האתר של עמיקם צור

בקיץ 1945 פשטתי את מדי הנוטרים. נפרדתי מחברי לגרעין ומחברי נווה איתן ועברתי לקיבוץ מעברות.  במעבר מעמק בית שאן לעמק חפר הרגשתי במעברות כמו בבית הבראה. האקלים שונה לגמרי והרבה יותר קל. מעברות היה אז קיבוץ וותיק, כמעט 20 שנה על הקרקע. חלומי לעבוד בנגריה לא התממש בינתיים. עבדתי זמן קצר בענף הזבל האורגאני, יחד עם אליעזר ארדיטי, מרכז הענף ומומחה ארצי בתחום זה. לאחר מכן עבדתי זמן מה בהוצאת תפוחי אדמה. אבל רוב הזמן עבדתי כעוזר לחצרנית חנה. עיקר עבודתי היה בהכנת תערובת לבעלי החיים והעמסת כדי החלב מבור הקירור על המשאית של קואופרטיב עמק חפר. 

מיד עם בואי למעברות פניתי בכתב למזכירות קיבוץ אילת וביקשתי להתקבל כמועמד לחברות בקיבוץ.  התחלתי לבקר שם בשבתות והוזמנתי להשתתף באירועים ובמסיבות הקיבוץ. חברי קיבוץ אילת אהבו לטייל. ביולי הם ארגנו טיול ל"דַּידַבֶּה" והוזמנתי להשתתף. הדידבה הוא ההר הגבוה ביותר בגליל התחתון ושמו בעברית הר עצמון. גבהו כ- 550 מטר מעל פני הים. נסענו במשאית עד קיבוץ כפר המכבי במפרץ חיפה. משם הלכנו ברגל דרך שפרעם, טיפסנו עד לפסגת ההר ושם התמקמנו ללינת לילה. במקום הזה נמצא כיום המושב השיתופי יודפת. בטיול זה הכרתי את חברי הקיבוץ. התפעלתי מאהרונצ'יק הזריז והצעיר. חלפה במוחי המחשבה  איך איש צעיר כזה וחיוני יכול אי-פעם להזדקן?

 כשירדנו למחרת ממרומי הדידבה חצינו רגלית את בקעת בית נטופה ואת בקעת טורעאן, בואך הכפר הערבי סג'רה. היה זה יום חם מאוד ואנו צעדנו דרך שדות של אבטיחים. שמעון אגסי דיבר עם בעל מקשה, עמד  על המיקח בערבית רהוטה, וקנה אבטיחים לכולנו. בסג'רה ראינו אנטילה בפעולה. איש עיוור סובב את גלגל האנטילה ושאב מים שזרמו בקילוח דק אל תוךתעלה.  בטיול הזה עדיין היו לי הרגלי נוטרים. צחצחתי בבוקר את נעלי והתגלחתי, דבר ששעשע את  כולם ונשאר חרות בזיכרונם כאפיזודה מצחיקה.

בהיותי במעברות הטילו האמריקנים 2 פצצות אטום על הירושימה ונאגאסאקי. ב 4 באוגוסט 1945 פורסמה הודעת כניעה ללא תנאי של הצבא היפני. מלחמת העולם השנייה נסתיימה. כעבור זמן מה קיבלתי מכתב בו אישרו את קבלתי לקיבוץ אילת. זה שימח אותי מאוד. הודעתי למעברות שאני עוזב. אבל, אני מוכן להישאר עוד חודש בקיבוץ, אם יאפשרו לי לעבוד עם שמחה הנגר בנגריה. הם הסכימו, ולמחרת התחלתי לעבוד כנגר. באותו הזמן קיבוץ מעברות הקים את המוסד החינוכי. עד אז ילדיהם היו חיים בתקופת ההתבגרות במוסד החינוכי של משמר העמק. אנחנו יצרנו נגרות בנין, חלונות, דלתות ומשקופים, וגם ריהוט למוסד החדש. בלי כל בעיות וסיבוכים למדתי להפעיל את כל המכונות השונות. היו אלה מכונות גרמניות מצוינות מתוצרת חברת קירכנר  (Kirchner) . שאלתי כמה עלו להם  כל המכונות האלה. שמחה הנגר חייך ואמר: כל המכונות האלה ביחד עלו לנו 70 (שבעים) לירות שטרלינג. בשנת 1937 קנינו אותן משומשות במצב טוב. בזמני החופשי עמלתי לעשות לעצמי כורסה שתשמש אותי בקיבוץ אילת.

ערב ראש השנה תש"ו הגיע יוחנן האוזמן עם עגלה משוכה ע"י פרדה למעברות.  העמסתי את מעט המיטלטלין שלי, כולל הכורסה החדשה על העגלה ונסענו אל עבר קיבוץ אילת. חצינו את המישור הרחב ועלינו למושב אביחיל. משם הדרך יורדת בואך עין התכלת. נכנסנו לשער הקיבוץ. יוחנן הציע: בוא, נשתה כוס תה בחדר האוכל. אך ירדנו מן העגלה והפרדה התחילה לדהור אל עבר האורווה. כל הדברים שלי נשרו ממנה. גם כורסתי החדשה נפלה אל מתחתלגלגלי העגלה והתפרקה לחלקיה.    Sic transit gloria mundi.