האתר של עמיקם צור

נולדתי בעיר דורטמונד (Dortmund) בגרמניה ביום 30.6.1925  לאבי קרל שְׁטַיינְוֶג  ולאמי, מרטה שטיינוג לבית אייכנגרין. בתעודת הלידה מפורט שמי כיוסף בנדיקס שְׁטַיינְוֶג

 Josef Bendix Steinweg 

נולדתי עם מום ברגל שמאל, כלומפפוס . בשלוש שנות חיי הראשונות עברתי ארבעה ניתוחים ברגלי השמאלית בפיקוחו של דודי, האורתופד ד"ר יוסף טרוי. זיכרון הילדות הקדום ביותר קשור לעניין זה. אני זוכר עד היום כי שכבתי בבית חולים והביאו לי כמתנה רכבת משוקולד. מאז יש לי משיכה גם לרכבות וגם לשוקולד

בהיותי בן שלוש עברנו לגור בעיר לוּידֶנְשַייד .  זה היה כמה שנים לפני עליית היטלר לשלטון. בעיר הזאת חוויתי את חוויות האנטישמיות הראשונות. ילדים גרמניים קראו לנו ברחוב שמות גנאי כיהודים ושרו לנו שירי רשעות ונאצה. 

 
 

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קארל ומרתה שטיינווג, והילדים

בשנה 1930  עברה המשפחה לעיירה מאייען  . אבי נתמנה למנהל הדואר בעיר. אנחנו גרנו בבית הדואר. בקומה התחתונה היו משרדי הדואר ובקומה השנייה הייתה דירת המגורים שלנו. בגרם המעלות לפני הכניסה לדירתנו הייתה עמדת הטלפוניסטיות, שקשרו ידנית בין המטלפנים השונים.  בין בית הדואר לבין הנחל נטה , הייתה גינה בה יכולנו, אחי אברהם ואני, להשתולל. מאחורי בית הדואר הייתה חצר רחבת ידיים. כאן היה בסיס היציאה של אוטובוסים בשרות הדואר, שהסיעו נוסעים ודואר לכפרים ולעיירות בסביבה. 

סמוך לבואנו לעיירה זאת באו סבא נחמיה וסבתא רוזה אייכנגרין לגור יחד אתנו. בעיירה הייתה קהילה יהודית קטנה עם בית כנסת ובית ספר יהודי חד-כיתתי. המורה האדון לוי לימד בכיתה זאת כ-30  תלמידים בגילים השונים מכיתה א' ועד כיתה ח'. כאן התחלתי את לימודי. למדתי לכתוב בחרט על לוח שחור את האותיות הגרמניות הישנות בכתב זיטרלין (Sütterlin) אבל, כבר מכיתה א' למדנו גם את האותיות העבריות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קארל שטיינווג עם רכב הדואר וצוות הדואר, 1932

 

בינואר 1933 היו בחירות בגרמניה. אחי אברהם רץ ברחובות העיר וקרא: תבחרו הִינְדֶּנְבּוּרְג,ההורים שלי גם בוחרים הִינְדֶּנְבּוּרְג. בבחירות דמוקרטיות אלה אכן נבחר הינדנבורג לנשיא גרמניה. אלא מה, הצעד הראשון שהוא נקט כנשיא היה להזמין את אדולף היטלר לשמש קאנצלר, דהיינו ראש ממשלה. היטלר מיד ביטל את החוקה והשליט את הדיקטטורה של המפלגה הנאצית על גרמניה. 

כעבור חודש בלבד מאז עלית היטלר לשלטון אסרו את אבי וכלאו אותו בכלא בעיר המחוז קובלנץ. אבל עדיין לא חוקקו את החוקים הגזעניים ולא היה להם סעיף ועילה חוקית להאשים אותו. הוא שוחרר כעבור שלושה שבועות מכלאו. אך יהודי כבר לא היה יכול לשׁמשׁ מנהל דואר בעיירה גרמנית. על כן הוא הועבר לעיר הגדולה קלן על נהר הריין. בקלן הייתה קהילה יהודית שׁמנתה 15 אלף יהודים. היה שם בית ספר עממי יהודי ובית ספר תיכון, מנוהל ע"י אגודת ישראל ושמו "יבנה". בעירה מאיען ניהל אבי בית דואר ובו 80 פקידים. בקלן הוא נהיה מנהל מחלקה עם 400 פקידים, אבל, הוא נוטרל למעשה מכל מגע עם פקידים אלה. בהיעדר עבודה לעשותה הוא למד בלשכתו עברית ואפילו ערבית. כעבור שנתיים, בשנה 1935 חוקקו הנאצים את חוקי נירנברג ואבי פוטר אחרי 39 שנות שרות בדואר. ברם, הוא זכה לקבל פנסיה, וכתוצאה מכך, א. מצבנו היה לעין ערוך יותר טוב מרוב היהודים אשר נפגעו ע"י החרם הכלכלי של הגרמנים על היהודים. ב. אבי יכול היה להגיש בקשת עליה לארץ ישראל, על סמך הפנסיה שניתן היה להעבירה לארץ.

