האתר של עמיקם צור

נווה איתן הוא אחד הקיבוצים של חומה ומגדל שהוקם בשנה 1939. בבואנו לשם בסתיו 1943 הוא עדיין לא חגג 5 שנות התיישבות. לכאורה זה היה קיבוץ צעיר, אבל החברים היו מבוגרים למדי, כי הם חיכו שנים רבות במושבה עד עלייתם על הקרקע. הקיבוץ התפרנס מגידול דגים, מפלחה מושקית, מרפת ולול. האקלים בעמק בית שאן מאופיין בטמפרטורות גבוהות מאוד, ובמיעוט גשמים בחורף. חברי הקיבוץ גרו בבניינים צנועים (בלי שירותים). חברי הגרעין שלנו שוכנו באוהלים. החום באוהלים האלה במשך היום הוא בלתי נסבל. לא ניתן לנוח באוהל במשך היום. בהפסקת הצהרים היינו נכנסים למדגרה ומשתרעים שם על הרצפה הקרירה. אני הייתי אז בן שמונה עשרה. מיד עם בואי התגייסתי למשטרת הישובים העבריים ונהייתי נוטר. עברתי קורס טירונים של חודשיים בכפר-ילדים ליד עפולה. הקורס הזה היה בפיקוד אנגלי. למדנו שם בעיקר תרגילי סדר, צחצוח נעלים וצחצוח כפתורי המדים. הנשק היחידי אותו למדנו ביסודיות היה הרובה האנגלי.  במשך הקורס עשינו אימוני ספורט רבים, ובסיומו כולנו עשינו את "אות הספורט", ששמור עמדי עד היום.     

מיד עם שובנו השלמנו את האימונים במסגרת קורסים של ההגנה, קודם בקיבוץ מעוז-חיים ואחר כך גם בקיבוץ כפר-רופין. כאן למדנו קפ"פ, מקל קצר ומקל ארוך, אימונים בתת-מקלע וגם במכונות ירייה ברן. כמו כן עברנו אימוני שדה (א"ש) - א"ש יום וא"ש לילה. 

חברי חיים ברגר ואני נהיינו אחראים על מחסן הנשק של הנוטרים בנווה-איתן. ארון הנשק היה בבניין, לכן שנינו התחלנו לגור בחדר הנשק. זאת הייתה כמובן הקלה גדולה מאוד. תפקידינו היה למסור את הנשק לשומרים ולקבל אותו בבוקר בחזרה. כל זה כמובן מלווה בניירת רבה וברישומים מתמידים. כמו כן היינו אחראים על ניקיון הנשק. בהתחלה התחלתי לעבוד בעגלונות, אבל כעבור זמן קצר עברתי לעבוד כטרקטוריסט בפלחה ובחפירת בריכות דגים חדשות. מאוד אהבתי לעבוד על הטרקטור הגדול של הקיבוץ, קטרפילר D2. עבדתי בחריש, וכעבור זמן קצר התחילה עונת הזריעה וזרעתי שעורה וחיטה בעזרת מכונת זריעה "דריל". העבודה הייתה במשמרות. מאוד אהבתי את משמרות הלילה. קודם כל בלילה היה כמובן יותר קריר ויותר נעים. אבל, אני אהבתי את משמרות הלילה, כי הייתי לבד עם הטרקטור ועם הכוכבים. ברוב הלילות לא היו עננים, השמים היו זרועים אלפי כוכבים נוצצים. לאט לאט התחלתי ללמוד את שמות הכוכבים והמזלות. עזר לי בכך עיתון "דבר". פעם אחת בכל חודש הופיעה בעיתון זה מפת שמים עם מזלות העונה ושמות של כוכבי העונה. לא היה לי אז שעון (שעון יד היה דבר יקר המציאות). למדתי לדעת את השעה לפי עלית הכוכבים ושקיעתם.  שמתי לב שבכל לילה יש כמה כוכבים הנושרים מן השמים באופן מקרי. אבל בלילות מסוימים יש תופעה שכוכבים נושרים מאזור מוגדר בשמים לכל הכיוונים, בכמות הרבה יותר גדולה. אלה הם "מטרות המטאורים", שראיתי אותם בפעם הראשונה. אין ספק ששמות הכוכבים והמזלות שלמדתי עוד בקלן תוך כדי משחק, נהיו לי כעת מוחשיים וחברים ותיקים. בלילות אלה שוב הייתי אסיר תודה שמותר לי לעבוד בעבודה הזאת.  

