם הסכם שנקרא "הסכם ההעברה", ובמסגרתו מונו שני משרדי נאמנות, האחד בגרמניה והשני בפלסטינה. יהודים מגרמניה שרצו להעביר את כספם, חתמו על ייפוי כוח שבו כספי הפנסיה שלהם הופקדו במשרד הנאמנות הגרמני, שקנה בהם סחורות גרמניות שהוזמנו ע"י לקוחות בארץ ישראל. אותם לקוחות בארץ ישראל שילמו תמורת הסחורות למשרד הנאמנות בארץ, שהעביר את הכספים לתעודתם. כל התהליך לווה, כמובן בעמלות ששולמו לשני המשרדים.
משרד הנאמנות בצד הגרמני נקרא "פלטרוי" ( PalTreu, קיצור של Palaestina Treuhandstelle) והוא מוזכר לא מעט בתכתובת שתובא להלן.
אסופת המסמכים המובאת כאן תורגמה מגרמנית ע"י הגב' רות ווינטר עד חודש מרץ 2018. הערות שלי (עמיקם צור) מופיעות בפונט בצבע חום. בגלל הקושי של האתר של WIX להתמודד עם עימוד מורכב, תרגומי המכתבים מופיעים כתמונות, ועם הקורא הסליחה.
מאסופת מכתבים זאת הקורא יכול להתרשם בעיקר מהסבך הבירוקרטי. אשרת ההגירה תלויה באישור העקרוני להעברת הכסף. אישור זה ניתן לתקופה קצובה ובתנאי שבמהלכה תבוצע ההגירה (בשלב זה, מטרתם של הנאצים הייתה עדיין לגרום ליהודים להגר. תוכנית ההשמדה צצה מאוחר יותר). האנגלים סיפקו אשרות במשורה, וכתוצאה מכך פג תוקפו של האישור להעברת הכסף, לפני שהגיעה האשרה, והיה צריך לחדש אותו, כדי להגיש מחדש בקשה לאשרת כניסה לפלסטינה, וחוזר חלילה. במקביל גם רצו מכתבים לכל עבר תוך תחינות נואשות לנסות לזרז תהליכים, אך מכתבים אלו לא הועילו.
סופו של הסיפור ידוע, אך כדאי להזכיר אותו כאן: קרל שטיינווג (סבא שלנו) ומשפחתו, זכו באישור המיוחל ויצאו מגרמניה יום לפני שפרצה מלחמת העולם. מלחמת העולם קטעה את תשלומי ה"העברה", ולפיכך אפילו פפניג אחד מתשלומי הפנסיה של סבא קרל לא זכו לעבור דרך אותו ערוץ של "הסכם ההעברה", אך האפשרות העקרונית להעביר את הכסף סייעה לקבל את אשרת ההגירה (ה"צרטיפיקאט") כך שלפחות חיי המשפחה ניצלו.
הערות (עמיקם):
בני המשפחה המוזכרים כאן, ראה ב- GENI:
קרל שטיינווג, מרתה שטיינווג, אברהם שטיינווג, יוסף שטיינווג, רוזליה אייכנגרין, קרולינה גולדרייך, ד"ר יוסף (יופ) טרוי.
בקשת מעבר של בעלי הון ("קפיטליסטים") - הכוונה לסרטיפיקט בקטגוריה A1, ראה כאן.
סרטיפיקט מקבלי רנטות - הכוונה לסרטיפיקט בקטגוריה A4.
קרית שמואל ליד טבריה - השכונה הראשונה בטבריה שהוקמה מחוץ לחומות. אבן הפינה לשכונה הונחה בשנת 1925, בנוכחות הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי.
"חשבון מס' 1" - הכוונה ל"חשבון מיוחד מס' 1" ב- "טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק. זהו החשבון שיועד לקיזוז הסכומים של "הסכם ההעברה" בצד הגרמני.
כמה זה 420 רייכסמארק במונחים של היום? לא הצלחנו להגיע לנוסחה ברורה, אך כפי שיתברר בהמשך, סכום זה כאשר הוא מומר ללירות ארץישראליות, אמור להספיק להוצאות קיום חודשיות של משפחה בת 4 נפשות, אך לא להרבה יותר מזה.
אין כאן תאריך, אך מכתב זה נשלח מתי שהוא בשלהי שנת 1937.
הערות (עמיקם): סבתא שלנו, מרתה שטיינווג, שניהלה את משרד הקרן הקיימת בקלן, ניסתה גם היא למשוך בחוטים ובקשרים שלה כדי לזרז את קבלת אשרת העלייה, אך ללא תוצאות של ממש.
ראו (החתום על המכתב) הוא ככל הנראה ד"ר ארתור אהרון ראו, שהיה היועץ המשפטי של "המשרד הארצישראלי" = PalAmt, נציגות הסוכנות היהודית בברלין.
(מקור: Kurzbiographien zur Geschichte der Juden 1918-1945 )
...
