משפחת שטיינווג מבקשת להגר לפלסטינה.
1935-1939
מבוסס על תעודות משפחתיות שתירגמה הגב' רות ווינטר (ר.ו.) והערות שלי (עמיקם צור, ע.צ.). התעודות בתרגומה של רות ווינטר מופיעות כאן ברובן כתמונות, בגלל הקושי לעמד נכון באתר של וויקס, ואילו ההערות שלי מופיעות כטקסט בצבע אדמדם, כמו כאן.
בשנת 1935, נחקקו חוקי נירנברג הידועים לשמצה. חוקים אלו היו גזעניים, הסתמכו על תורת הגזע שהייתה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הנאצית, והיפלו באופן מפורש כנגד יהודים. חוקי נירנברג נוסחו במסגרת וועידת המפלגה הנאצית בעיר נירנברג ב- 15 לספטמבר 1935, והפכו לחוק מדינה חודשיים אחר כך, ב- 14 לנובמבר 1935.
ראש וראשון לאותם חוקים גזעניים הוא ה"תקנה הראשונה לחוק אזרחות הרייך" הקובעת בין השאר כי: "...יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה בעניינים פוליטיים; הוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית.."
באותו זמן היה סבא שלנו, קרל שטיינווג, פקיד בכיר ומוערך בדואר הגרמני, וניהל מחלקה בת 400 עובדים במשרד הדואר בעיר קלן. בעקבות חוקי נירנברג נאסר על סבא קרל להיות בקשר ישיר עם הכפופים לו. והוא הוצא לפנסייה בסוף אותה שנה..
בשלב זה החליטו סבא וסבתא קרל ומרתה שטיינווג להגר לפלסטינה עם שני ילדיהם אברהם ויוסף, ואמה של מרתה, רוזה אייכנגרין לבית פרודנשטיין.
לשם כך, כיאה למשטר בגרמניה, היה צריך לבקש אישור, והאישור לא ניתן בקלות.
תשובת הסירוב ("מסיבות עקרוניות" שלא פורטו) לא איחרה להגיע:
כעבור שנתיים ולאור תקדים, חידש סבא קרל את בקשתו. אין בידינו פירוט ההתכתבויות (אם היו) במהלך אותן שנתיים.
בסופו של דבר נתרצו שלטונות גרמניה שבאותו שלב היו מעוניינים לעודד הגירת יהודים אל מחוץ למדינה.
בנוסף, צריך היה לבקש מממשלת בריטניה רשיון הגירה לפלסטינה. גם רשיון זה לא ניתן בקלות.
כחצי שנה לאחר הסירוב הבריטי לאשרת כניסה לפלסטינה ("סרטיפיקאט"), ב- 9 בנובמבר 1938, ביצעו הנאצים את הפוגרום הידוע כ"ליל הבדולח". פוגרום זה שימש תזכורת מכאיבה ליהדות גרמניה עד כמה חשוב ודחוף להגר. באותו הזמן השיג הארגון "עזרה לנוער יהודי" (שבהמשך הפך ל"עליית הנוער") אישורי כניסה לנערים יהודיים, ובמשפחת שטיינווג החליטו לשלוח את אברהם, אחיו של יוסי, לישראל במסגרת זאת. תיאור עלייתו של אברהם ומסמכים הקשורים בכך מופיעים בדף נפרד באתר זה.
במקביל למאמצים להעלות את אברהם, חידש קרל שטיינווג את בקשותיו לממשלת הוד מלכותו. בחודש פברואר התקבל סירוב נוסף. במקביל ניסה קרל שטיינווג לבחון כל ערוץ אפשרי לזרז את מתן הסרטיפיקטים, אך ללא הצלחה מרובה.
על מנת לאפשר הגירה לפלסטינה, צריך היה סבא שלנו קרל לטפל בהעברת כספי הפנסיה שלו לפלסטינה לאחר ההגירה (שכאמור, בשלב זה הייתה דמיונית למדי). ההעברה אמורה הייתה להתבצע על פי "הסכם ההעברה", שנחתם בשנת 1933 בין ממשלת גרמניה הנאצית, המוסדות הציוניים וממשלת בריטניה (ב- 1933 הם עדיין שיתפו פעולה למרות התיעוב ההדדי). על פי הסכם זה הוקם צינור בירוקרטי די פתלתל להעברת הכספים, כאשר כל גורם לאורך הצינור "מנגב" עמלה מסוימת.