מ 1935 ועד 1939 ביקרתי בבית הספר התיכון, "יבנה". גרעין הכיתה היה מורכב מתלמידים דתיים מאוד, שהשתייכו לאגודת ישראל, אבל רוב התלמידים היו חילוניים. היחסים בין אלה לבין אלה היו טובים. המורים היו מסורים ומצוינים.

בשנה 1935 הצטרפתי לתנועת נוער ה"וורקלויטה", הייתה זאת תנועת נוער ציונית.

בארץ התנועה הזאת הקימה את קיבוץ הזורע.  בקלן היה בית תנועות הנוער, שם.  היו הקנים של כל התנועות. לא ידעתי בדיוק מה מבדיל את התנועות השונות, שרובן היו ציוניות, אך בכל הזדמנות התקוטטו חסידי התנועות השונות אלה באלה. ואנשי הוורקלויטה הרבו להתקוטט גם עם חסידי השומר הצעיר.

כאן, בגיל 10 עד 14 נזרעו הזרעים לכמה וכמה תחביבים שלי היום. ידיד משפחתנו נתן לנו במתנה משחק רביעייה בנושאי גרמי השמים. כך למדתי להכיר, תוך כדי משחק, שמות של כוכבי לכת, כוכבי שביט, מזלות וכוכבי שבת.  אין ספק שמשחק זה תרם להפיכתי לאסטרונום חובב. ב"יבנה" היה לנו מורה לציור, מגדולי הציירים בגרמניה. שמו לוּדְוִיג מיידנר  . הגרמנים הכריזו על יצירותיו כעל "אמנות נטולת אמנות",. הוא נאלץ להתפרנס ממתן שיעורי ציור לדרדקים. הוא שחרר מחובת ההשתתפות בשיעורים את כל מי שלא מצא בהם עניין  והתמסר ביתר שאת למועטים שנשארו בכיתה. הוא עורר באחי אברהם ובי את התחושה שאנו יכולים לצייר. הוא נטע בי את הבסיס לתחביב הציור. היו לנו ב"יבנה" מורים מצוינים בכל התחומים וגם בתחום הספרות. כך למדתי שירים ומחזות של שילר, גיטה, לסינג ואחרים. אבל במיוחד נתפסתי לשירים של היינריך היינה. המחנך שלנו, ד"ר זופה, היה המורה  לשפה הגרמנית. הלימוד היסודי של השפה על דקדוקה הקל מאוד על לימוד שפות נוספות, כגון עברית, צרפתית, אנגלית וערבית.  צרוף זה של ידיעה יסודית של השפה הגרמנית ואהבת הספרות פיתחו בי את התחביב של תרגום יצירות היינה ולסינג לשפה העברית.

אמי מרטה ניהלה את המשרד הארץ ישראלי בקלן ואבי ניהל בהתנדבות את משרד הקרן הקיימת. שני המשרדים היו מרוכזים במקום אחד, אשר נהרס לחלוטין בליל הבדולח ביום 10 בנובמבר 1938. ביום זה ראיתי הרבה חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית מנופצות וקהל של סקרנים ועוברי אורח שלחו ידם ברכוש שנהיה הפקר. הנאצים אסרו באותו היום את רוב הגברים היהודים לפי רשימות שהוכנו מראש. אנחנו גרנו בקומה הרביעית של בית באחד הרחובות הראשיים. היינו המשפחה היהודית היחידה בבית. בטלפונים שמע אבי כי רבים ממכרינו נאסרו. אבי לא נאסר. מאוחר יותר שמענו כי זה היה בזכות שומר הבית, מר קוטמן. כאשר באו לאסור את אבי הוא אמר להם: "למה לכם להטריח את עצמכם עד לקומה הרביעית,  כבר לקחו את היהודי שטיינוג."  זה בוודאי הציל את חיי אבי. היהודים שנאסרו נשלחו למחנות ריכוז שונים, דאכאו, זכסנהאוזן ועוד. רבים מהם לא חזרו. אלה שחזרו חזרו רצוצים ושבורים.

