האתר של עמיקם צור

באתי לקיבוץ אילת  ערב ראש השנה תש"ו.  בראש השנה החברים לא עבדו. חדר האוכל היה מקושט חגיגית. התחלתי לתהות על קנקן חברי החדשים. הקיבוץ נוסד שנה אחת קודם לכן ביום 14 ביוני 1944 על ידי איחוד של שלוש קבוצות. קבוצה אחת הייתה מורכבת מבוגרי עלית הנוער שלמדו מספר שנים בבן שמן. הם עברו מבן שמן להכשרה בקיבוץ מזרע ומשם באו לקיבוץ. קבוצה שנייה באה מקיבוץ עין השופט. בקבוצה זאת היו שני חלקים שונים לגמרי. חלק מהם היו אנשי השומר הצעיר מדרום אפריקה ומרודזיה, שעלו ארצה במשך שנות המלחמה. חלק שני היו חברי השומר הצעיר שעלו ארצה באופן בלתי לגאלי, נתפסו ע"י האנגלים בלב ים והועלו  בחודש נובמבר 1940 בנמל חיפה על האנייה "פאטריה". זו הייתה אמורה לשלוח אותם לגלות במחנות במאוריציוס. ההגנה סיכלה תוכנית זאת. היא הבריחה פצצה אל תוך האנייה, זו התפוצצה, והאנייה החלה לטבוע בנמל חיפה. רוב העולים הצליחו לקפוץ מן האנייה ולהגיע בשחייה לחוף. אבל לא מעט נהרגו בפיצוץ, כי החור בדופן הספינה היה גדול מן המתוכנן. אלה שהגיעו לחוף נתפסו ע"י האנגלים ונשלחו למחנה עתלית. כעבור זמן מה הם הורשו להישאר בארץ. כך הגיע הגרעין הזה לעין השופט והתאחד שם עם הדרום אפריקאים. חלק שלישי היו חברי השומר הצעיר מחיפה. אלה היו החיפאים. הם היו בהתחלה הקבוצה הגדולה ביותר. חלקם באו מבתים מבוססים מאוד. מספרם הלך ופחת במשך זמן קצר למדי. לרובם היו הורים מבוססים בארץ. אלה שלא הסכינו לתנאים החלוציים של קיבוץ צעיר, נשרו וחזרו העירה. מאחר ולחלק מן החברים, החיפאים,  אך בוודאי גם לדרום אפריקנים היו הורים אמידים שיכלו וגם רצו לתמוך בהם, ולחלק אחר, המזרעים הבן-שמנים,  ואנשי פאטריה לא היו הורים בארץ, החליט הקיבוץ מהתחלה על משטר של שיתוף מלא קיצוני. הקיבוץ נלחם נגד רכוש פרטי ונגד יוזמה פרטית. הוקמה וועדת שיתוף שתפקידה לאסוף פריטים כגון כסף פרטי,  שעונים פרטיים, מצלמות פרטיות וכו' ולחלק אותם לפי קריטריונים כל שהם. מכשיר רדיו פרטי הס מלהזכיר. היה מכשיר רדיו אחד ויחידי. הוא עמד בחדר האוכל לרשות הכלל. ההתנגדות לרכוש פרטי מצאה ביטוי בולט במיוחד בהתייחסות ללבוש. החברים נדרשו להעמיד את כל בגדיהם לרשות ה"קומונה". הקומונה חילקה אותם לחברים לפי תקנים מסיומים, שבהתחלה היו מינימאליים וספרטאניים. כמו כן לא הורשו החברים לארגן לעצמם ריהוט לחדריהם. ועדת השיתוף דאגה לספק את הריהוט המינימאלי. "מיטות סוכנות" ומזרונים, ארונות מבד יוטה, וכיסאות מקש. ארגזי תנובה שימשו כשולחנות. מאחר ובמגורים שוכנו ארבע חברים בחדר בצריף, או 3 חברים באוהל, גם לא היה מקום ליותר ריהוט. במשך השנים נחלש המשטר החמור ההתחלתי. ראשונות להתקומם היו החברות שעבדו ב"קומונה" (מחסן הבגדים המשותף). הן טענו, במידה רבה של צדק, כי לא ניתן לחברים ולחברות במידות אורך ורוחב שונות להתאים כל שבוע מחדש בגדים המתאימים  למידותיהם.  אבל אבירי השיתוף המלא ראו בסימון הלבוש פגיעה בלתי נסבלת במשטר של קומונה א'. היו על זה דיונים רבים וארוכים בשיחות הקיבוץ. אך חברות שעבדו בקומונה בשלהן. בהיעדר אישור לסימון הבגדים הן מצאו דרכים לציד את הביגוד בסימני הכר, כך שלאט לאט החברים התחילו לקבל בחזרה ביום שישי בתאיהם ב"קומונה" את אותם הבגדים שזרקו ביום א' למכבסה.   