בהיותי במעוז-חיים באימונים שמעתי כי יש במעוז חבר ששם המשפחה שלו שטיינוג. כשאבי בא לבקר בנווה-איתן הצעתי לו לבקר במעוז חיים ולתהות על קנקנו של שטיינוג זה. אבי אכן זיהה קרבת משפחה רחוקה למדי בין צבי שטיינוג זה ובינינו. לצערי, לא עסקתי אז עדיין בגיניאלוגיה. האיש נשכח ממני. היום אני יודע כי היה זה אח של יהודה כביש מירושלים, שביחד אנו עוסקים בימים אלה בחקר תולדות משפחת שטיינוג.

בבוא האביב עסקנו בהשקיית שדות הפלחה. זאת היא השקיה מיוחדת במינה. יוצאים לשדה עם טוריה ועם בד גדול מחובר בצד אחד ללוח עץ.  המים מגיעים מבית-שאן בתעלת מים פתוחה. השדה מחולק לערוגות גדולות. פותחים עם הטורייה פתח בדופן הערוגה ונותנים למים להישפך פנימה. כעת מכוונים את המים בעזרת הטורייה כך שהם יגיעו לכל חלקי הערוגה. כאשר זאת רוויה במים מניחים את הבד עם לוח העץ על הפתח וסותמים אותו עם הטורייה באדמה ועוברים הלאה לערוגה הבאה. הגם שנעים להיות עם רגלים יחפות בתוך זרמי המים הקרירים, העבודה עם הטורייה בחום היום של עמק בית-שאן קשה ומעייפת.  הרבה פעמים קרה שבאמצע ההשקיה המים מתמעטים בתעלת המים הפתוחה או זרימתם אפילו נפסקת לגמרי. חלוקת המים לתעלות השונות נעשתה בתוך בית-שאן הערבית. קרה פעמים רבות ששם הטו בכוונת זדון את המים המיועדים לנווה-איתן לחלקות של ערבים בסביבה. במקרים כאלה עלינו עם האחראי על המים בקיבוץ לתוך בית-שאן,  לחדש את זרימת המים אלינו.

בשתי עונות קציר, 1944 וגם 1945, קצרתי את שדות החיטה והשעורה בעזרת קומביין אליס צ'למרס. אלא שלא כמו בגבע, שם עבדתי על הקומביין, הפעם הייתי הטרקטוריסט. עבודת הקציר גרמה לי רוב נחת והנאה. ושוב: חשתי תחושת נחת: "Wie gut dass ich das machen durfte"

