פרק תשיעי: שובל במלחמת השחרור
נשארתי בנתניה עד יוני 1948. ככל שהתקרב התאריך של 15 במאי, כן גברו הקרבות עם ערביי ארץ ישראל. באותו הזמן כבר ביצרו ארצות ערב את אחיזתם בחלקים השונים של הארץ. ללגיון הערבי של עבר הירדן, בפיקוד בריטי, נמסרו נכסים אסטרטגיים ממדרגה ראשונה, בצורת תחנות משטרה בריטיות. באופן זה התבצר הלגיון הערבי בלוד וברמלה, מרחק 15 ק"מ מתל-אביב. הצבא המצרי תפס את רצועת עזה. חלקים של צבא עיראק בפיקודו של גנרל קאוקג'י שהו כבר מזמן בשכם ובמרכז הארץ. צבאות סוריה ולבנון איימו לפלוש לארץ מצפון.
יישובי גוש עציון הותקפו עוד לפני צאת הבריטים את הארץ. שיירת אספקה לגוש עציון הותקפה בדרכה בחזרה לירושלים בנבי דניאל, דרומה לבית לחם. חברנו אפרה שרטר היה בשיירה הזאת. הוא הצליח לסובב את המק שלו ולחזור לכפר עציון עם צמיגים מנוקבים. היות וכנהג הוא היה חיוני, הוא פונה מגוש עציון באווירון פיפר ברגע האחרון. גוש עציון כרע, נפל מספר ימים לפני הכרזת המדינה. חבריו וחברותיו הובאו לשבי בעבר הירדן.
כל צבאות ערב היו מצוידים בטנקים, נגמ"שים, תותחים ומטוסי קרב. לנו היו רובים ומכונות ירייה בלבד. הנשק הכבד ביותר שלנו היו מרגמות 3". עד לרגע האחרון של שהותם בארץ ביצעו האנגלים חיפושים למצוא ולהחרים מאתנו נשק "בלתי לגאלי". במצב זה נראה היה מצבנו לכאורה נואש וחסר כל סיכוי. נשיא ארה"ב, הרי טרומן, ניסה להשפיע על בן-גוריון שידחה את הכרזת המדינה, כדי למנוע את מה שנראה בעיניו לכישלון בלתי נמנע. ברם, בן-גוריון היה נחוש בדעתו להכריז על הקמת המדינה במועד שהאנגלים יעזבו את הארץ. בנתניה קלטנו את נשות יד מרדכי ואת ילדי יד מרדכי שפונו מביתם ברגע האחרון.
זכורים לי כל פרטי האירוע של החלטת האומות המאוחדות בסוף נובמבר 1947, אך לא זכור לי כלל יום הכרזת המדינה. היינו אז תחת רושם הפלישה הערבית ממצרים בדרום ומסוריה ולבנון בצפון. ירושלים הייתה מנותקת מתל-אביב. העיר המורעבת הורעשה באכזריות מתותחים שהלגיון הערבי הציב בנבי סמואל מצפון לעיר.
עמידת הגבורה של הקיבוצים נירים, כפר דרום, יד מרדכי ונגבה השהו את התקדמות הצבא המצרי צפונה לעבר תל-אביב. קיבוץ יד מרדכי פונה לאחר 4 ימי קרב, כאשר לא נותרה למגנים תחמושת להמשך הקרב. המצרים לא הצליחו לכבוש את נירים, כפר דרום ואת נגבה. הצבא הסורי כבש את הקיבוצים שער הגולן ומסדה, אבל נעצר בשערי דגניה, אם הקיבוצים. המצרים התקדמו מאשקלון מזרחה, ותפסו את משטרת עיראק סוידאן השולטת על קיבוץ נגבה. הם כבשו את פלוג'ה והתחברו בבית גוברין עם צבא ירדן. כך נותק הנגב מצפון הארץ. בהתקדמותם צפונה אל עבר תל-אביב הגיע הצבא המצרי עד לכפר הערבי אסדוד, 30 ק"מ דרומה לתל-אביב, במקום שם נמצאת היום העיר העברית החדשה אשדוד.