ץץץץ
לעניין חשבון מיוחד מס' 1 - ראה הערה לעיל
כעת צץ קושי חדש: הסרטיפיקט בקטגוריה A-4 (גברים שיכלו להוכיח כי הם בעלי הכנסה של 4 סטרלינג לחודש לפחות, שאינה הכנסה מעבודה ושהיו בעלי כישורי עבודה) אינו כולל את הסבתא. היא תצטרך להיכלל בסרטיפיקט נפרד מקטגוריה D (עולים התלויים בתושבי קבע או בעולים מאחת מן הקטגוריות A,B,C). מכיוון שמספר הזוכים בסרטיפיקט בכ"א משתי הקטגוריות בנפרד היה זעום, הסיכוי לזכות בשני הסרטיפיקטים גם יחד היה אפסי.
"שדיול" - במקרה זה משמעו - סרטיפיקט
אז הנה ה- catch:
הסכם ההעברה שבו תלוי הסרטיפיקט, מוגבל בזמן. אם עד תום המועד הנקוב (בעוד כחצי שנה) לא מגיע אישור העלייה, פוקע הסכם ההעברה, ואז יש צורך לחדש אותו לפני שפונים בבקשה חדשה לאישור עלייה...
הערות (עמיקם):
המצב כרגע הוא: אנחנו נמצאים בחודש מאי 1938, בקשות הלוך וחזור מוגשות כבר למעלה משנה. כרגע משרד ההעברה מאשר את הסכם ההעברה, בתוקף לעוד 4 חודשים, בתנאי שיתקבל אישור לעלייה בקטגוריה אחת מסוימת, A-4, ממנה מתקבלים כל חצי שנה בערך 20 אישורים. את האישור הנ"ל יש לקבל תוך 3 חודשים, ואז להודיע על מועד העזיבה. הכל צריך להסתיים עד חודש ספטמבר 1938. אם לא - צריך להתחיל את כל התהליך מחדש. קטגוריה A-4 לא כוללת את הסבתא, רוזה אייכנגרין, שעבורה יש לקבל אישור עלייה נפרד...
יופי! יש אישור עקרוני (המותנה באישור עלייה שאותו כמעט אין סיכוי להשיג) עכשו צריך אישור להעביר את כספי הפנסיה שנצברו עד עכשו, בשונה מהאישור להעביר את תשלומי הפנסייה החודשיים.
כספי הפנסייה שחסך סבא קרל עד עכשו מספיקים בערך לחצי שנת קיום בארץ ישראל, ע"פ החשבון שעשינו למעלה...
..
אז מסתבר שסבא שלנו היה "עשיר גדול", ובזכות היותו פקיד גבוה בדואר הגרמני, הפנסיה שלו הסתכמה לא רק ב- 420 מרק, סכום השווה להוצאות הקיום המינימאליות בפלסטינה א"י, ע"פ תחשיב פקידי ממשלת הוד מלכותו, אלא ב- 483 מרק, 15% יותר!!
ואז כמובן נשאלת השאלה מה לעשות ביתרת הכסף... וכל זה עבור ביצה שלא נולדה, כי כזכור, סרטיפיקט בינתיים אין...
(חשבון מיוחד מס' 1, "העברה", - ראה הערות לעיל)
'העברה', פלטרוי - ראה הערות לעיל...
האדמה רועדת תחת רגליהם של יהודי גרמניה, כ- 600,000 איש, המבקשים לצאת. כתגובה, מעלה ממשלת הוד מלכותו את מספר רשיונות העליה ('סרטיפיקטים') ל- 20 סרטיפיקטים שלמים(!) בקטגוריה A-4, המתאימה למקבלי פנסיות. איזו נדיבות!
עכשו צריך למהר ולמלא את הטפסים, ולקוות שנזכה באחד מתוך 20 הסרטיפיקטים...
הקורא בן זמננו מן הסתם משתומם: מדוע קרל שטיינווג היה צריך לבקש עותק נוסף ממכתב? מדוע הוא לא יכול היה, נניח, לסרוק את המכתב באמצעות המדפסת הביתית ואז להדפיס אותו בכמה עותקים שרק ירצה?
אז זהו, שטכנולוגיה שנראית היום מובנת מאליה פשוט לא הייתה קיימת אז. מכתבים רשמיים נכתבו באמצעות מכונות כתיבה (היה פעם דבר כזה). על מספר העותקים הנדרש היה צריך לחשוב מראש. אם המספר היה קטן, נגיד עד 4 עותקים, הכניסו בין גליונות הנייר שהוכנסו למכונה גליונות של ניר העתקה (היה פעם דבר כזה), והמזכירות (תמיד נשים) היו מצוידות באצבעות חזקות במיוחד כדי להקיש על המקשים המכניים של מכונות הכתיבה בעצמה רבה, כך שגם בעותק מס' 4 אפשר יהיה לקרוא את הכתוב. גם הנייר של אז היה דק בהרבה מהנייר שנמצא בשימוש היום...
..
..
..
..
..
..
הערות (עמיקם):
הגיס המוזכר פה, שהיגר עם משפחתו לארה"ב הוא פאול גרין (אייכנגרין).