אחד הקורסים היותר ממושכים של ההגנה התקיים בקיבוץ כפר-רופין. גם כפר-רופין היה קיבוץ שנוסד בשיטת חומה ומגדל ב 1939. על גבעה קטנה ששלטה על השטח עמדו על תילם עדין שרידי החומה ובתוכה שני צריפים ושרידי המגדל.  חברי הקיבוץ עברו זמן מועט קודם לכן לתוך שורה מעגלית של בניני אבן.  האימונים התקיימו בתוך או על יד אחד הצריפים האלה. באחת ההפסקות הצצתי דרך החלון אל תוך הצריף השני. לא האמנתי למראה עיני. בחדר היו פזורים המון ספרים כאילו מי שהוא עשה כאן פוגרום. בנווה איתן הייתה רק ספריה קטנה ועלובה. אני הייתי רעב ממש לספרים. בכל הפסקה מן האימונים ובכל רגע פנוי נכנסתי דרך אחד החלונות לתוך הצריף והתחלתי למיין ולסדר את הספרים. רוב הספרים היו בשפה הגרמנית, אך היו שם גם הרבה ספרים בשפה הצ'כית. היו שם כל ספרי הקלאסיקה הגרמנית כולל ספרי היינה, ספרים בכלכלה כולל הקפיטל של קרל מרקס ומה שעניין אותי במיוחד, היו שם ספרים בנושאי אסטרונומיה.  כאמור סידרתי את הספרים וערכתי רשימה מסודרת. לפני סיום הקורס ירדתי לקיבוץ ושאלתי בדחילו מי ספרן הקיבוץ? כשמצאתי אותו מסרתי לו רשימה של הספרים ושאלתיו "מה פשר הבלגן בצריף הספרים שם למעלה?". התברר שהקיבוץ קלט לא מזמן גרעין צ'כי "בנתיב". הם באו עם הרבה ספרים ולא היה איפה לקלוט אותם. לכן מסרו להם את הצריף על הגבעה.  לאחר מכן אירחו בקיבוץ מחנה עבודה עירוני ושיכנו אותו בצריף השני. הצברים, כשראו ספרים בגרמנית שפכו עליהם את זעמם וגרמו לאי הסדר שמצאתי. ביקשתי להשאיל משם ספרים לקריאה. הספרן אמר לי: "אתה יכול לקחת כל ספר שתרצה". עבורי זה היה אוצר ממש. חזרתי לנווה איתן עם שלל ספרים. כשגמרתי לקרוא אותם, הייתי הולך בשבתות ששה קילומטר למקור הדעת ומחליף ספרים ככל שיכולתי לשאת. אחד הספרים היה הספר "ענבי זעם" של שטיינבק. גם ראיתי לא מזמן את הסרט The Grapes of Wrath"".  הספר והסרט השפיעו עלי השפעה עמוקה. ראיתי איך הכנסת הטרקטור בקנה מידה גדול בארה"ב גרם לנישול חוואים רבים מאדמתם. במקום שהמצאה גאונית זאת תביא ברכה היא גרמה לחוסר עבודה המוני ולמשבר כלכלי עמוק. זכורה לי התמונה איך שהטרקטור הענקי חורש בשם איזו חברה אנונימית את אדמת החוואי המנושל. זה מרים את הרובה ומכוון אותו אל ראש הטרקטוריסט. הלז אומר לו שלא כדאי לו לירות, כי נוסף לאדמתו הוא גם יאבד את חירותו. ויבוא טרקטוריסט אחר לחרוש את האדמות האלה. אני לא יכולתי להבין מדוע החוואי השמיט את הרובה ולא ירה אל עבר הטרקטוריסט.  זה לא היה דבר תיאורטי ורחוק מהמציאות שלנו. הקרן הקיימת קנתה את אדמות עמק בית שאן מבעלי הקרקע הערבים הפיאודלים. אבל, על האדמות ישבו בדואים שבעבר הלא רחוק עיבדו אותן. אלה נשארו עם אוהליהם על האדמות. כאשר יצא לי בלילות לחרוש סמוך ככל האפשר לאוהלים אלה, אך מספיק רחוק כדי לא לפגוע ביתדותיהם, היו הבדואים יוצאים ועומדים בפתח האוהל במבטים זועמים, עם מקלות ארוכים וגם עם רובים. הסיטואציה הזאת דמתה להפליא לענבי זעם. אך המצב היה הפוך. אני הייתי הטרקטוריסט עם הטרקטור הענקי . - - -

ספר מבוא לאסטרונומיה, שחובר בשנות העשרים, פתח לי אופקים והקנה לי בסיס יותר מוצק בתחום המרתק הזה. היום אני הרבה פעמים משווה את הידע העכשווי באסטרונומיה לתוכן הספר הזה, שחובר לפי כ- 80 שנה. התקדמות הידע מאז היא מדהימה. מדהים לא פחות שהייתה לי הזכות לעקוב מקרוב אחרי הרחבת תחומי הדעת במדע העתיק הזה במהלך המאה העשרים.

בין העונות החקלאיות הייתי עובד עם טרקטור ועם סקרייפר בחפירת ברכות דגים חדשות. גם כאן הייתה ההתפתחות הטכנולוגית מרשימה ביותר. עוד עבדו בנווה איתן גם עם סקרייפר קטן משוך ע"י סוס. כמובן שההספק שלי היה לעין ערוך גדול יותר. אבל, הנה הופיעו אז בארץ כלים הרבה יותר משוכללים לעבודות עפר. הצבא הבריטי, אבל גם חברת סולל בונה השתמשו אז כבר בסקרייפרים מסוג "להטורנו" שהקטרפילר שלי עם הסקריפר שלו היו מתגמדים על ידם.  