(קיבוץ שובל ומגדל המים ההולך ונבנה)
ההפוגה הראשונה בקרבות הוכרזה ב 11 ביוני ונמשכה עד 8 ביולי. בהפוגה הראשונה רציתי לעבור לשובל, אבל המאמצים של האו"ם להעביר שיירה לנגב המנותק טרם נשאו פרי. מצוידבסמל של חטיבת הנגב של הפלמ"ח עברתי דרך המשלטים התפוסים מזרחה לחולדה עברתי אל עבר למה שהיה לאחר מכן לכביש בורמה. הכביש הזה עדיין לא היה גמור ובקטע אחד הוא לא היה עדיין עביר לכלי רכב. הורידו את המטען ברכבל ארעי. את הקטע הזה ירדתי ברגל. משם המשכתי בטרמפ והגעתי לירושלים. אמי ניהלה אז את בית ההורים של התאחדות עולי מרכז אירופה ברחוב אל-חריזי ברחביה, מאחורי בניני המוסדות הלאומיים. מעט הפרודוקטים שהבאתי אתי היו מטעמים לדרי בית ההורים. כשחזרתי מן המסע הזה התברר כי מתארגנות שיירות בליווי אנשי או"ם לירושלים. מכוניות של קואופרטיב הנגב היו בין אלה שהחישו אספקה לירושלים. קניתי מצרכים בתל-אביב ונסעתי עם השיירה לירושלים להחיש מזון לבית ההורים. חזרתי על המבצע הזה שלוש פעמים, עד שנמסר לי כי מתארגנת ברחובות שיירה לנגב. ואכן, עברנו ליד משטרת נגבה דרך קווי המצרים וכך הגעתי ביוני 1948 לשובל.
מיד גויסתי כרגם. בעשרת ימי הקרבות עברתי קורס מדריכי מרגמות בקיבוץ דורות. דורות הופצצה מדי יום ביומו ע"י אווירונים מצריים. החיים התנהלו בתעלות ובמקלטים. הקורס שלנו התקיים בפאתי המשק. בזמן האימונים הצבנו תצפית אווירונים. כאשר אווירון מצרי התקרב לעברינו קפצנו חיש לתעלות הסמוכות. כאשר חלפו האווירונים, חזרנו לאימונים.
בזמן הזה הכשירו ליד קיבוץ דורות שדה תעופה ואווירונים "דקוטה" דו מנועיים נחתו שם והביאו נשק צ'כי חיוני. ביום האחרון של הקורס היה עלינו לסכם בכתב את שלמדנו. נכנסנו לחדר האוכל הנטוש של הקיבוץ. הצבנו תצפית אווירונים כהרגלנו ורשמנו בדייקנות את סיכומי הקורס ולקחיו. קרוב מאוד לחדר האוכל היה מקלט. כשהופיעו האווירונים המשכנו עדיין לכתוב, סמכנו על התצפית. פתאום רעש האווירונים התקרב אלינו. בבת אחת נטשנו את חדר האוכל. בקושי נבלע האחרון במקלט ושמענו בום עצום. כל המקלט הזדעזע. כשעברה ההתקפה ויצאנו מן המקלט מצאנו את חדר האוכל הרוס לגמרי ושבריו ורישומינו פזורים מכל עבר.
ביום האחרון של הקורס יצאנו לפעולה לילית, באחד הניסיונות לכבוש את משטרת עיראק סוידאן. לנו היו שתי מרגמות. במקום התקן כיוון שימש לנו קלינומטר, מד-זווית. במסגרת המבצע היה עלינו לירות על הכפרים כוכבה וחוליקאת. גם ההתקפה הזאת על משטרת עיראק סוידאן נכשלה. בעלות השחר חזרנו להתארגנות מחדש בקיבוץ גבים. משם חזרתי לשובל. בשובל קיבלנו שתי מרגמות שלושה אינטש. התחלתי לאמן את חברי שובל. לאחר מכן התחלתי לאמן בשובל חברים ממשמר הנגב וחצרים. כעבור זמן מה, באמצע חודש יולי קיבלתי פקודה לעבור לקיבוץ צאלים ולאמן שם אנשי מח"ל (מגויסי חוץ לארץ). אלה היו עולים חדשים שהוחשו לנגב, רבים מהם ישר מן האנייה שהביאה אותם ארצה. צאלים הייתה בחזית הדרומית ביותר שהשתרעה מנירים במערב עד רביבים במזרח.
