האתר של עמיקם צור

אבי רוזן יזם ביקור של גרעין המפעל בנהריה במפעל לכלי חיתוך של סטף וורטהיים. אבי רוזן סבר שקיים סיכוי של שיתוף פעולה עם סטף וורטהיים. החברה התלהבו מאוד. מלאי ציפיות נסענו לנהריה. בפגישה עם סטף הוא שאל אותנו מה הוא הניסיון התעשייתי שלנו. אמרנו ביושר שאין לנו ניסיון תעשייתי. יש לנו בשובל ניסיון רב בניהול משק חקלאי. הוא שאל מה הרקע המקצועי של הצעירים המיועדים לעבוד במפעל. אמרנו לימודים בבית ספר בוסמת. הוא צינן מאוד את ההתלהבות שלנו: ניסיון חקלאי ורקע של בית ספר בוסמת זה לא מספיק. הוא הציע לנו להקים את המפעל לעיבוד שבבי ולהתגלח מספר שנים על הזקן של התעשייה האווירית ושאר מפעלים של התעשייה הביטחונית. אם לאחר כמה שנים נרצה לעסוק ביצור כלי חיתוך נוכל לעשות זאת. הוא שלף קטלוג עב כרס של כלי חיתוך. ״כמה דפים מתוך הקטלוג הזה אנו מייצרים כאן. עוד כמה דפים מיצרים בקיבוץ חניתה. את כל היתר עוד ניתן לייצר״

​

החברה היו מיואשים. הם חשבו שכבר מתחילים לעבוד בשיתוף עם המפעל של סטף וורטהיים. נכנסנו למסעדה בנהריה ואכלנו ארוחת צהרים. אבי רוזן הציע לנו לעשות בדיוק את מה שסטף וורטהיים הציע. להקים את המפעל ובשלב הראשון להתמחות בעבודות מדויקות עבור התעשייה האווירית והתעשיות הביטחוניות. ולמעשה כאן נתגבשה התכנית המעשית של הקמת המפעל.

​

שוב, בסיוע אבי רוזן ביקרתי בתעשייה האווירית לוד. שם ראיתי לראשונה מכונות לעיבוד שבבי מפוקדות מחשב. היו אלה בעיקר מכונות כרסום כבדות. לשאלתי, מדוע המחרטות ומכונות הכרסום הקלות לא ממוחשבות, נאמר לי: המחשוב כל כך יקר. הוא לא משתלם במכונות הקטנות והזולות. היה זה ב 1969, שש שנים אחרי המצאת המחשוב למכונות לעיבוד שבבי. היה זה שנים ספורות לפני המהפכה המיקרו־אלקטרונית בראשית שנות השבעים.

​

החלטתי כי בשלב הראשון יהיו רק מכונות קונבנציונליות. המכונות הממוחשבות היו לא רק יקרות ביותר, הן התיישנו טכנולוגית הרבה יותר מהר מתקופת הבלאי הטבעי שלהן. בכל שנה הופיעו בשוק דגמים חדשניים יותר, משוכללים יותר ואפילו זולים יותר. אם נעבור את שלב ההרצה בהצלחה , נוכל בשלב השני להצטייד באופן הדרגתי גם במכונות ממוחשבות. ההשקעה שנדרשה במכונות לעיבוד שבבי, למערך הביקורת ולמבנה הסתכם בשש מאות אלף לירות. (מאה וחמישים אלף דולר). זה היה בהחלט סכום קטן מאוד להקמת מפעל. במגעים עם פקידי משרד המסחר והתעשייה הובהר לי כי אין סיכוי לקבל מעמד מפעל מאושר להשקעה הזאת:

1. המפעל לא נמצא באזור פיתוח א׳ במפת המשרד. גבול אזור פיתוח א, עובר 2 ק״מ. מערבה לקיבוץ בתוך שדות המשק.

2. אין בהשקעה חדשנות טכנולוגית.

לכן לא היינו זכאים למענק בגין ההשקעה. כן היינו זכאים להלוואה נוחה לתקופה של 8 שנים. בשלב זה היה לי מגע עם אליעזר פישמן, אשר התחיל את הקריירה של ייעוץ פיננסי במשרד קטן בבניין של משקי הנגב ומשקי הדרום, ברחוב עמינדב בתל־אביב. הוא הציע לי הצעות לקבל בכל זאת מעמד של מפעל מאושר. ההצעות של פישמן נראו לי  Fishy, והחלטתי לנתק מגע עמו.