הקיבוץ נוסד בלי כל הון עצמי משלו. בהתחלה הוא התפרנס רק מעבודות חוץ של חבריו וחברותיו. כל התקציבים היו מצומצמים ביותר.  אם זכור לי נכון, תקציב הכלכלה  לחבר הסתכם ב 12 גרוש בשנה הראשונה. התקציב ל"חופש שנתי", הסכום שניתן לחבר להוצאותיו הפרטיות במשך שנה הסתכם ב 0.5 לירה. אבל האוכל, הגם שהיה צנוע בהחלט היה מגוון וטעים. אכלו רק בשר גמלים, כי הוא היה הזול ביותר.  בהיעדר תקציב לביצה שלמה הסתפקו החברים במחצית הביצה המפורסמת. בשנה הראשונה לקיומו יסד הקיבוץ מסגריה ממוכנת. כמו-כן נבנו בה מתקנים ליציקות אלומיניום פשוטות. שולמית, יסדה סמוך לכניסה למחנה הקיבוץ סנדלרייה. לקוחותיה היו בהתחלה נשות עין התכלת, השכונה הקרובה. אך שמה הלך לפניה וחוג לקוחותיה הלך והתרחב, עד חבצלת השרון ועד אביחיל. רוב החברים עבדו כאמור בעבודות חוץ שונות, בענפי הבניין השונים, בבתי חרושת (לליטוש יהלומים, לעיבוד מזון) ובחקלאות בבית יצחק, בכפר הס, ועוד. נתניה התפתחה במהירות ומאז שהקיבוץ נוסד למעשה לא סבל מחוסר עבודה, כמו רבים מן הקיבוצים שישבו שנים רבות במושבות שונות בשנות השלושים בציפייה להתיישבות ולעלייה על הקרקע. בנתניה הייתה תנועת בנייה ערה. כמה מן הבחורים היותר חסונים תפסו יוזמה והתחילו ליצר לְבֵנִים ובְּלוֹקִים לבניין.

מוקדם מאוד התחיל הקיבוץ לטפח משק חקלאי משלו. מזרחה לכביש נתניה חבצלת-השרון עמדה לרשות הקיבוץ חלקת אדמה של כשני דונם. שם הוקמה הרפת הראשונה.  הקיבוץ קיבלבמתנה מקיבוץ מזרע עגלה שהיוותה את הבסיס לרפת. לאחר מכן נקנו עוד מספר פרות. לאהסמסון ויוחנן היו הרפתנים. את החלב מכרו לנשות עין התכלת. בחלקת השדה נעשו ניסיונות (לא הכי מוצלחים) לגדל בוטנים. אבל גם את המספוא לרפת ההולכת וגדלה סיפקו מן השטח הזה.

המחנה של הקיבוץ שייך לסוכנות היהודית. היה בו בית דו-קומתי מבטון שלושה צריפי מגורים, צריף מרכזי ששימש חדר אוכל, מבנה קטן ששימש מזכירות וחדר קריאה, מקלחת פח ומכבסה, גם כן במבנה עשוי פח גלי. הקיבוץ הוצב על צוק בולט מעל לים. בין צריפי הקיבוץ לצוק עמדו בקיץ מספר אוהלים.  