כעבור מספר ימים מועטים נמסר לנו שהקורס יימשך ברביבים. העמסנו את הציוד שלנו על קומנדקרים ולפנות ערב באנו לרביבים. רביבים הייתה אז מבצר ממש. באחת החדרים בתחתית המבצר רכנה אלחוטאית על המכשיר שלה. מפה לאוזן נמסר כי האלחוטאית הזאת היא בת של גולדה מאירסון. גולדה מאירסון נתמנתה ימים ספורים לפני כן להיות השגרירה הראשונה של ישראל במוסקבה. וביתה אמורה הייתה לנסוע יחד אתה. חיש מהר התברר לנו שהקורס לא יתקיים ברביבים כי אם במשלט ביר-עסלוג', ששה ק"מ מזרחה לרביבים. משלט זה חולש על הכביש מבאר-שבע דרך ניצנה למצרים. כביש אספקה חיוני לצבא המצרי. הובאו מספר גמלים ורגליהם נעטפו בבדים, להשתיק את רעש צעידתם. המרגמות והציוד הועמסו על הגמלים. בחשכת הליל עשינו דרכנו דרך קווי המצרים. לא ידענו אז כי מפקד חזית הדרום, בְּרֶן, חבר קיבוץ נירים, צעד בראש השיירה עם רימון יד שלוף באגרופו. בביר-עסלוג' המשכנו את האימונים בתנאי קרב ממש. הימים היו ימי הפוגה, אבל הצבא המצרי תפס עמדות מעבר לרכס הרים צפונה לוואדי עסלוג', בכיוון לרביבים. המצרים הפגיזו את המשלט באש מרגמות ואנחנו השבנו באש חיה על מקורות הירי. כדי להגדיל את טווח המרגמות הוספנו מטען שביעי ואפילו מטען שמיני לששת המטענים התקניים.
לאחר כמה ימי קרב הופיעו אנשי האו"ם בשטח. אנחנו קיבלנו פקודה לחזור עם המרגמות לרביבים. בדרך למשלט נשאו הגמלים את המרגמות על גבם. בדרך בחזרה אנחנו נשאנו אותן על הגב. באמצע הדרך בין רביבים וביר-עסלוג' צה"ל תפס משלט בצורת גבעה השולטת בצד צפון על נחל עסלוג'. בצד הדרומי של הגבעה הייתה מערה והמשלט נקרא משלט המערה. יום לפני בואנו למשלט המערה ניסו המצרים לכבוש אותו. חייל סודני הגיע עד לראש הגבעה ושם הוכרע ע"י המגנים. המצרים נסוגו והשאירו את גופתו בשטח. עם בואנו לשם נצטווינו להעביר את גופת הסודני אל שפת הוואדי. שם קבלו אותה אנשי האו"ם ומסרו אותה למצרים. בעת שחיילנו נחו ציירתי ציור של הלוחמים במערה. באופן פלאי זה הציור העתיק ביותר שנשתמר אצלי. למחרת היום חזרנו לרביבים. שליחותי לאמן את אנשי המח"ל נסתיימה. בראש חודש אב חזרתי לשובל.
אילנה, שראיתי אותה לראשונה במסיבה לכבוד 20 שנות קיבוץ מעברות, הגיעה לקיבוץ אילת יחד עם חברה איציק בן-טוב. היא עברה מאילת למקווה ישראל ולאחר מכן באה לשובל. כאן היא הקימה את ענף המשתלה. באחת מלילות השמירה שמעתי, כשהשומרים דיברו ביניהם,שאילנה נפרדה מאיציק בן-טוב. כעת, כשאימנתי חברים להפעיל מרגמה 3 אינטש מתחת למגדל המים, הייתה אילנה למעלה על המגדל צופה ושרה, שרה וצופה מסביב, - ועלינו. הייתי מאוהב בה מעל לאוזניים. אז, כשבוע ימים לאחר שחזרתי מרביבים, הרהבתי עוז וטיפסתי בסולם המתכת אל ראש מגדל המים. זה היה בדיוק בתשעה באב תש"ח. מה שאמרתי לה שם למעלה אינני זוכר במדויק. אבל מה שברור, שם במרומי מגדל המים, אז, בתשעה באב התחיל הרומן אשר נמשך בינתיים כבר חמישים ושמונה שנים. אהבתי לאילנה לא פחתה. ההיפך מזה הוא הנכון. אהבתי לאילנה והערכתי את אופייה ואת חכמת החיים שלה, גוברות עם השנים.