זמן קצר לאחר עלייתו של אברהם (שעדיין טרם מלאו לו 15), בחודש מרץ 1939, כתב אברהם לנציב העליון הבריטי מכתב המפציר בו להעניק להוריו ולסבתו אישורי הגירה לפלסטינה. בהתחלה (3.5.1939) בקשתו סורבה (בנימוס בריטי אופייני), אך בהמשך (15.6.1939) התקבל האישור המיוחל.
(ראה צילום מסמך מקורי כאן...)
הערה: קטגוריה (A(iv היא הקטגוריה של בעלי קצבאות המסוגלים לעבוד וגם להעביר את קצבאותיהם לפלסטינה, ולכן לא צפויים ליפול למעמסה על הכלכלה. כפי שרואים מהמכתב למעלה, הבריטים היקצו 10 סרטיפיקטים בלבד (!) בקטגוריה זאת, ובמועד הבקשה הם כבר חולקו.
באמצע יוני הקצו האנגלים עוד כמה אשרות בקטגוריה זאת, ומשפחת שטיינווג זכתה באחת מהן.
(ראה צילום מסמך מקורי כאן)
כעת, לאחר שהוסר המכשול הבריטי (כמעט, הסרטיפיקט לא כלל עדיין את הסבתא רוזה) היה צריך במהירות להתגבר על המכשולים הבירוקרטיים בגרמניה:
(הערה: לא ברור למי נשלח טופס זה ומתי בדיוק. לפי תוכנו, הטופס נשלח מתישהוא בין 1.4.1939, המועד המוזכר במכתב שבו התמנתה מרתה כמנהלת סניף הקרן הקיימת, לבין 15.6.1939 שבו התקבל אישור ההגירה הבריטי)
לאחר מאמצים רבים והשתדלויות, סירוב של הקונסול הבריטי בקלן ועזרה מאחורי גבו של מזכירתו, הגיע גם אישור ההגירה לסבתא רוזה:
מכתב זה הוא מכתב רשמי מסבא שלנו קרל שטיינווג ששימש כמנהל סניף קלן של המשרד הארצישראלי לחמתו (סבתא רבתא שלנו) רוזה אייכנגרין.
בכך עדיין לא תמה הסאגה הבירוקרטית. צריך היה לארגן את מעט הרכוש למשלוח, ולהשיג אישורים שאין למשפחה חובות. את עיקר הקושי גרמו הפעם דווקא המוסדות היהודיים שדרשו מהעוזבים מיסי קהילה גבוהים כדי למלא את קופתם המידלדלת (לרוב היהודים באותו זמן לא הייתה פרנסה. אלו שעזבו היו, באופן יחסי, בעלי אמצעים)
קארל ישראל שטייווג קלן, 18 ביולי 1939
פקיד דואר בגימלאות הוהנצולרנרינג 82
אל האיחוד הארצי של היהודים בגרמניה
ברלין – שרלוטנבורג
קנטשטרסה 158
הנושא: מסי ההגירה
בקונסוליה הבריטית בקלן מונחים הצרטיפיקטים לפלשתינה עבורי ועבור משפחתי, שניתנו על בסיס ההעברה של הפנסייה שלי כמוסכם עם "העברה" בע"מ. הצרטיפיקטים תקפים עד 27.10.39. אני מצפה לצאת לדרך בתחילת ספטמבר.
כדי לקחת את הצרטיפיקטים, עלי לקבל את הפספורטים. את אלה אקבל רק עם הצגת תעודת יושר מטעם קהילת בית הכנסת. במשרד קהילת בית הכנסת שמעתי עכשיו לתדהמתי, שאת תעודת היושר אקבל רק אחרי תשלום מס ההגירה מהפנסייה הממומשת, כלומר, אחרי התשלום הנאמד של 2,250 ר"מ.
וזה מעמיד את ההגירה שלי, שעליה עמלתי במשך שנים, בסימן שאלה. אין לי את הסכומים האלה שנדרשים ממני. תשלום במשך 12 חודשים קודם להגירה יגרום לכך שבינתיים יפוג תוקפם של הצרטיפיקטים. תשלום מהפנסייה שלי אחרי ההגירה יביא לכך, שאחרי הפחת של החלפת הכסף הפנסייה שתגיע אלי, שתפחת ממילא דרך המסים כאן ודרך הוצאות ההעברה ואבדן הערך שם, תצטמצם מאוד ולא תאפשר את המינימום לקיומה של משפחתי המונה חמישה נפשות ואז אגיע למצב של מצוקה כספית ממש. אציין שהפנסייה שלי ברוטו היא של --.470 ר"מ. מה הסכום שיועבר אלי דרך החשבון המיוחד [דרך "העברה"]אחרי ההגירה – זאת עדיין איני יודע, כי הרבה תשלומים ירדו מן הפנסייה, והמסים ייגבו גם הלאה.