לפנינו אכלסו את מצפה הים חברי קיבוץ יד-מרדכי. קיבוץ אילת קיבל את המקום לאחר שיד מרדכי עלו על הקרקע בחירביה, ליד הכפר הערבי בית חנון, צפונה לעזה.  מספר חברי יד מרדכיעוד גרו אתנו ביחד. היו אלה בעיקר נהגים של 2 משאיות וולוו שעבדו במסגרת משרד הובלה "השרון הצפוני" בנתניה, וגם אופה ותיק ומנוסה, שעבד במאפיה בנתניה.

ביום העבודה הראשון שלי עזרתי לפרוק משאית גדולה עם מלט וכאן הרווחתי את הכסף הראשון. המשאית פרקה את המלט עבור קבלן בשם נתן. קבלן זה לטש עלי עין והזמין אותי לעבוד אצלו כעוזר לטפסן. עבדתי אצלו כחצי שנה, עד לאביב 1946. תפסתי את מקצוע הטפסנות, אבל, בזמן יציקות קורות יסוד, עמודים, תקרות וגגות, גויסנו כולנו למלאכת היציקה. יציקת גג הייתה תמיד חגיגה גדולה. יציקות כאלה נמשכו לרוב עד לשעות הערב ואפילו הלילה, אבל, בסוף יציקת גג היה נהוג שבעל הבית מכבד את היוצקים בכל טוב. אנחנו הקיבוצניקים, שלא פונקנו באוכל, נהנינו כפל כפליים מן החַפְלות האלה. התעניינתי מה מחיר בית כזה שבונים. הסתבר שבית כזה חד-קומתי עם שני חדרים מטבח סלון ושירותים עלה אז, יחד עם הקרקע בערך אלפיים לירות ארץ-ישראליות. זה היה בהתחלה. המחירים לא היו יציבים. וכעבור שנתיים זה עלה כבר הרבה יותר. ניתן לתאר את האינפלציה גם במונחים של כרטיס אגד מנתניה לקיבוץ שלנו. בשנה 1945 זה עלה חצי גרוש. כעבור שנה זה עלה גרוש שלם. כעבור שנתיים זה כבר טיפס לגרוש וחצי. האינפלציה ליוותה אותנו במשך מרבית התקופות בארצנו הקטנטונת.

בקצה הצפוני של הקיבוץ הייתה ירידה לחוף הים. מתחת לצוק ממש היה חוף רחצה נהדר. ירדנו לשחות בכל רגע פנאי ובמיוחד זכורות לי הרחיצות הליליות בירח מלא. הים חלק כמו ראי וניתן לשחות הרחק החוצה. בקצה הדרומי של הקיבוץ היה הבית של פקיד של הקרן הקיימת, מר יוליש מכפר וויתקין. ווילה רבת חדרים מרווחת . עם שטח גינה גדול ומטופח. באחד הערבים הוזמנו כולנו לקיבוץ מעברות, שציין 20 שנה לעלייתו על הקרקע. היו הופעות של שירה וריקודים.  הייתה שם גם קבוצת שומרים צעירים שזה עתה סיימו את השומריה בחיפה. ביניהם הייתה מדריכה שומרית שצדה את עיני בהופעתה השומרית העליזה והמעודדת. הסתכלתי עליה וחשבתי בלבי, הלוואי וכזאת הייתה החברה שלי.  היא אכן הייתה לחברתי כעבור פחות משלוש שנים. זאת הייתה אילנה.