בימים האלה התחלנו לקצור חיטה בעמק בריר של ערבים אשר עזבו את האזור. קצרנו עבור המפקח על הרכוש הנטוש. נסעתי עם הטרקטור אוליבר כשקומביין אליס צ'למרס רתום אליו, לקיבוץ ברור חיל, ואילנה ישבה על ידי על כנפי האוליבר. ברור חיל היה אז קיבוץ צעיר לגמרי ועדין לא היה מאורגן. חדר האוכל היה באוהל גדול, מרווח ורחב שוליים. עדין לא היו מקלחות מסודרות. היה מתקן עם טוש למעלה וברז מים למטה. ליד הברז עמד דלי. כדי להתקלח היה צריך למלא את הדלי, לטפס עם דלי מלא מים על סולם ולרוקן את המים לתוך מיכל קטן, - לרדת בזריזות מן הסולם ולהתקלח בקילוח הדק. מאוד נהניתי לקצור בקומביין אליס.
למרות ששובל הייתה רחוקה יחסית מן החזית ועדין לא הותקפה ישירות, הרי אנו המשכנו לבצר את הנקודה ככל יכולתנו. מאחר ולא היו חומרי גלם לביצורים, פירקנו בייקות נטושות של בדואים שעזבו את המקום. באחד הימים יצאתי עם האוליבר ופלטפורמה לפרק בייקה בוואדי פוחארי, בין משמר הנגב ושובל. בייקות אלה היו עשויות מבלוקים של בוץ חמר וקש. זה לא חומר מתאים לביצורים. אבל גגותיהם היו עשויות מפסי רכבת, זכר לרכבת שהגרמנים בנו מלוד לבאר-שבע. במפות האנגליות היה רשום Dismantled Railway. . הבדואים פרקו את כל המסילה. הם השתמשו בפסי הרכבת ובאדנים לבניית גגות לבתיהם. על פסי הרכבת היה מוטבע: תוצרת קרופ, שנת יצור 1897. אלה היו חומרי גלם להשלמת ביצורי הקיבוץ ולבניית מקלטים חדשים. בערב כשחזרנו עם פלטפורמה עמוסה בולים של אורן תורכי עלינו על מוקש, שכפי הנראה היה מוקש אנטי-טנקי ישן. היה לי מזל גדול מאוד. הגלגל הקדמי של הטרקטור וגם הגלגל האחורי שלו לא גרמו לפיצוץ. גם הגלגל הקדמי של העגלה עבר על המקום בסדר.
רק הגלגל האחורי של העגלה הפעילה את המוקש. החברה שישבו על העגלה למעלה לא נפגעו, מטען העץ התורכי ספג את כל הרסיסים. שני רסיסים קטנים נכנסו לרגלי השמאלית. כשהגענו לשובל הוציאה בלומה ביד מאומנת וזריזה את הרסיסים מן הרגל. עד להחלמתי גרתי מספר ימים בקומה העליונה של בית הביטחון. משם ציירתי כמה תמונות של שובל בזמן המלחמה.תמונה של צריף חדר האוכל מוקף בשקי חול נשתמרה עמדי.
לאחר מכן, כשנסעתי לרוחמה, ראיתי באמצע השממה מוטור גריידר (מפלסת) עובד לו להנאתו. שאלתי את החברה מה המוטור גריידר מבזבז כאן דלק? בגלל המצור של המצרים על הנגב היה מחסור חמור בדלק. צחקו החברה: "מה, אתה לא יודע מה הוא עושה כאן? הוא מכין שדה תעופה". לא יכולתי להאמין שמוטורגריידר אחד מסוגל להכין שדה תעופה. זה היה נשגב מבינתי. אבל כעבור שבועיים התחילו לרדת בשדה תעופה זה מטוסי ענק, בעלי ארבעה מנועים מדגם Sky Master. . אנו גויסנו משובל לסייע בפריקה. כל אווירון שנחת והמריא העלה ענן אבק עד לב השמים. אבל השדה פעל. הטיסה הייתה קצרה מאוד. הם המריאו בתל-נוף ליד גדרה ויכלו לבצע מספר טיסות בלילה. פרקנו נשק, תחמושת, דלק ומזון. חלק מן המזון, קונסרבים משובחים מדרום אפריקה אוחסנו בשובל. מאז התחלנו לחיות ולאכול כמו מלכים.