והנה, באחד מימי אביב 1943, עבדתי להנאתי בחפירת ברכת דגים. היו צריכים להביא לי דלק מן הבית ועל שום מה לא הביאו. מחשש כי הדלק עלול להיגמר בטרקטור ואוויר יכנס למרססי הדלק, כביתי את הכלי. צעדתי הביתה לברר מה העניין. בדרך עברתי ליד קבוצת עובדים שעבדו בהכנת חציר. כאן אמרו לי כי משטרה בריטית נמצאת בתוך הקיבוץ. עלי להיכנס למקלחת ושם יביאו לי את המדים. ואכן במקלחת חיכה לי שלמה מרזל, חבר וותיק, שהיה אחראי על מחלקת הנוטרים. הוא הביא לי את המדים. כשהתלבשתי הוא הסביר לי את פשר המהומה. בלילה יצאה כיתה של הפלמ"ח לבית שאן בליווי רופא. הם תפסו ערבי שביצע מספר מקרי אונס של נערות יהודיות. הוציאו אותו אל מחוץ לביתו וסירסו אותו.  המשטרה הבריטית חיפשה את מבצעי הניתוח וחשדו שיד משטרת הישובים העבריים בדבר. העמיסו אותנו על הטנדר שלהגפירים (נוטרים) והסיעו אותנו לתוך וואדי במבואות בית שאן. הושיבו אותנו בשורה עם הרגלים פשוטות קדימה. כעת הביאו כלב ענקי אשר הריח קודם את הַקוֹרְפּוּס דֶּלִקְטִי, ולאחר מכן רחרח את סוליות הנעלים של כולנו. על מורדות הוואדי למעלה ישׁב המון ערבי עוין ורוטן. הכלב לא הצביע על אף אחד מאתנו. עלינו בחזרה על הטנדר וחזרנו לנווה איתן. בדרך פרצה שׁירה אדירה. לראשׁונה שׁמעתי אז את השׁיר הטרי: "סֵרַסְנוּךָ  סֵרַסְנוּךָ, יָא מֻחַמָּד---".

באותו הזמן הגיעו ארצה חיילים פולנים מצבא גנרל אנדרס. ביניהם היו גם הרבה יהודים. רבים מאלה ערקו בארץ מהצבא הפולני ונקלטו כאן כעולים. בנווה איתן הייתה קבוצה כזאת שׁהיו רק זמן קצר בארץ וידעו רק מעט מאוד עברית. לילה אחד הגיע סרג'נט פישׁ הבריטי לביקורת פתע שׁל הנוטרים. בשׁער שׁמרו שׁנים שהתנדפו מצבא אנדרס. כשׁהם שׁאלו מי מבקשׁ להיכנס, הסרג'נט אמר להם באנגלית:

   "It's Mister Stern, It's Mister Stern" הפולנים פתחו לו את השער. הם לא הבינו את הבדיחה של האנגלי. זה התכוון ליאיר שטרן, מפקד ארגון הלח"י. מבסוט שסידר את השומרים נסע הסרג'נט הישר לחדר הנשק ודפק בדלת. חברי חיים ברגר ואני קפצנו מן המיטות בפיג'מות. ובראותנו את הסרג'נט השמן עומד בדלת קפצנו לדום והצדענו. זה היה מראה סוריאליסטי ותרם למצב הרוח המבודח בלאו הכי של סרג'נט פיש. אחרי שעלעל ברישומי ספר הנשק הסתלק כלעומת שבא.

בינתיים התרחש המפנה המיוחל במלחמה באירופה. בפברואר 1943 נכנע כל מחנה הצבא הגרמני בפיקודו של גנרל פון פאולוס, שנלחם בסטלינגרד. מעתה ואילך נהדפו צבאות גרמניה תוך אבדות כבדות חזרה, מערבה, עד לשחרור כל אדמת רוסיה. צבאות אמריקניים ואנגלים טיהרו את כל צפון אפריקה מצבאות גרמניה ואיטליה. לאחר מכן הם פלשו קודם לסיציליה ולאחר מכן לדרום איטליה. הם התקדמו באופן שיטתי מן הדרום צפונה. איטליה נכנעה לבעלות הברית בספטמבר 1943, אך הלחימה באיטליה נמשכה ע"י צבאות גרמניים. אנחנו עקבנו בדריכות אחרי המתרחש בחזיתות השונות.  בינתיים הגיעו אלינו ידיעות יותר ויותר מבוססות על דרכי ההשמדה השטניות והשיטתיות של  יהודים במחנות ריכוז ובמחנות השמדה שהוקמו ע"י הגרמנים בפולין וברוסיה. הצל של גורל יהודי אירופה רחף על כל ההוויה שלנו. תחושת אין אונים ותסכול עמוק על שאין בידינו להושיע ולהציל. כל תקוותנו הייתה בניצחון מהיר ושלם של בעלות הברית על גרמניה.  ואכן, בראשית 1944 הוסר המצור על לנינגרד. בראשית יוני נכבשה רומא ע"י הצבא האמריקני, וכמה ימים לאחר מכן החלה הפלישה של צבאות אמריקה ובריטניה לנורמנדיה. בסוף אוגוסט אותה שנה שוחררה פריס מעול הכיבוש הנאצי.  סוף המלחמה והניצחון על גרמניה הנאצית נראו קרובים. אבל הגרמנים המשיכו להילחם ואחרי כיבוש כל צרפת יזמו בדצמבר 1944 התקפת נגד בהרי הארדנים, שהיו לה הצלחות התחלתיות אך בסופו של דבר נשברה.

