האתר של עמיקם צור

 

אור ליום שישי, ראשון בספטמבר 1939, הגענו לבית קרובינו, ב- 40 הנדון ווי

הייתי נרגש מאוד. סוף סוף אנו מחוץ לגרמניה. התפעלתי מאוד מקבלת הפנים החמה והנלבבת.  באנו משפחה של ארבע נפשות, בלי כל הודעה מוקדמת, פליטים מגרמניה, בלי כסף ובלי החפצים הבסיסיים ביותר (מזוודותינו נותרו בקלן). רק מאוחר יותר הבנתי את סיבת היחס המיוחד הזה. אביה של דודה אירמה, רוברט רפאל ריינסברג, הוא דוד של סבי נחמיה אייכנגרין.  הוא היגר עם משפחתו ברבע האחרון של המאה  ה 19 מגרמניה לבלגיה וייסד בית מלון בעיר הנופש אוסטאנדה . בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא לא יכול היה להישאר בבלגיה. עבור הכובשים הגרמניים הוא היה בלגי. בעיני הבלגים הוא היה גרמני שנוא ובנוסף על כך יהודי. לכן הוא נאלץ לחזור עם משפחתו לגרמניה. היו לו שני אחים באזור ברילון. אבל הם לא היו מוכנים לקלוט אותם בבתיהם. הם שהו במשך כל שנות מלחמת העולם הראשונה בבית סבא נחמיה וסבתא רוזה בעיירה מענדן . זהו גורלם של בני העם היהודי.  במלחמת עולם הראשונה התדפקה אירמה ומשפחתה כפליטים מבלגיה על דלת בית סבא וסבתא בגרמניה.  עם פרוץ מלחמת עולם השנייה התדפקה סבתא רוזה ומשפחתה כפליטה מגרמניה על דלת ביתה של דודה אירמה באנגליה. בלילה הראשון באנגליה הטרידו אותי שתי שאלות: איך ומתי נגיע מאנגליה לארץ ישראל, ועוד שאלה: מה יהיה גורל העולם בעוד שנה. לא תיארתי לעצמי כי המלחמה תהיה כל כך ממושכת. אירמה  קישרה אותנו עם הוועדה לסיוע לפליטי גרמניה

"German Jewish Aid Committee".

וועדה זו הקציבה לנו תמיכה חודשית של £ 15   . זה אפשר לנו לשכור דירה ולחיות באופן צנוע. ביום שישי, 1.9.1939, נסעתי בפעם הראשונה עם אבי למרכז לונדון. בכל מקום היו

כרזות בעלות 3 מילים, באותיות של קידוש לבנה:

 "Hitler invaded Poland"

 זה לקח עוד יומיים עד שאנגליה הכריזה מלחמה על גרמניה. אנגליה לא הייתה מוכנה

למלחמה. פחות משנה קודם לכן הרדים צ'מברלין את תושבי אנגליה,

אחרי שובו ממפגש עם היטלר לאחר הסכם מינכן הידוע לשמצה, בהכרזתו כי הוא הציל במפגשו עם היטלר את השלום באירופה לעוד מאה שנה. בדבר אחד האנגלים היו מוכנים למלחמה. מיד החלו לחלק מסכות גז לכל התושבים, וגם לנו הנפיקו מסכות כאלה. היה משעשע מאוד לראות כיצד כל האוכלוסייה, גברים, נשים וטף, הלכו וקופסאות עם מסכות הגז התנדנדו להם על הישבן. למרבה המזל, לא השתמשו  בהם בכלל. האנגלים פחדו מהתקפות אוויר על לונדון. הם התנסו בהתקפות כאלה במלחמת העולם הראשונה, עת הגרמנים הפציצו את לונדון מן האוויר בעזרת צֶפֶּלִּינִים.  לכן העלו האנגלים לאוויר בכל רחבי לונדון צפלינים קשׁורים לקרקע בכבלים.  למרבה המזל שׁלנו, לא היו כל התקפות אוויר גרמניות על לונדון בתקופת שׁהותנו שׁם. מלחמת הבליץ, עם ההפצצות האכזריות על ערי אנגליה התרחשׁו שׁנה יותר מאוחר, - אחרי נפילת צרפת.