(שדה התעופה במבצע "אבק", אוקטובר 1948)
המצרים רצו למנוע את השימוש בשדה התעופה. הם התקדמו מפלוג'ה דרומה והיו קרבות מרים מאוד בתל מוחאז, כ- 10 ק"מ צפונה לשובל. המשלט עבר פעמיים מיד ליד, אך בסופו של דבר נשאר בידינו. לנו היו הרבה קרבנות בקרבות האלה. המצרים לא הצליחו לשתק את שדה התעופה. חיילים שנלחמו בתל מחאז באו להתקלח בשובל. בינתיים חטיבת יפתח פתחה את הדרך לנגב. היו קרבות קשים ומרים בכיבוש משלטי הצומת. המצרים ביצרו היטב את צומת הכבישים מערבה למשטרת עירק סוידן שם הכביש מאשקלון לחברון חוצה את הכביש מג'וליס לניר-עם ועזה. עם כיבוש המשלטים האלה ע"י צה"ל נתהפך המזל. הנגב שוחרר מן המצור ולצבא המצרי בפלוג'ה נותק הקשר עם בסיסיו באשקלון ועזה במערב. עם כיבוש עיראק אל מנשיה ובית גוברין נותק הצבא המצרי בכיס פלוג'ה גם ממזרח. כעת נדרשנו לגייס חברים כדי לאייש את המשלטים בינינו לבין פלוג'ה, בתל נג'ילה, תל כוניטרה, תל מוחאז ותל חאסי. זאת כדי למנוע את פריצת הצבא המצרי מתוך כיס פלוג'ה.
אפרים שחר נקבע למפקד הכוח בתל חאסי. בתל כוניטרה ישבו אנשי קיבוץ ניר-עם. והנה, אפרים שחר קיבל חופש לידה. אשתו טובה עמדה ללדת את בכורם, עמוס. אני נקבעתי להחליף אותו כמפקד המשלט. גם אילנה יצאה יחד אתי לתל-חאסי כלוחמת מן המניין. על ראש התל היו חפירות ארכיאולוגיות שנערכו שם קודם לכן. הרחבנו את החפירות האלה לתעלות קשר. לרגלי התל, מצד צפון לו, זורם נחל שיקמה. הגם שזה הוא נחל אכזב ברוב מהלכו, הרי ליד התל יש נביעות ששימשו כנראה למי שתייה לתושבי העיר הפלישתית בתקופת התנ"ך. כשבאנו לתל חאסי המים המפכים הרוו חורשה של קני סוף. דרומה לתל עמד לו עץ בודד. בצלו אכלנו את ארוחותינו. היינו מרוחקים 10 ק"מ מן הצבא המצרי. ראינו איך חיל האוויר הצעיר שלנו הפגיז את המצרים מדי יום ביומו. התפלאתי מדוע המצרים לא עושים שום מאמץ לפרוץ מתוך הכיתור. כלום לא ידעו הם כי אנו בתל-חאסי רק מחלקה אחת של לוחמים ועוד מחלקה אחת כזאת בתל כוניטרה? העובדה היא שהם לא העזו לפרוץ את הכיתור.
בזמן שאילנה ואני ישבנו בתל חאסי קיבלנו ביקור מפתיע משמואל, אחיה של אילנה. שמואל היה אז חבר קיבוץ יחיעם. הוא ניצל מגורל שיירת יחיעם, כי הוא עבד באותו היום שעה נוספת בנמל חיפה ואיחר את השיירה. כעת הוא בא לנגב לדעת מה שלום אחותו ומצא אותה על משלט תל חאסי. זאת הייתה גם הזדמנות נאותה לעשות הכרות עם גיסו.
בהיותנו בתל-חאסי נכבשה באר שבע ע"י צה"ל. בית אשל ונבטים שהיו מנותקים משאר הנגב שוחררו. כמו כן התחדש הקשר עם הכוחות שהיו מבודדים במפעלי האשלג בדרום ים המלח. המצב בכל החזיתות היה מעודד מאוד. הצבא המצרי, החזק בצבאות ערב נתקע בדרכו לתל-אביב באזור אשדוד וחשש כי גם כוחותיו באזור זה יינתקו. כארבעת אלפים חיילים היו לכודים בכיס פלוג'ה. על מנת למנוע כיתור הכוחות המצריים הם החלו לסגת מאשדוד חזרה דרומה. זה אפשר את כיבוש מגדל אשקלון ע"י צה"ל. ישראל כבשה את לוד ואת רמלה ורוב הערבים ברחו מן הערים האלה. רוב הגליל נכבש. אבל אנו חשבנו כי המלחמה תימשך עוד זמן רב, כי הצבאות שעמדו מולנו לא נוצחו עדין. עדיין הייתה להם עדיפות מספרית אדירה.