כולנו היינו במסגרת ההגנה ומדי פעם בפעם יצאנו לאימונים שונים. זכורים לי צעידות ליליות במסגרת "אש לילה" לבית יצחק ואפילו יותר רחוק. בפסח 1946 הקיבוץ טיל לוואדי קלט. לצערי לא יכולתי להשתתף בטיול זה כי חליתי בקדחת. הייתי שנתיים בנווה איתן, באזור מלא יתושי אנופלס ולא חליתי שם, והנה כאן בנתניה פתאום חטפתי את המחלה. בעזרת הרבה כינין התגברתי עליה, אבל את הטיול לוואדי קלט הפסדתי.

יסוד הנגרייה

אחרי כמחצית השנה בעבודות בניין אצל הקבלן נתן, נתבקשתי להקים נגריה בשובל. הקצו לי חדר קטן, שקודם שימש כחדר קריאה. דבר ראשון, הייתי צריך לקנות שולחן נגרים. נסעתי לירושלים אל שמעון הנגר. בעזרתו מצאתי במאה שערים שולחן נגרים משומש במצב טוב וקניתי אותו בשתי לירות. אחר כך קניתי סט של כלי נגרות ידנית, מסור פוקסשוואנץ(Fuchsschwanz) מקצועות,  מפסלות, מקדחות יד וכו'. המשימה הראשונה שהוטלה עלי הייתה לבנות את לול התרנגולות הראשון של הקיבוץ בשביל דוד גלילי. כסף היה מעט ועצים היו יקרים. מה עשינו?  קנינו שדרה של ברושים באביחיל. כרתנו אותם, נסענו עם הברושים הכרותים לנגריה של קארף באביחיל, שם ניסרנו את הברושים לקרשים מתאימים ללול. לפני זה הכנתי שירטוט של הלול, והקרשים הוכנו לפי השרטוט. חזרנו עם מטען הקרשים מעץ ברוש הביתה והתחלנו להקים את המבנה. עבדתי יחד עם יעקוב, בעלה של חדווה, והאבא של הבת הבכורה של הקיבוץ, ושמה אילת. יעקב זה, חיפאי, היה בדרך כלל בחור עליז. כעת שמתי לב שהוא מוטרד ומצוברח.  הקמנו את מסגרת הלול  וכיסינו את הקירות עם לוחות אטרניט.  יום אחד אני בא בבוקר לגמור את הלול והנה על קירות הלול, על לוחות האטרניט, כתוב "חדווה זונה". מסתבר שחדווה התאהבה באחר. לא הרחיקה לכת. האחר גם כן היה חיפאי, גם כן נקרא יעקב.

עמדו לפני שתי בעיות: א. להקים על הרגלים מבנה לנגריה. ב. להקים על הרגליים צוות נגרים.

התחלתי לתכנן מבנה לנגריה על שטח של 8X12 מטר. החברה חשבו שאני סובל משיגעון הגדלות. תכננתי מבנה עץ פח עם גג עגול שלא זקוק לתמיכות עץ מתחת לגג.  העץ היה יקר מאוד בימים האלה וניתן היה להשיג אותו רק בשוק השחור. כאן התחלתי להיעזר באבא, שעדיין עבד אצל המפקח על התעשייה הכבדה. נסיעה לירושלים והרישיון לעצים היה בידי. את הפחים פירקנו באחד ממחנות הצבא האנגלים, שהתחילו לדלל את כוחותיהם בארץ. הפחים עלו פרוטות ממש. גם מצאנו שם את הפחים המעוגלים בשביל הגג. יותר מסובך היה להעמיד על הרגלים צוות נגרים. למזלי חזר אז גיורא מהצבא הבריטי. הוא היה נגר סוג א"א. אליעזר חזר מן הפלמ"ח והצטרף לצוות. יותר מאוחר הגיע רומק עם גרעין בוכנוולד וקיבלנו עוד נגר מן המוכן. חנוך פיק, שגם הוא חזר מן הבריגאדה, הוכשר אצלנו למקצוע הנגרות.