אני כעת בשנת ה-61 לחיי. בני ביתי הם אישה, 2 בנים בני 14 ו-15, והחותנת שלי. זו האחרונה חיה אצלי מזה 8 שנים, אין לה רכוש או הכנסה, אני מקיים אותה, והיא תצטרף על חשבוני להגירה לפלשתינה. אין ביכולתי לשאת בכל ההוצאות של ההגירה לפלשתינה בלי סובסידיה כלשהי. לפי זה תוכלו להבין, איזו מכה הייתה עבורי קבלת הדרישה לתשלום מס הגירה ששלחתם לי.
אחרי הצגת הפנסייה המוצהרת המדינה ויתרה על מס היהודים. אני מבקש מכם מאוד לוותר גם כן, בהתחשב במסי ההגירה. היות וכל ההכנות שלי להגירה ייעצרו אם לא אציג את תעודת היושר מטעם הקהילה, אני מבקש מכם להגיע להחלטה בהקדם.
אני המנהל בהתנדבות של סניף קלן של המשרד הפלשתיני - ברלין, ומחר ומחרתיים (ה-19 וה-20.7) אהיה במשרד הפלשתיני -בברלין לצורך סידורים ענייניים. משם אתקשר אליכם טלפונית לשיחה. אני מקווה מאוד שאחרי קבלת המכתב הזה תמסרו באדיבותכם למשרד הפלשתיני-ברלין, מחלקת הנסיעות, מי אצלכם מוסמך להחליט בעניין שלי ומתי אדם זה יהיה פנוי לדבר אתי.
בכבוד רב,
הערות עמיקם:
בעקבות חוקי נירנברג קופחה פרנסתם של יהודים רבים, שנאלצו להסתמך על עזרה וסעד מהקהילה היהודית. הקהילה היהודית מצידה ניסתה למלא את קופתה המידלדלת באמצעות מיסוי כבד של ברי המזל שהצליחו להיחלץ מגרמניה הנאצית, אלא שלפעמים מיסוי כבד זה היה כבד מדי...
קרל שטיינווג אל מירשם התושבים 25.7.1939
קארל ישראל שטיינווג קלן, 25.יולי 1939
פקיד דואר , בגמלאות הוהנצולרנרינג 82
לכבוד
המשרד לרישום התושבים
קלן
קרבסשטרסה
בזאת אני מודיע עבור האנשים הרשומים מטה, כולם תושבי קלן, הוהנצולרנרינג 82, את השמות הפרטיים שנוספו להם המצוינים בקו. המשרדים הנוגעים בדבר קיבלו את ההודעה.ההודעה בכתב נשלחת אליכם רק עכשיו כי אני הינחתי בזמנו בטעות, שההודעה בעל פה בעת הגשת תעודת הזהות מספקת. המדובר הוא באנשים האלה:
קארל ישראל שטיינווג, פקיד דואר בגימלאות
נולד 1.11.78 ברדה, מינדן
אשתו מרתה שרה שטיינווג, שם נעורים אייכנגרין
נולדה 27.3.95 במנדן מחוז איסרלון (Menden Krs Iserlohn)
בן בנדיקס יוסף ישראל שטיינווג
נולד 30.6.25 בדורטמונד
חותנת אלמנה רוזה שרה אייכנגרין, שם נעורים פרוידנשטיין
נולדה 14.1.71 ברוזבק, מחוז וורבורג
הערות עמיקם: על פי חוקי נירנברג יהודים היו חייבים להוסיף לשמותיהם את השם ישראל (לגברים) ושרה (לנשים). הימנעות מכך הייתה עברה על החוק, וזה הדבר האחרון שהיה נחוץ לסבא קרל בזמן שהוא מבקש אישורי הגירה.
(ראה מכתבו של קרל שטיינווג, גם הוא מה- 25.7.1939, אל האיחוד הארצי של היהודים בגרמניה)
אחרית דבר:
ב- 31.8.1939 עזבו בני משפחת שטיינווג: הסבא שלי קרל, הסבתא שלי מרתה, אבי יוסף ואם סבתי רוזה, וטסו לאנגליה. הדבר היה שעות ספורות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הם היו בין ברי המזל. המטען שלהם לא הגיע, תשלומי ההעברה לא הגיעו, אך הם זכו לצאת מגרמניה ברגע האחרון ולחיות, ובסופו של דבר, כעבור חצי שנה של שהיה באנגליה, זכו גם לעלות לארץ ישראל.
לקריאה נוספת של סאגה זאת ראו:
יוסי צור - קורות חיי חלק ראשון,