בחודש נובמבר חזרנו, אילנה ואני לשובל. חשבנו כי הגיע העת להיכנס לחדר משפחה. מקומות המגורים בשובל היו מצומצמים ביותר. בשני צריפי העץ שהוקמו ביום העלייה על הקרקע היו בסך הכול 10 חדרים. בכל חדר כזה גרו או 4 רווקים או 4 רווקות. כשנוצרו משפחות חצו אתשני החדרים החיצוניים בכל אחד משני הצריפים לשנים. לכל משפחה החדשה נמסר חדר בגודל של שנים על שלושה מטרים (שישה מטרים מרובעים). באופן זה נוצרו בשובל שמונה חדרי משפחה. מעבר למחיצה של חדרנו גרו זאב ומגדלה. לא היה שום טקס נישואין. שבע שנים לאחר מכן נישאנו כדת וכדין אצל רב בבאר-שבע. היה נהוג כי לזוג הצעיר מכניסים עם כניסתם לחדר משפחה צלחת עם ממתקים. לנו הקיבוץ חייב את הממתקים האלה עד עצם היום הזה.
זמן קצר אחרי שנכנסנו לחדר משפחה נסענו יחד לירושלים לבקר את ההורים. היה זה מפגש מרגש. כל זמן המלחמה, מאז שקפצתי לירושלים בתור יוסף המשביר, לא היה בינינו קשר. אני לא ידעתי מה עבר על ההורים בירושלים. הם לא ידעו מה עלה בגורלי בנגב. והנה באתי והצגתי לפניהם את אילנה. מיד נקשרו ביניהם קשרים אמיצים. ההורים של אילנה עברו את השואה באופן שעוד אעמוד עליו בפרוטרוט, אבל, כאשר התחתנו היו הורי אילנה ואחיה אוטי עדיין בסלובקיה.
מלחמת השחרור התקרבה לסיומה. והנה, באחד מימי דצמבר 1948 שובל הותקפה באש מרגמות מרוכזת שנורתה על הקיבוץ מן המזרח. מיד הצבנו את שתי המרגמות שלנו וירינו אל עבר מקורות האש. נהנינו אז מיתרון הקוטן. הקיבוץ תפס גבעה קטנה שמסביבה נמתחו גדרות תיל. הסתבר כי כל פצצות המרגמה נפלו באזור מצומצם, קרוב לגדר, אבל מחוצה לו, בשטח של המשתלה. האש הנגדית שלנו השתיקה את אלה שהתקיפו אותנו והם הסתלקו מן השטח.
שנת 1948 הייתה ייחודית. היא החלה עם תקוות להקמת מדינה יהודית. אבל בפועל היינו טרודים במלחמה קשה ואכזרית על עצם קיומנו בארץ. בראשית היה זה מאבק עם כנופיות פורעים מקומיות. החל ממאי 48 הייתה זאת מלחמה גלויה כנגד כל ארצות ערב סביבנו, שעשו מאמצים נואשים לעקור מן המפה את הישות הציונית השנואה כל כך. והנה בסוף 1948 חיינו במדינת ישראל העצמאית, כאשר כל צבאות ערב שפלשו לתחומנו נהדפו בידי כוחות המגן של מדינת ישראל הצעירה. המלחמה עדיין לא הסתיימה, ברם, היזמה הייתה בידי צה"ל. במוקדם או במאוחר יבקשו המדינות השכנות שיזמו את המלחמה הקשה הזאת משא ומתן על שביתת נשק.