בזמן שהקמנו את הגג העגול של צריף הנגרייה, והייתי בדיוק במרומי הפיגום, עצר אוטובוס שהגיע מנתניה. ואני כמעט התעלפתי. סבתא רוזה שלי (הגיל 75 שנים) הגיעה ביחד עם דודהבטי מפתח תקווה לבקר את הנכד שלה.  זה היה בהחלט ביקור בלתי צפוי, ביקור בלתי שגרתי. כשמבנה הנגרייה עמד על תילו יצקנו את רצפת הנגרייה. דובי, זקן חברי הקיבוץ, מאז ועד היום, מצא לו חברה בקיבוץ חצור, ועמד לעזוב את הקיבוץ. יציקת רצפת הנגרייה הייתה עבודתו האחרונה בקיבוץ שלנו.  על-כן חרטנו אל תוך ריצפת הנגרייה את המילים: "זאת היא שירת הברבור של החבר דוד פריד"   למרבה המזל הגיע אז גרעין בוכנוולד לקיבוץ.  אחת הבחורות בגרעין בוכנוולד, נעמי, הצילה את המצב. התאהבה בדובי והביאה אותו חזרה מחצור לקיבוץ אילת. מאז הם זוג אוהב ונאמן זה חמישים ושמונה שנים, והם מתקרבים לחתונת היהלום.

ובכן הייתה לנו נגריה אבל לא היו לנו מכונות נגרות. מה עשינו? אם היה צורך לעבד עצים במכונה רתמנו את הפרידה לעגלה, העמסנו את העצים ונסענו למושב אביחיל, לנגריה של קארף. התמחינו בעיקר בשלושה נושאים. גיורא, שכאמור היה נגר רהיטים מעולה התחיל לעשות ריהוט יקר ויוקרתי. הלקוחות היו קודם מעין-התכלת, אחר כך מנתניה ולבסוף מכל השרון, בשיטת לקוח מביא לקוח. עסקנו בנגרות בניין בעיקר בשביל קבלנים בנתניה. פיתחנו מוצר ייחודי, לולים נודדים לאיכרים במושבי הסביבה. מכרנו לולים כאלה בחבצלת השרון, בכפר וויתקין, בביתן-אהרון ועוד מושבים. כאשר העסק קיבל ממדים ראינו שאנחנו חייבים להינתק מן הנגרייה של קארף. ב 1947 קנינו סט מכונות נגרות איטלקיות בחברת פלוודמה, במחיר של 1500 לירות. בקנאה רבה נזכרתי במכונות הגרמניות שמעברות קנו 10 שנים קודם לכן ב 70 לירות. העובדה שניתן לי להקים נגרייה יש מאין, עם צוות נגרים ועם סט מכונות נגרות, נתנה לי סיפוק רב. שוב עלתה בי הרגשת התודה: "Wie gut dass ich das machen durfte".

זכרתי כי אני חייב הרבה תודה לשמעון גולדברג, מורה הנגרות בבית ספר קלן. הוא לימד אותנו

נוסף לנגרות המעשית גם נגרות עיונית. ממנו למדתי שרטוט. זה אפשר לי לשרטט תוכניות ושרטוטי ייצור למבנים כגון מבנה הנגרייה, מבנה מחסן החצר, גגות לרפתות, שרטוטים ללולוללולים הנודדים ולריהוט שיצרנו.