​

שוב בסיוע של אבי רוזן ארגנתי הכשרה של שנה אחד לגרעין המרכזי במפעל התעשייה האווירית בבאר־שבע ״רמת״א״. זאב טאוב קיבל הכשרה בחריטה. אשר ישראלי ואהרון גרץ קיבלו הכשרה בכרסום. יהודה וויס קיבל הכשרה בהכנת כלים ומכשירנות. המהנדס דני דוניבסקי הועבר מן התעשייה האווירית לוד לרמת"א באר־שבע כדי לעקוב אחרי הכשרת העובדים. ציקי, צבי לוין עבד זמן קצר בלבד בתעשייה האווירית. כל העובדים קיבלו בעת ההכשרה שכר עבודה מן התעשייה האווירית. היתה זאת למעשה ההכנסה הראשונה של הקיבוץ מן המפעל העומד לקום.

​

את בחירת הציוד עשיתי תוך כדי התייעצות עם אבי רוזן ועם חברי צוות המפעל. לצורך הקמת המפעל נעזרנו בשירותי יועץ חיצוני, יוסף אנגל. (תמורת 4000 לירות). בעת ההיא לא היתה בכל שובל אף יחידה מותקנת של מיזוג אויר. תוכנית המפעל דרשה התקנת מיזוג אויר. לא הצלחתי לשכנע את החשמלאי, אפרים שחר, בצורך למיזוג אויר במפעל. הוא טען: כולם מסתדרים בשובל בלי מיזוג אויר. מה פתאום המפעל צריך מיזוג? מקסימום אפשר להתקין יחידות צינון. משלא הצלחתי לשכנע את אפרים שחר נסעתי יחד אתו ליועץ יוסף אנגל בחולון. הוא הסביר לאפרים: לכם בנגב יש יתרון בולט על מפעלי מתכת באזור תל־אביב. האקלים אצלכם יבש. כתוצאה מכך הפלדה לא מחלידה כמו באזור תל־אביב. מה ההיגיון להכניס את הרטיבות דרך יחידות צינון? בנוסף: אתם מתכוונים לבצע עבודות בדיוק רב. מידות המתכת משתנות בהפרשי הטמפרטורה בנגב. מיזוג אויר דרוש גם לשמירה על דיוק גבוה. זה שכנע את אפרים. המפעל היה המבנה הראשון בשובל עם מיזוג אויר. רק הסיוע בשכנוע של אפרים שחר שילם את מחיר הייעוץ. אך עזרתו היתה הרבה יותר גדולה ומשמעותית. אשר ישראלי דרש כי מכונות הכרסום תהיינה מתוצרת צרפת. אלה מכונות כרסום יקרות מאוד. והנה למדתי מיוסף אנגל כי זה עתה חזר ישראלי מיפן והוא קיבל שם את הסוכנות של חברת ניגטה (NIIGATA). הכרסומות של ניגטה הן לא רק הרבה יותר זולות מאלה מתוצרת צרפת, המבנה שלהם הרבה יותר יציב ויותר טוב. רכישת 2 מכונות כרסום ניגטה חסכו לנו השקעה של כ 40 אלף לירות בערך. בדיעבד ניתן לסכם שהמכונות היפניות היו מעולות. זה נתן לנו את הביטחון להעדיף בעתיד ציוד יפני על ציוד אירופי או אמריקני.

סיום קורס מכ״ים של אורי.