אפשר לראות כאן ש - 420 מרקים גרמניים שווים ל- 20 לירות פלסטינאיות, שאמורות להספיק למחיית משפחה בת 4-5 נפשות במשך חודש.
..
..
הבקשה מן ה- 9 לחודש היא (קרוב לוודאי) בקשה חוזרת להעברת כספי הפנסיה דרך המנגנון של 'העברה'. כדי להודיע מהו מועד ההגירה, צריך לקבל מהבריטים אישור הגירה ('צרטיפיקט'). בשביל לקבל אותו, צריך ...
ד"ר ארנסט מרכוס היה מנהלו של משרד הנאמנות "פלטרוי" בברלין, וכפי שמסתבר ממכתב זה, היה גם מכר של סבא וסבתא שלנו, אותם הכיר, מן הסתם, בזכות פעילותם הציונית. גם הוא - ידו קצרה מלהושיע בשלב זה.
..
קרל שטיינווג ביקש מידידו, ד"ר מרכוס, מנהל קרן הנאמנות "פלטרוי", עצה מה לעשות עם דחיית הבקשה לאשרת הגירה, וקיבל תשובנ מנומסת שפירושה בעברית פשוטה: "אין לי מושג מה לעשות"...
עוד מכתב, הפעם ממוען לסבתא שלנו, מרתה שטיינווג, שניהלה באותו זמן את משרדי הקרן הקיימת בקלן, ונשלח ע"י מישהו מידידיה, שניהל את משרד הקרן הקיימת בברלין. גם מכתב זה אומר, בעברית פשוטה: אין מה לעשות, חכו להזדמנות הבאה (עוד חצי שנה = עוד 20 סרטיפיקטים)
ד"ר יוסף וייס הוא (קרוב לוודאי) מנהל סניף הקרן הקיימת בברלין. תוכן המכתב המדובר - ראה להלן
או! זה כבר נראה כמו משהו הדומה למשיכה בחוטי הפרוטקציה! אף על פי שלא ברור אם משני צדדי המכתב יש למכותבים יכולת אמיתית למשוך בחוטים כלשהם, הרי שעצם הניסיון ראוי לציון.
הכותב הוא ד"ר יוסף וייס, מנהל סניף הקרן הקיימת בברלין. סבא וסבתא שלנו, קרל ומרתה שטיינווג, ניהלו באותו זמן את סניף הקרן הקיימת בקלן.
ד"ר וייס עמד, כנראה, לפני עלייה ארצה, ע"פ המשפט האחרון.
סֶפֶּל - הוא כינוי חיבה לד"ר יוסף וייס, מנהל סניף הקרן הקיימת בברלין.
אַנ'שֶן איקֶנברג - היא (אולי) Anne B Ikenberg, קרובה רחוקה, ראה קישור ב- GENI.
..
כנראה שבמירוץ העכברים המטורף לבדוק כל סדק וכל פירצה אפשרית, פנתה סבתא שלנו לאותם עורכי דין כדי לבחון אם אפשר להמיר בין הקטגוריה A-4 (מקבלי קיצבה) לקטגוריה A-1 (בעלי הון). התשובה - כצפוי - אי אפשר.
..
..
..
..
..
..
..
בתנאי מחסור מתפתח שוק שחור. מסתבר שישנה רשימה סודית של "ציונים שזכאים ליחס חיובי במיוחד". כפי שיסתבר בהמשך, כניסה לרשימה מכובדת זאת לא מבטיחה שום דבר....
..
המכתב נשלח לד"ר יוסף וייס, מנהל סניף הקרן הקיימת בברלין.
ה"רונדשאו" (Jüdische Rundschau) הוא בטאונה של התאחדות ציוני גרמניה, והיה העתון היהודי החשוב ביותר לפני מלחמת העולם. הרונדשאו הפסיק להופיע אחרי "ליל הבדולח", שבוע אחרי שנשלח מכתב זה.
פלאמט הוא "המשרד הארצישראלי", דהיינו נציגות הסוכנות היהודית בברלין
מר ראו - ד"ר ארתור אהרון ראו - היועץ המשפטי של המשרד הארצישראלי.
המכתב נכתב כנראה ע"י ד"ר יוסף וייס, מנהל סניף הקרן הקיימת בברלין. מסתבר שיש 250 איש המתחרים על 20 סרטיפיקטים, ובתוך אותם 250 איש, סבא וסבתא שלנו, "ציונים שזכאים ליחס חיובי במיוחד" אינם נכללים.
..
..
..
..
..
..
כפי שמספרים דפי ההיסטוריה המשפחתית, גם בשדיול של מרץ לא זכו בני משפחת שטיינווג בסרטיפיקט המיוחל, אבל בחודש מרץ אברהם כבר היה בדרכו לפלסטינה במסגרת עליית הנוער, וכפי שמספר הפולקלור המשפחתי, התערבותו שם אצל הנציב העליון, היא שזיכתה את משפחת שטיינווג בסרטיפיקט, בסופו של דבר, בקיץ 1939.