אבל אני מקדים את המאוחר: מאז סיום המלחמה באירופה התגבר המתח בארץ בין הישוב לבין השלטונות האנגליים. הצי הבריטי גויס לציד על אניות מעפילים, ניצולי השואה. המאבק נגד הספר הלבן עלה על שלבים גבוהים יותר. ההגנה ובעיקר הפלמ"ח פעלו נגד מתקני הרדאר של האנגלים ונגד קשרי הרכבת לארצות השכנות. (ליל הגשרים). כמו כן היה הפלי"ם (המחלקה הימית של הפלמ"ח) מגויס להבאת עולים מאירופה. בסוף יוני 1946, ב"שבת השחורה", הקיף הצבא האנגלי את קיבוץ גבעת חיים בעמק חפר והחל לעשות חיפוש אחר נשק, אחר אנשי פלמ"ח ואחר עולים "בלתי לגאליים". מיד זרמו אל עבר גבעת חיים המוני יהודים. בנתניה עזבו פועלים את עבודתם והחלו לנוע אל עבר גבעת חיים, ביניהם גם רבים מן הקיבוץ שלנו. היו עימותים עם הצבא האנגלי. החל מצעד של המונים מקיבוץ עין החורש אל עבר גבעת חיים. האנגלים פתחו ביריות מרובים ומקלעים. היו הרוגים והרבה פצועים.  האנגלים עצרו המוני מפגינים, ביניהם גם 7 חברים שלנו. הם נשלחו למחנות מעצר בלטרון. קופיק, חיים בראויר, גבריאל,  יוחנן האוזמן, שמואל אמיר, ורודי. הם ישבו למעלה מחודשיים בלטרון. יום אחד שוחררו בלי הודעה מוקדמת. הם חזרו בערב באופן מפתיע. מיד התארגנה מסיבה ספונטאנית, שנסתיימה בריקודים עד אור הבוקר. באותה השבת השחורה אסרו הבריטים רבים ממנהיגי הישוב וכלאו אותם בלטרון וברפיח.

כל העת הזאת היו עזיבות. חלק מן החיפאים עזבו, נטשו את התנאים החלוציים וחזרו אל בית ההורים. חלק מהדרום אפריקנים ירדו לדרום-אפריקה. במקום העוזבים באו חדשים. לאילת היה כוח משיכה מיוחד. התנועה העדיפה אז להפנות גרעינים כהשלמה לקיבוצים וותיקים. היינו אמורים לקלוט את גרעין הגליל. התנועה ייעדה אותו להשלמת קיבוץ עמיר. בגרעין היובעיקר בוגרי בן-שמן. הם לא רצו להמרות באופן מופגן את צו התנועה. לכן החליטו להתפרקכגרעין ולבוא לאילת כבודדים. בדיון בשיחת הקיבוץ על קבלתם  התנגד רודי בשצף קצףלקליטתם: "איך אפשר לפעול בניגוד לרצון התנועה ?! עד אנא נגיע ?!"  אבל לקיבוץ היה חושקיומי מפותח. ברוב גדול הצביע בעד קבלת הגרעין ולא היה צריך להתחרט. בגרעין היו כמהחברים שהיו לאחר מכן לדמויות מרכזיות בקיבוץ, כגון יושקו ודוד גלילי.

באתי לקיבוץ אילת בעיקר מנימוקים אידיאולוגיים. לקיבוץ הארצי הייתה אוריינטציה ברורה וגלויה אל ברית המועצות. אמנם רוסיה לא הכירה בציונות אך האמנו כי זאת היא אי הבנהחולפת. בוא יבוא הזמן וצדקתנו תצוף כשמן על פני המים. את מגרעות המשטר תירצנו כמלחמה כנגד אויבי המהפכה. במשך 5 השנים האחרונות סלחנו לשמש העמים את כל חטאיה בגלל מלחמתה ההרואית נגד מכונת המלחמה הנאצית, ואחרי הניצחון על גרמניה בגלל עבודת השיקום העצומה וריפוי פצעי המלחמה.  -  האמונה של מפא"י והזרמים שדגלו באוריינטציה על המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הייתה בעיה דומה, לא פחות חמורה. בבחירות באנגליה לאחר המלחמה ניצחה מפלגת הלייבור, מפלגת אחות לכאורה למפא"י. כאשר זאת עלתה לשלטון תלו בה בארץ תקוות רבות.  תקוות אלה נגוזו חיש מהר. לא היה ממשל אנגלי כה אנטי-ציוני וכה פרו-ערבי מובהק כממשלת בווין כראש ממשלת בריטניה  ואטלי כשר חוץ של הממלכה המאוחדת. האנגלים חפשו את הסליקים של נשק המגן. הם הפכו כל אבן בקיבוץ יגור ולאחרונה גם בקיבוץ רוחמה. הם כלאו בשבת השחורה את כל ההנהגה של הישוב במחנה ברפיח.