ביולי 1969 סיים אורי קורס מכ״ים בכרמיאל. כשנסענו לשם, אילנה, עמיקם יניב ואני, התרחש אירוע היסטורי: האדם הראשון נחת על פני הירח. כמה ימים לאחר מכן, בעת ההמראה מן הירח כיוונתי את הטלסקופ לשם. סברתי שבהמראה כלי השיט יחולל ענן אבק ענקי על הירח שאולי אוכל לצפות בו. צילמתי את הירח דרך הטלסקופ. בפיתוח אכן ראינו נקודה חשודה שלא היתה קיימת על מפות הירח. אבל, בבדיקה יותר קפדנית הסתבר שהיה זה פגם בפילם, - ולא ענן אבק על פני הירח. ־

​

שבוע ציור בצפת

בקיץ 1969 הוזמנו, ציירי שובל, אליעזר רחילוביץ, חיים מאירס ואני, להתארח בביתם של משפחת אלקלעי בצפת. ציירנו בהדרכת אלקלעי ובחברת תלמידים שלו, נופים ודמויות בצפת, בציורי יום ובציורי לילה. במיוחד זכור לי איש זקן מאוד שגר לבדו בדירה קטנה, אך נקייה להפליא. מאוד רצינו לצייר אותו. אך הוא התנגד לכך. הוא הסביר לנו: ״ אני כבר זקן מאוד. עוד מעט ואשיב נשמתי לבורא. איני רוצה להשאיר כאן למטה שום דבר, גם לא ציור של הדיוקן שלי״.

​

הכרות ראשונה עם ״תקנות הקיבוץ״

בסוף שנה זאת, 1969, סיימתי את התפקיד של גזבר הקיבוץ והתחלתי להכניס את אלעזר גרנות לרזי הניהול הפיננסי. באחד הימים בהיותי עם אלעזר בתל־אביב, קראתי לראשונה את ״תקנות הקיבוץ,, של הקיבוץ הארצי. תקנות אלה היו אמורות להחליף את התקנון הבסיסי של הקיבוץ, שחובר עוד בתקופת המנדט הבריטי. מרבית חברי הקיבוץ לא היו כלל מודעים לקיום תקנון בסיסי לקיבוץ. כאשר קראתי את סעיפי התקנות האלה חשכו עיני. חשתי: אם תקנות אלה יתקבלו בקיבוץ שובל, לא אוכל יותר להישאר חבר בקיבוץ. תקנות אלה היו בעיני אבסורד אחד גדול. מסמך שאין בו לחבר קיבוץ שום זכויות. העובדה שמזכירות הקיבוץ הארצי השתמשה בסמכותה כדי לאכוף תקנון זה על הקיבוצים העיד, לדעתי, על ניוון מרחיק לכת של תנועת השומר הצעיר, תנועה שהחלה את דרכה כתנועה חברתית חלוצית. הבעתי דעתי באוזני מזכיר הקיבוץ שאני מתנגד בתוקף שהקיבוץ שלנו יאמץ את התקנות האלה. פרטי התנגדותי יפורטו בהרחבה בשלב יותר מאוחר.

עמיקם תלמיד באוניברסיטת תל־ אביב.

בשנה 1969 עמיקם למד שנה א, מהנדסים באוניברסיטת באר-שבע, שהיתה אז אוניברסיטה צעירה מאוד. עמיקם רצה ללמוד מתמטיקה, אבל עדין לא היתה מחלקה למתמטיקה בבאר-שבע. על־כן הוא עבר בסוף אוקטובר 69 לאוניברסיטת תל־אביב והחל שם את לימודיו. בשנים 1969/70 ו־1970/71 הוא השלים את חוק לימודיו לתואר ראשון במתמטיקה, שהוענק לו ב 1972 ״בהצטיינות,,. בשנים 1972/73-1971/72 הוא השלים שם את לימודיו לתואר שני ־ מוסמך במתמטיקה. שהוענק לו ״בהצטיינות יתרה,, ״summa cum laudE״

וויכוח עם ״עתודות״

החל מ-1960 חסך הקיבוץ פיקדונות על שם החברים בשתי קופת גמל, ב״עוצמה״ וב״קופת הפועלים החקלאיים״. בשנה 1969 יזם הקיבוץ הארצי העברת חסכונות בקופות גמל של חברי הקיבוצים במוסד תנועתי בשם ״עתודות״, הקשור לבנק הפועלים. כדי לשכנע גזברים להעביר פיקדונות גמל ל״עתודות״ הבטיח הלל גרביה, מנהל ״עתודות,,, לתת הלוואות למפקידים בעתודות בתנאים טובים מאלה, הניתנות ע״י בנק לאומי.(8.5% ריבית לא צמודה). ״עתודות" לא קיימה את ההבטחה הזאת. ההלוואות ש״עתודות״ העמידה לרשות המפקידים אצלה נפלו בכמה פרמטרים מתנאי ההלוואות שניתנו ע״י בל"ל.