כעת הועמדה לפני ברירה איזה מקצוע צבאי אני מעוניין ללמוד. היו שתי אפשרויות. או מכונת ירייה כבדה אוסטרית "שווארצלוזר", שאנו קראנו לה "שוונצלוזר", או, מרגמה 3 אינץ'. בחרתי להיות רגם. המרגמה 3 אינץ' הייתה אז, ועדין ל 5 השנים הבאות, הנשק הכבד ביותר שעמד לרשות ההגנה. עברתי קורס בסיסי של שבוע אחד בקיבוץ בית השיטה וכעבור מספר חודשים קורס השלמה נוסף, גם כן בבית השיטה.  התאמנו שם בבגדי עבודה וכולנו היינו מצוידים במעדרים. הצבנו איש לתצפית על ראש מגדל המים. כאשר נכנס לקיבוץ רכב צבאי או משטרתי אנגלי התצפית אותתה לנו. מיד החבאנו את המרגמה בסליק, נטלנו ליד את המעדרים והתחלנו לעשב עשבים שוטים, - עד יעבור זעם.  בסוף האימונים ירינו פצצות ממש אך אלה היו פצצות סרק מיוחדות לאימונים. הלכנו מרחק כמה קילומטרים הרחק מן הקיבוץ והרחק מכל כביש. בתום ירית הפצצות הלכנו לחפש אותן במקום נפילתן ואספנו אותן לשימוש חוזר.

באותם הימים התחילו לישב את הנגב. בשנה 1943 עלו על הקרקע שלושת המצפים, רביבים, גבולות ובית-אשל. אנחנו חיינו בציפייה כי גם הגרעין שלנו יזכה להיות בין מיישבי הנגב. אך זה לא קרה. באחת השבתות ביקרו אצלנו בנווה איתן שנים ממנהיגי חבר הקבוצות: פנחס לוביאניקר, (לאחר מכן פנחס לבון) חבר חולדה ועקיבא לוינסקי, חבר קבוצת מעין צבי. הם לחצו עלינו להשלים את קיבוץ חמדיה, שני ק"מ מנווה איתן.  חמדיה היה עד אז קיבוץ שלא השתייך לשום זרם תנועתי. כוונת הנהגת חבר הקבוצות היה "לכבוש" את חמדיה לחבר הקבוצות. חברי הגרעין שלנו רטנו, התנגדו, אבל בסופו של עניין קיבלו את "דין התנועה". זה היה הקש ששבר עבורי את גב הגמל. אמרתי בלבי: עד כאן! למרות שהרגשתי מצוין במסגרת הגרעין, לא היה לי שום עניין להצטרף לקיבוץ קיים בעמק בית שאן. אילו הציעו לנו אז לייסד קיבוץ חדש בנגב, כדוגמת ניר עם או גבר עם, שנוסדו אז, הייתי בוודאי נשאר בגרעין עד היום.

ידעתי כי אני רוצה לעבור לקיבוץ של השומר הצעיר, אך לא ידעת איך עושים זאת. לא רציתי לעבור לקיבוץ של אחי, להבות. מאברהם שמעתי כי בקיץ 1944 נוסד בנתניה קיבוץ חדש שלהקיבוץ הארצי בשם קיבוץ אילת, אבל לא ידעתי איך מגיעים לשם. לא הכרתי שם אף אחד.

באחד הימים הלכתי לקיבוץ מרחביה, מרכז העצבים של הקיבוץ ארצי באותם הימים. במחלקת החברה נפגשתי עם חברת קיבוץ עין-החורש בשם שינדל. סיפרתי לה שאני בגרעין בנווה איתן ורוצה לעבור לקיבוץ של השומר הצעיר. היא אמרה על המקום: "אין בעיה אתה תצטרף להשלמת קיבוץ עין המפרץ"  ונתנה לי הפניה לשם. חזרתי לנווה איתן ואמרתי בלבי: יצמח לי קקטוס על ידי הימנית אם אצטרף להשלמת עין המפרץ. כעבור מספר ימים קיבלתי גלויה משינדל. הם עשו רגע חושבים והחליטו כי אני צריך להצטרף להשלמת קיבוץ שער הגולן. זה לא עשה עלי רושם כלל ועיקר. לא רציתי להשלים קיבוץ "וותיק".