בינתיים הרחיב הקיבוץ את הבסיס המשקי ע"י רכישת משאית. בנימין וויגרט, שקודם לכן עבד כ '"Second driver"   כעוזר לנהגים במשרד הובלה "השרון הצפוני",  נקבע  לנהג. זמן לא רבאחרי כן רכש הקיבוץ משאית שנייה, ואפרה נקבע כנהג שני.

הנה התקרבה עונת החגים. בראש השנה תש"ז הייתי כבר וותיק בקיבוץ, וחבר בו שנה שלמה. (50% מזמן קיומו). בראש השנה תש"ז חל מפנה בחיי הקיבוץ. בשעות הבוקר של ראש השנה נכנסה מכונית פרטית לשערי הקיבוץ. זה היה דבר בלתי שכיח. קשה לתאר זאת היום. אבל אז שנה אחרי סיום מלחמת העולם היו מעט מאוד מכוניות פרטיות בארץ. האנשים שבאו במכונית לא היו מוכרים לנו. הם נכנסו עם חברי מזכירות הקיבוץ לחדר המזכירות והסתודדו אתם שם במשך שעה ארוכה. בגלל החג החברים לא עבדו. כולם עמדו בחצר מול חדר המזכירות והעלו השערות מהשערות שונות. לבסוף נפתחה דלת המזכירות. האנשים הזרים נכנסו, עטופי סוד, אל מכוניתם ועזבו את הקיבוץ. חברי המזכירות גם הם לא ענו על השאלות הרבות שנשאלו. הם הודיעו שבאותו ערב תתקיים שיחת קיבוץ מיוחדת, בה תימסר לחברים אינפורמציה מלאה. עד הערב הסוד הכמוס כבר היה ידוע לכולם. קיבוצנו נבחר להיות אחד מתוך 11 היאחזויות שתעלינה על הקרקע בעוד 10 ימים בנגב הצפוני. בשיחת הקיבוץ הובהר לכולנו שהמבצע כולוחייב להיערך בסודיות מוחלטת. יסוד ישובים של יהודים בנגב אסור בתכלית האיסור ועומד

בניגוד לספר הלבן הבריטי. על כן חברים לא ייסעו הביתה ולא יספרו את הדבר אפילו לא להורים ולאחים ואחיות. בנגב תישאר, אחרי יום העלייה על הקרקע, רק פלוגה מצומצמת של20 איש, כי א. אין שם עדיין מקורות פרנסה, ב. צריך להמשיך ולקיים את המשק שפיתחנו בנתניה.  לכן הקיבוץ יהיה מחולק לשני מחנות לתקופה שכעת לא ניתן לדעת כמה זמן תימשך.  

יושקו נקבע כמרכז הפלוגה בנגב. בהתחלה לא ידענו היכן בדיוק נתיישב. אבל מהר למדי נודע כי אנו מיועדים להתיישב בבִּיר זַבַּלָּה.  ודרומה מאתנו מרחק 6 ק"מ יעלה הקיבוץ המאוחד בבִּיר מַנְסוּר.  העפנו מבט על המפה ונראה לנו שדפקו אותנו. אנחנו קיבלנו את המקום היותר גרוע. כל כך למה? אנחנו נתיישב 11 ק"מ מהכביש הקרוב מעזה לבאר-שבע, והקיבוץ המאוחד ימצא רק 4 ק"מ מאותו כביש. היום אנו יודעים כי זכינו במקום היותר טוב. המרחק מהכביש לא יהיה קובע. עתיד להיסלל כביש באר-שבע תל-אביב שיעבור ליד שער המשק שלנו. אך בנגב כל ק"מ צפונה פירושו יותר גשם. שדותינו אכן מקבלים יותר משקעים משדות שכנינו, משמר הנגב.