ניהלתי מאבק ממושך עם המוסד התנועתי ״עתודות״ , אשר הפר באופן בוטה הבטחה שניתנה בראשית המגע אתו. הלל גרביה לא התייחס כלל לטענה של אי-כיבוד הבטחה. הוא גייס את הכלכלן אמציה גנס בניסיון האבסורדי להוכיח שלקיבוץ כדאי לשלם ריבית גבוהה יותר מריבית נמוכה יותר.

מזכיר שובל, אברהם נתנזון, הזדעזע מעצם העובדה שאני מעז להתווכח עם מוסד תנועתי. הוויכוח עם ״עתודות הוכיח לי:

א. מוסדות הקיבוץ הארצי, מנימוקים השמורים עימם, לא נוהגים ביושר עם נציגי קיבוצים.

ב. וועדת הביקורת של התנועה אינה אובייקטיבית. היא נותנת גיבוי בכל מקרה למוסד התנועתי.

1970

עם גמר עבודתי בגזברות הייתי חייב הרבה חודשי תורנות בעבודה במטבח. תוך כדי כך המשכתי לטפל בהקמת מפעל המתכת. מוסדות הקיבוץ היו הססנים מאוד. נתקיימו דיונים על גבי דיונים מבלי לקבל החלטה חד משמעית להקים את המפעל. בינתיים גמרו חברינו באביב 1970 שנה של הכשרה בתעשייה האווירית באר־שבע. הם חזרו לסידור העבודה של הקיבוץ, כי המפעל עדיין לא הוקם.

לימודים אקסטרניים באוניברסיטת לונדון:

נרשמתי ללימודים באוניברסיטה הפתוחה של לונדון במקצועות אנגלית, גרמנית ומבוא לכלכלה. הלימודים התנהלו בהתכתבות. לקראת המבחן באנגלית עשיתי הכרות עם כמה שירים של המשורר לונגפלו. שניים מן השירים האלה תורגמו על ידי מאוחר יותר לעברית. גם השיר ״העורב,, של אדגר אלן פו הרשים אותי מאוד וגם אותו תרגמתי לעברית. לא היו לי בעיות בשפה הגרמנית בחרתי את המקצוע על מנת להקל עלי לקבל תעודה בלימודים אלה. את התועלת הרבה ביותר הפקתי מלימודי מבוא לכלכלה. שיטת ההוראה בכתב הבריטית היא מצוינת. ניתן ללמוד בהתאם לקצב הקליטה של החומר. שולחים את התשובות רק אחרי שהחומר נלמד באופן יסודי והובן כראוי. בלימודים אלה הובהר לי לראשונה שממשלת ישראל בשנות השישים הכניסה את המשק הישראלי למיתון על פי מודל של תורה כלכלית אנגלית, שלדעת מחבריה מאפשרת למנוע זעזועים של משברים כלכליים עמוקים. תורה זאת מתאימה אולי לאנגליה ולכמה מדינות במערב. ברם, ישום תורה זאת, אם אכן היא נכונה, בתנאים של ישראל באמצע שנות הששים הייתה הרסנית ומסוכנת ביותר.

כניסה לדירה של 42 מטר מרובע

בקיץ 1970 נכנסנו לגור ב״שיכון שובל,, לדירה בגודל של 42 מטר מרובע, בה שני חדרים, מטבחון ומקלחת. זאת הייתה התקדמות לעומת דירתנו הקודמת בגודל 33 מטר מרובע. בדירה זאת זכינו לקבל לראשונה מקרר חשמלי.

השתתפות במועצה של הקיבוץ הארצי בבית-זרע.