האירועים הטרגיים של ליל הבדולח הדליקו נורית אדומה אצל הורי. הם התחילו להבין שאין לסמוך רק על הבקשה לעליה על סמך הפנסיה מדואר גרמניה. הם החליטו לשלוח את אחי אברהם לארץ עם עלית הנוער (עלית ילדים). זה הצריך הרבה כסף. לא היו להורי מספיק אמצעים לשלוח את שנינו.

המצב הכלכלי של הורינו הדרדר ולא נותרו להם אמצעים לשלם בעד שכר הלימוד הגבוה עבורי בבית הספר "יבנה". לכן הוציאו אותי משם וחזרתי לבקר בבית הספר היהודי העממי בכיתה ח' עם ילדים שלמדתי אתם עד כיתה ד'. לא הרגשתי שם נוח, והתגעגעתי חזרה לחברי ב"יבנה". והנה, מנהל בית-ספר יבנה, ד"ר. אריך קליבנסקי, הרגיש בהיעדרי מן הלימודים, ושאל את הורי לסיבת הדבר. הם הסבירו לו את מצבם הכלכלי. הוא הנחה אותם להחזיר אותי מיד ל"יבנה", הוא ימצא פתרון לבעיה הכספית.  כך זכיתי לחזור ל"יבנה" אחר כמה שבועות, לעוד חצי שנה. אותו ד"ר קליבנסקי, מנהל ה"יבנה" הצליח להוציא מספר כיתות שלמות להמשך הלימודים באנגליה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא היה באנגליה.  הוא ראה עצמו מחויב לחזור אל תלמידיו בגרמניה. הוא קיים את הלימודים של ה"יבנה" בקלן עד 1942. בקיץ  1942 הוא נשלח יחד עם כל תלמידיו ועם כל סגל המורים להשמדה במזרח אירופה.

הרביתי לנסוע יחד עם אברהם לגריוונברויך, עיירה במרחק 30 ק"מ מקלן. שם היה לדוד אמיל ולדודה רוזה חנות נעליים. אחרי הבית והחנות היה גן גדול עם מיני ירקות , עצי פרי ושיחי פטל.  כמו כן היה להם לול קטן עם עופות. אברהם צייר שם את לול העופות בציור שמן. ציור שהשתמר עד היום. הדוד אמיל היה האח הצעיר של סבא נחמיה. לזוג אמיל ורוזה לא היו ילדים. הם מאוד אהבו אותנו, ואנחנו אהבנו לבלות אצלם. באחת הנסיעות לגריוונברוך עברנו ליד בית מטבחים. צריחות החיות המיועדות לשחיטה נגעה ללבנו. שנינו הפכנו מאז להיות צמחוניים. הייתי אז בן 13. נשארתי צמחוני עד ליום הולדתי ה- 20.

הסתבר לאחר מכן, כי העובדה שאחי אברהם נשלח בעליית הנוער  לארץ ישראל באביב 1939 הצילה את חיי, את חיי הורי ואת חיי סבתא רוזה. אברהם הגיע בארץ לפנימייה של עלית הנוער בשם בי"ס נתן, בצפון תלפיות בירושלים, בקרבת ארמון הנציב העליון. אברהם היה אז נער בגיל 14 שנים.  כבר בגיל זה היה לו חוש פוליטי מפותח.  מיד עם הגיעו ארצה הוא הבין כי מלחמה גדולה ואכזרית עומדת בפתח. מה עשה? הוא הגיע ארצה בסוף מרץ. בראשית אפריל הוא שלח מכתב אל הנציב העליון הבריטי בארץ. במכתבו הוא פירט את מצבו, שהוא כאן ומשפחתו בגרמניה. עוד כתב כי הוריו לא יפלו למעמסה, שהרי הם מקבלים פנסיה חודשית מן הדואר הגרמני, הניתנת להעברה לארץ. במאי הוא קיבל תשובה מאת פקיד בכיר בממשלת המנדט, אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ, סיר הרברט סמואל. אדווין סמואל היה אז ממונה על מחלקת ההגירה לארץ .(Immigration Department)

במכתבו מיום 3 במאי 1939 כותב אדווין סמואל כי הוא מבין ללב הנער, אבל ממשלת הוד מלכותו לא יכולה לעשות פרוטקציה. יש רשומים לעלייה על סמך פנסיה לפני הוריו. כל שנה האנגלים הוציאו כ- 10 סרטיפיקטים (רשיונות עליה) כאלה.

"It is the present  policy of this department to approve such applications in strict order of date and, in these circumstances  I regret that no further action can be taken at present on your parents' application"

ממשלת הוד מלכותו אכן לא עשתה שום פרוטקציה. אבל, אדווין סמואל גרם לכך כי יוצאו סרטיפיקטים נוספים, וביוני הוא בישר לאברהם במכתבו, כי ניתנו רשיונות עליה להוריו, לאחיו יוסף, ולסבתה רוזה.  