המלחמה באירופה נכנסה לשלביה האחרונים. בינואר 1945 כבשו הרוסים את וורשה, בירת פולין ובפברואר את בודפשט, בירת הונגריה.  בעלות הברית נכנסו למערב גרמניה וכבשו אתהשטחים מערבה לנהר הריין. בראשית מרס כבשו האמריקנים ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר ונכנסו לתוך לב גרמניה. הרוסים נכנסו אל תוך שטחי גרמניה ממזרח. תוך לחימה עיקשת. הם השלימו את כיבוש ברלין בראשית חודש מאי. בינתיים נודע כי היטלר התאבד בסוף אפריל בבונקר הפיקוד שלו. ההתנגדות הגרמנית נשברה. צבאות בעלות הברית והצבאות הרוסים נפגשו על גדות הנהר אלבה. בשמיני במאי נכנע הצבא הגרמני ללא תנאי. המלחמה באירופה נסתיימה.

כעת היה עלי לתכנן את מהלכי לעתיד. והנה, בימים אלה,  כאשר עבדתי עם ה- D2 שלי בחפירת בריכת דגים חדשה, הופיע על ידי טרקטור ענק (בסך הכול D4) של קיבוץ מעברות. שני חברי מעברות באו הנה לעבוד עבודת חוץ, במסגרת חברת "חריש".  אם את הגרעין שלנו שיכנו באוהלים, הרי את הפועלים האלה שיכנו בסוכות מכוסות בשקי יוטה בפאתי הקיבוץ.  בעמק בית שאן אלו מגורים בלתי נסבלים. הזמנתי אותם לבקר בווילה שלי בבית הנשק. על כוס קפה מהביל שיטחתי לפניהם את בעייתי שאני מתכוון לעבור לקיבוץ הארצי."אין בעיה" אמרו הם על המקום. תעבור אלינו לקיבוץ מעברות.  הסברתי להם שאין לי נטייה להשלים קיבוץ וותיק ואני לוטש את עיני לעבר קיבוץ אילת בנתניה. מהם שמעתי כי מספר חברים צעירים ממעברות עברו לא מזמן לקיבוץ הצעיר הזה. חבר אחד שלהם, שחברתו עברה לאילת, הולך כל שבת ברגל ממעברות למצפה הים, שם יושב הקיבוץ הצעיר. נעניתי ברצון להזמנתם לבקר במעברות, בתנאי שמי שהוא יתלווה אלי לביקור בקיבוץ אילת. כך יצא שבשבת ה- 30 ביוני 1945, בדיוק ביום הולדתי העשרים, הלכתי ברגל עם אפרה שרטר ממעברות לאילת במצפה הים, צפונה לנתניה, מהלך שעה אחת של הליכה בלבד.  אפרה הלך אל חברתו לאה, אבל לפני כן הכניס אותי לחדרו של צבי שטייבוק, שהוא עצמו הגיע לא מזמן לאילת ממעברות. צבי, כשהוא  שמע את משאלתי להצטרף לקיבוץ הזה, בו אני לא מכיר נפש חיה, - צינן אותי מאוד. "שמע" אמר לי "אלה כאן הם בוקים מרובעים. אם תגיד להם שאתה בא מחבר הקבוצות, הם לא יקבלו אותך בשום פנים ואופן. אבל, אם אתה תבוא לזמן מה למעברות ותפנה להתקבל לקיבוץ ממעברות, יקבלו אותך בלי לבדוק בציציות". באותה השבת נכנסתי בפעם הראשונה לצריף חדר האוכל של קיבוץ אילת.  החלטתי כי כאן אני לא מתכוון להיות יוצא דופן ואחרי שבע שנים של הינזרות מבשר ומדגים, חדלתי להיות צמחוני. עצתו של צבי שטיינבוק נראתה לי עצה טובה ונבונה. מה עוד כי ראיתי שבמעברות יש נגריה משוכללת, מצוידת בסט מלא של מכונות נגרות. בוודאי אוכל לעבוד שם וללמוד את תורת השימוש במכונות נגרות. פניתי דרך מיודעי אל מזכירות מעברות לבוא ולעבוד שם מספר חודשים. בקשתי נענתה בחיוב.