לדודה אירמה היו שני בנים, אדי ורוני. שניהם גויסו לצבא האנגלי. אני קיבלתי מהם אופנים לשימושי. חרשתי בעזרתם את לונדון בכל הכיוונים. בהתחלה כדי לחזור הביתה נסעתי בעקבות אוטובוסים או טְרוֹלִיבַּסִים שעברו על ידינו. כעבור זמן קצר התמצאתי והסתדרתי בלי עזרתם. משני צידי שדרת הנדון ווי, בה גרו משפחת מוזיאס בצפון מערב העיר, היו בנויים קוטג'ים דו קומתיים, חד-משפחתיים שטבלו בשטחי גינון ודשא רחבי ידיים. התפעלתי מן השטחים הענקיים הזרועים ווילות כאלה. אבל כשרכבתי על האופניים מעבר לנהר הַתֶּמְזָה, ממש נחרדתי מהשטחים האין-סופיים של בתים רב קומתיים מוזנחים, צפופים, בלי טיפת ירק. כאן בחלק הדרומי של העיר גרו פועלי לונדון בתנאי צפיפות ודלות שקשה לתאר.  הניגוד העצום בין מערב וצפון מערב לונדון מכאן, והחלק הדרומי של לונדון מכאן הדהים אותי.

פעם אחת רכבתי על האופניים לאזור וואיטצ'אפל . זה הוא אזור במרכז לונדון שהיה פעם מאוכלס ע"י יהודים. עדיין נשמע שם הרבה דיבור בשפת יידיש. שם הרחובות צרים, הכבישים מרוצפים ריצוף גס באבנים. מעט תנועת מכוניות ועדיין הרבה תנועת עגלות, משוכות ע"י סוסים. השענתי את האופנים אל המדרכה ונכנסתי לחנות. והנה, - עברה עגלה עמוסה משוכה ע"י שני סוסים בלגיים ענקיים. שעטתם על אבני הכביש זעזעה את האופנים והם התהפכו אלמתחת לגלגלי העגלה. שני גלגלי האופנים קיבלו צורת שמונה. ולא ניתן לסובב אותם. ניסיתי להיכנס אתם לרכבת תחתית אך שם הסבירו לי כי אין להיכנס שם עם אופניים. היה לי בכיס בסך הכל שילינג אחד, 1/20 של לירה שטרלינג.  נכנסתי למוסך סמוך ושאלתי אם הם מסוגלים ליישר את הגלגלים. בעל המוסך נטל את האופנים,  יישר את הגלגלים ולא לקח ממני אפילו פני אחד.  שמח ובלב קל התיישבתי לי שוב על האוכף. עם שקיעת החמה  

הגעתי הביתה. ההוריםעמדו בחוץ וציפו בדאגה דרוכה לשובי. על זה אמר שיקספיר:

 "All is well that ends well"

השוטטות באופנים ברחובות לונדון לימדה אותי להתרגל לתנועה הזורמת בצפיפות. זה

עתיד  להקל עלי את ההתמצאות בזרם התנועה בנסיעה בכלי רכב ממונעים.

בתום חודשיים לבואנו לאנגליה, החליטה הממשלה הבריטית לפנות את כל הילדים מלונדון. אני קיבלתי הפניה למוסד של ילדים יהודיים מגרמניה ואוסטריה בקלידן ליד איפסוויטש, במחוז סאפוק

(Claydon near Ipswich/Suffolk)

הייתה זאת הפעם הראשונה שחייתי בנפרד מהורי. ובכל זאת ידעתי כי מצבי לעין ערוך יותר טוב משאר ילדי המוסד. שאר הילדים, הוריהם וכל משפחותיהם נותרו באוסטריה ובגרמניה, והקשר אתם נותק. הם לא ידעו כמה זמן יהיה עליהם להישאר במקום הזה. ולא ידעו מה העתיד יזמן להם. אני לעומת זאת ידעתי כי הורי במרחק 250 ק"מ, בלונדון, ובנוסף לזה, שהייתי במקום מוגבלת בזמן. במוקדם או במאוחר נעזוב את אנגליה ונעלה לארץ ישראל. במוסד הזה התקיימו לימודים סדירים ולמדתי שם אנגלית באופן מסודר. החורף האנגלי היה קר וגשום. אך הנה, פנו אל המוסד לקבל מתנדבים (בשכר זעום) להוציא סלק סוכר מן האדמה. כל הגברים גויסו לצבא, ולא היה מי שיציל את היבול. כמובן, ששתי לעשות עבודה חקלאית. ראיתי בכך הכשרה חקלאית לקראת בואי לארץ. העבודה הייתה קשה מאוד, הסלקים היו תקועים באדמה הקפואה. עבדנו בקלשונים ועד מהרה הופיעו יבלות על הידיים שלא הורגלו לעבודה כזאת. בכל זאת המשכתי והייתי מאוד גאה בפרוטות שהרווחתי. סוף סוף היה זה הכסף הראשון שהרווחתי ביושר ביגיעת כפי, תרתי משמע.  סוף סוף בראשית פברואר 1940 קיבלתי מכתב מן ההורים, בו נדרשתי לחזור מיד ללונדון, כי מתארגנת קבוצה של יהודים עם סרטיפיקטים כמונו, לנסיעה לארץ ישראל.

 

יוסי באנגליה