בקיבוץ הארצי החלה להתגבש מדיניות השוללת כל התיישבות מעבר לקו הירוק. והנה, עמדה על הפרק ההתיישבות ברמת הגולן. לקיבוץ הארצי הוצע ליישב קיבוץ בגשור. הדעות היו מחולקות. התנועה הקדישה מועצה מיוחדת בקיבוץ בית זרע לדון בנושא: ״להתיישב או לא להתיישב ברמת הגולן". מזכירות קיבוץ שובל קבעה ארבעה צירים למועצה זאת מבלי לקיים כל דיון על נושא ההתיישבות בגולן. ארבעת המועמדים נבחרו בקפדנות רבה מבין מתנגדי העלייה לגשור. בשיחת הקיבוץ הבעתי דעתי שיש בשובל גם חברים המחייבים את ההתיישבות בגולן. וגם להם מגיעה נציגות במועצה. על סמך זה צרפו אותי כציר חמישי למועצה. לשמחתי החליטה המועצה ליישב את גשור בקיבוץ של השומר הצעיר. גשור קיימת ברמת הגולן עד עתה 36 שנים.

אורי בקורס ניתוח מערכות ובקורס קצינים

בשנים 1969/70 עבר אורי במסגרת הצבא קורס ניתוח מערכות [הערה: יוסי טועה כאן. אורי עבר את קורס ניתוח המערכות במסגרת עבודתו במשטרה, לאחר שיחרורו מצה"ל. ע.צ.]. בשנה 1970 הוא סיים בהצלחה קורס קצינים במחנה בה״ד 1.

מילואים בשדה בוקר

בסתיו 1970 יצאתי לחודש מילואים. יצא לי להתגייס יחד עם כמה חברים מקיבוץ רביבים לשמירה על שדה בוקר בכלל, ועל דוד בן גוריון בפרט. חברי רביבים תכננו אז את הקמת מפעל הפלסטיק שלהם בעוד אני מתכנן את מפעל המתכת בשובל. יצאנו לסיורים מעניינים. מדי בוקר בדקנו צירים בנחל צין. הרביתי לצייר תמונות נוף ותמונות של דמויות חיילי המילואים.

עיקר תפקידינו היה לשמור על דוד בן גוריון. ״הזקן" נהג כל בוקר לצעוד רגלי בכביש הכניסה לשדה בוקר. אנחנו תפסנו עמדות בהר ממול כדי לשמור עליו מרחוק, בעוד אחד מאתנו היה צועד יחד אתו ושומר עליו מקרוב. בלילות היינו שומרים על הדשא לפני הצריף של דוד ופולה בן-גוריון. בראש הצריף הותקנה אנטנה גבוהה. אני הייתי מציב את הכיסא שלי כך שכוכב הצפון הוא בדיוק בקצה האנטנה הזאת. במהלך הלילה הייתי מבחין בתנועתו של כוכב הצפון מסביב לצפון אמיתי, (מעגל שהרדיוס שלו קרוב למעלה אחת). במחזור ששמר על בן גוריון לפנינו חגג הזקן את יום הולדתו ה־ 84 . בין האורחים הרבים שבאו לבקרו היתה גם שכנתו מקיבוץ רביבים האימא של האלוף יפה. שני דברים היו משותפים לה ולזקן: שניהם היו מן העיירה פלונסק בפולין. שניהם היו באותו הגיל ממש. הגברת יפה הזמינה את הזקן לבקר אותה ברביבים. והוא הבטיח לה ביקור גומלין. באחת השבתות בזמן המילואים שלנו הגיע מתל־אביב טנדר עם בוכטה של פרחים, שי של בן גוריון לגברת יפה. נסענו בשיירה משדה בוקר לרביבים. הגברת יפה גרה באחד הבתים בקומה העליונה. אנו אבטחנו את הבית מכל העברים. ככל שהביקור ארך, כן פרחו הבדיחות בינינו, אנשי המילואים. אנשי רביבים ערכו לבן גוריון ולנו סיור יסודי במשק של רביבים. רצה המקרה ולמחרת בבוקר יצא לי להיות המלווה של בן גוריון בצעדת הבוקר שלו. שאלתי אותו איך הוא התרשם מרביבים. כאן התגלה לי בן גוריון כלוקאל־פטריוט מושבע של שדה בוקר. ”הצאן שלנו הרבה יותר טוב מן הצאן שלהם״ לא זו בלבד אלא ש"המטעים שלנו הרבה יותר מוצלחים מן המטעים של רביבים" ובכלל, ״שדה בוקר הרבה יותר יפה מרביבים,,

נהניתי מן המילואים האלה יותר מכל ימי המילואים בהם שרתי עד אז.

​