בלי הפעולה הנמרצת של אברהם ובלי תושייתו כנער בן 14, לא היינו זוכים לרשיונות עליה לא"י. במקרה זה היה גורלנו כמו זה של רבים שלא הצליחו להימלט מן התופת הנאצית. פעולתו של אברהם הצילה לא רק אותנו אלא עוד מעל לשבעים בעלי רנטות, שקיבלו את הסרטיפיקאטים בזכותו בלי לדעת עליו כלל ועיקר.

הורינו לא חשו בסכנה המתקרבת. הם החלו למכור את הרכוש שלא ניתן להעביר לארץ ובנו ליפט  עבור המיטלטלין שהועד להישלח לארץ. קרובינו בארץ שלחו מכתבים והאיצו בהורים לעזוב את הכול ולבוא. אך ההורים בשלהם. הם הזמינו עבורנו כרטיסים להפליג מנמל טריאסט באיטליה בשישי בספטמבר 1939. והנה, ביום 23 באוגוסט נחתם הסכם מולוטוב ריבנטרופ (הסכם אי התקפה בין גרמניה ורוסיה). הצבא הגרמני שעט ברחובות ושר שירים כגון:

 

היום לנו גרמניה

Denn Heute gehört uns Deutschland

מחר העולם כולו---

Und morgen die ganze Welt

 

או:

 

אם דם היהודים ניתז מן הסכין

Ja, wenn das Judenblut vom Messer spritzt

אז הכול מצליח כפל כפליים

Dann geht's noch mal so gut-------

 

כעת גם ההורים החלו לחשוש כי התוכנית היפה של ההפלגה מטריאסט עשויה להיכשל. אבי פנה לקונסול הבריטי בקלן בבקשה שיוענקו לנו ויזות מעבר לאנגליה, על סמך רשיונות העלייה לארץ, שהיו בידנו. ביום 30 באוגוסט קיבלנו את ויזות המעבר לאנגליה עבורי ועבור ההורים, אך לא עבור סבתא רוזה. אבי פנה שנית לקונסול האנגלי בדרישה נמרצת שתינתן גם לסבתא רישיון מעבר לאנגליה. 

א. גם לה רישיון עליה לא"י.

ב. אנחנו לא יכולים להשאיר אותה לבד בגרמניה. 

הקונסול האנגלי היה קשוח ואנטישמי. הוא סרב להיענות לפניה. הוא טען בגסות "עשיתי מספיק בשביל המשפחה הזאת. איננו רוצה עוד לשמוע מהם". בצר לו פנה אבי למזכירת הקונסול. היא הבטיחה לנסות לעזור. ואכן היא עזרה. ביום 31.08.1939, בשעה 10 בבוקר צלצל הטלפון בדירתנו. מזכירת הקונסול בישרה שאפשר לבוא ולקבל את הוויזה עבור גברת אייכנגרין. הגבול עם הולנד היה סגור. הרכבות הסיעו בעיקר חיילים. הצלחנו לקבל כרטיסי טיסה מקלן ללונדון בשעה 5 אחרי הצהרים. כאשר הגענו לשדה התעופה נאמר לנו כי המזוודות תגענה באווירון הבא. האווירון האזרחי הבא מקלן ללונדון טס כעבור שש שנים.

בכל זאת אנו סוף-סוף יצאנו. כל הזמן חששתי כי האווירון יסתובב ויחזיר אותנו חזרה לגרמניה. אחרי נחיתת ביניים בבריסל המראנו בכיוון לונדון. השעה הייתה קרוב לתשע בערב. כל הזמן טסנו לקראת השמש השוקעת. פתאום אמרתי להורים: אנו טסים בחזרה. הם לא רצו להאמין. אמרתי להם כי אנו טסים מזרחה והשמש השוקעת מאחורינו. ואכן, כעבור זמן קצר נחתנו שנית בבריסל. הייתה תקלה באווירון. לבסוף הגענו בחצות לשדה התעופה קרוידן  בלונדון.

לאבי היו 200 מארק בכיס. זה מה שהתירו לנו הגרמנים לקחת עמנו. אבי צלצל לקרובים שלנו,אירמה וג'ו מוזיאס, בלונדון. הם אמרו לנו לא לדאוג, לקחת טקסי ולבוא אליהם בלי שהיות. שלוש שעות אחרי שנחתנו בלונדון פלש הצבא הגרמני לפולין.  מלחמת העולם השנייה החלה.