הקדשתי את העמודים האחרונים לאירועים של מלחמת העצמאות ובעיקר של קיבוץ שובל במלחמת השחרור. כעת עלינו להעיף מבט על הזירה הפוליטית בארץ ובעולם. עם החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בחלק של ארץ ישראל שכחו מפלגות השומר הצעיר ומפלגת אחדות העבודה את מאבקיהם העיקשים נגד מפא"י ונגד בן-גוריון, בהתנגדותם לחלוקת ארץ ישראל. לשתי המפלגות הייתה מדיניות פרו-סובייטית מוצהרת. לקראת הקמת המדינה הם התאחדו והקימו את מפלגת הפועלים המאוחדת. לקראת האיחוד הזה הם הצליחו לשדך אל תוך המפלגה החדשה נכס אלקטוראלי, את משה סנה, מראשי הציונים הכלליים. הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, שני שליש של התנועה הקיבוצית, נתנו גיבוי מוחלט למפלגה החדשה. השומר הצעיר הביא אתו כנדוניה לחתונה הזאת את הליגה הסוציאליסטית. פלג של סלון קומוניסטים עירוניים. אחדות העבודה הביאה כנדוניה פועלים עירוניים שבעבר התנגדו לשלטון מפא"י בהסתדרות ובהנהלת הישוב.
כעת היה זה קל יחסית למפלגות סוציאליסטיות לדגול באוריינטציה על ברית המועצות. רוסיה נטלה חלק ארי בניצחון על גרמניה. בנאום שר החוץ שלה באו"ם תמך גרומיקו בפרהסיה ובגלוי בתוכנית חלוקת ארץ ישראל ובהקמת המדינה היהודית. יתרה מזאת, רוסיה אפשרה לצ'כיה, שהייתה תחת השפעה סובייטית, למכור לישראל בימיה הראשונים נשק חיוני, כולל אווירונים בעיקר מטוסי קרב גרמניים מסוג מסרשמיט. זאת כאשר מדינות דמוקרטיות כמו אנגליה, צרפת ואפילו ארצות הברית הטילו אמברגו על מכירת נשק למדינת ישראל הצעירה, הנאבקת על עצם קיומה.
ובכל זאת, קשה היום להבין כיצד המפלגה החדשה השליכה את כל יהבה על רוסיה הסובייטית בשעה שבתוך רוסיה גופה נמשכה ההסתה האנטי יהודית והאנטישמית, שהובילה למעצר ולהשמדה הפיסית של נושאי התרבות היהודית ברחבי ברית המועצות. העובדות על רצחהסופרים היהודים ברוסיה בשנה 1948 היו ידועות היטב בארץ. ברם, מפ"ם הצעירה התעלמה מעובדה טרגית זאת ותיארה את הידיעות בנידון כהסתה אנטי סובייטית.
הייתה זאת התושייה של עם ישראל בתפוצות לגייס במהירות את המשאבים הכספיים החיוניים, שאפשרו לרכוש את הנשק וגם לעקוף את האמברגו האמריקני. מטוסי הדקוטה והסקיימסטר לא באו מרוסיה כי-אם, בדרך לא דרך בעיקר מארצות הברית.
עוד יצוין כי למרות שמדינת ישראל הייתה נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם העולם הערבי הסובב אותה, היא פתחה את שעריה לרווחה לקליטת שארית הפליטה מאירופה, לקליטת העצורים במחנות בקפריסין ולקליטת פליטים יהודים מארצות ערב, יהודי מרוקו במערב ועד יהודי עיראק במזרח ועד יהודי תימן בדרום. תנאי הקליטה לא היו קלים. הוקמו המעברות ובארץ הוכרז משטר של צנע.
בפברואר 1949 כבש צה"ל את אילת לחוף ים סוף והנגב כולו היה בידינו. מלחמת השחרורנסתיימה עם כריתת הסכמי שביתת הנשק באי רודוס: בפברואר עם מצרים, במרץ עם לבנון, בראשית אפריל עם ממלכת ירדן, וב- 20 ביולי 1949 עם סוריה.
שנים מחברינו נפלו במלחמת השחרור. גדעון רוזנברג, האח הצעיר של הדסה ורות, נפל במאי 1948. הוא היה חובש, ונהרג כאשר הגיש עזרה ראשונה לחיל שנפצע בקרבות על דרכי הגישה לירושלים. אברהם אמיתי נהרג בהתקפה על הצבא המצרי באשדוד. גרשון הופמן נפצע קשה באחת ההתקפות הכושלות על משטרת עיראק סוידאן.
לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים ערך ברוך שליאן, המא"ז, (מפקד האזור) מפקד סוף המלחמה. לוחמי שובל ומגיניה התייצבו עם כלי הנשק והצטלמו ליד מגדל המים. הצילוםהזה נשמר, - זכר לימים ההם.
(מחלקת הנשק הגאה של קיבוץ שובל. יוסי צור שני מימין מאחורי המרגמה)