top of page

פרק רביעי: ההתבגרות במסגרת עלית הנוער.

עלית ילדים בבית ספר קַלֶן בירושלים

(מרץ 1940 עד מרץ 1942)

 

מראש הנקרה נסענו באוטובוס של אגד נסיעה קצרה לקריית מוצקין לביתם של מוזס ופלורה שטיינווג, האח והגיסה של אבי. הנסיעה באוטובוס אגד ריגשה אותי מאוד. כל השלטים היו כתובים בעברית, אותה ניסיתי לפענח. והנוסעים דיברו ביניהם בשפה העברית באופן הטבעי ביותר. פגשנו בקרית מוצקין את בן-דודי פאול שטיינווג, אשר הקים מפעל מתכת במפרץ חיפה, ואת בתו נעמי (היום נעמי ניצן). למחרת הוטל עלי ללוות את סבתא רוזה למשפחתה בשכונת בורוכוב. הייתי גאה שסמכו עלי לנסוע לבד עם הסבתא למקום שם לא הייתי קודם לכן. כל פרט מן הנסיעה הזאת זכור לי עד היום. תחנת אגד הישנה בחיפה. הדרך הישנה, היחידה לתל-אביב, דרך בנימינה, פרדס-חנה, חדרה, פתח-תקווה, רמת-גן, תל-אביב עד לתחנת אגד בקצה שדרות רוטשילד. שם קיבלה את פנינו חנה וולגמוט, האחיינית של סבתא רוזה, אתה נסענו לשכונת בורוכוב. הפגישה של סבתא עם אחותה הייתה מרגשת. שתיים מבנותיה של דודה לֵינְכֶן, בֶּרְטָה וחנה קיימו יחד עם בעליהן מקס וולגמוט וקורט גליק משק חלב משגשג ברחוב גורדון בשכונת בורוכוב. השכם בבוקר חלבו את הפרות. חלק מן החלב עובד לתוצרת חלב וחלק אחר שווק בכדים לתל-אביב על אופנוע  של המשפחה. אני שיחקתי עם הדור הצעיר, עם ראובן וחנה, ילדי קורט וברטה ועם עליזה ורוני, בנות חנה ומקס. אלה ארגנו לי אופנים ונסענו ביחד לעין גנים לבקר את הדוד שמעון ומשפחתו.

שמעון ואשתו יוליה (יולכן) עלו ארצה בשנה 1923. היה להם פרדס ומשק עזר קטן, כמה עזיםוחמור ככלי תחבורה. המרחק משכונת בורוכוב (היום גבעתיים) לעין-גנים (היום חלק מפתח- תקווה) אינו גדול. אבל הכבישים לא היו סלולים והיה צריך להתרגל לרכב בדרכי החול. אנחנו באנו ארצה בלי שום אמצעים. לכן היה על המשפחה שלנו להתפזר. סבתה רוזה נשארה אצל אחותה ובנותיה בשכונת בורוכוב. אבא נסע לקיבוץ בית-זרע אל אחיינו, אברהם נאמן, מוותיקי הקיבוץ. הוא נשאר שם כחצי שנה, עבד בהנהלת החשבונות ושכלל את העברית שלו. אימא נסעה לירושלים והחלה לעבוד עבודה פיזית קשה מאוד כמבשלת בביתו של קצין אנגלי גבוה. עבודה של 12 שעות ביום בשכר זעום וביחס של אנגלים לנתינים (natives) , אך היה למקום עבודה זה יתרון בכך שאימא לנה בבית מעבידיה. באופן זה נחסכו למשפחה דמי שכירות לדירה. 

הורי הצליחו להכניס אותי למסגרת "עלית הנוער", או, ביתר דיוק, למסגרת "עלית ילדים". נועדתי להיות בבית ספר קלן במסגרת חברה של ילדים שהיו אמורים להגיע ארצה בראשית אפריל. לכן עברתי לשבועיים לבי"ס נתן בצפון תלפיות, לחברה של אחי אברהם. אלה כבר היו וותיקים בארץ ודיברו עברית שוטפת. על-כן ביליתי שבועיים בבית הספר של תלפיות. זה היה מאוד מעניין עבורי הייתי יחד עם צברים. בלי ספק קלטתי הרבה עברית בשבועיים אלה. בסוף מרץ עברתי לבית ספר קַלֶּן בתוך ירושלים, בבית שקודם לכן היה בו בית החולים של הדסה. יחד אתי באו מספר נערים ונערות מן הארץ. בשני באפריל הגיע גרעין של ילדים מגרמניה ומסלובקיה. הסלובקים היו חברים בתנועת הנוער גורדוניה. הילדים מגרמניה וסלובקיה ניצלו מן התופת הנאצית הודות לסרטיפיקטים שהוצאו ולא נוצלו. הם היו האחרונים שהגיעו ארצה מאירופה באופן לגאלי. 

בבניין הדסה הישנה היו 3 קומות. בקומת הקרקע התקיים בית ספר יסודי בהנהלת הגברת קלן. היא הייתה אישה אמריקנית, מיודדת מאוד עם גברת הנריטה סולד, מנהלת מפעל עלית הנוער. בית הספר היהודי נתן למוסד זה את שמו: בית-ספר קַלֶן. בקומה העליונה הייתה הפנימייה שלנו. באגף המערבי היה אולם גדול, בו שוכנו הנערים. באולם הגדול של האגף המזרחי שוכנו הבנות. באמצע הקומה הייתה דירה צנועה של אם הבית ובעלה, משפחת קלנר. בקצה המערבי של אגף הבנים הייתה גזוזטרה. זאת נסגרה וכך נוצר חדר צר וצנוע עבור המדריך שלנו רפאל אהרונשטיין. מתחת לקומת הקרקע היה מרתף ובו חדר-אוכל, מטבח ומחסן. כמו כן הייתה שם כיתת לימוד. החוק בעליית הנוער קבע כי התלמידים לומדים חצי יום וחצי יום עובדים. בצד המזרחי של החומה שהקיפה את המבנה הייתה שורת צריפים בהם שוכנו נגריה ובניין ששימש לכיתה ללימוד עבודות בניין. בין הבניין ועד לחומה הצפונית היה שטח של כרבע דונם, אשר שימש קרקע ללימודי החקלאות. לבנות הייתה אפשרות ללמוד מקצועות של כלכלת בית, בישול תפירה וניהול משק בית. מיד ראיתי שחקלאות רצינית לא ניתן ללמוד על שטח זעיר כזה של רבע דונם. לכן החלטתי ללמוד את מקצוע הנגרות ולא התחרטתי על הבחירה הזאת.  המורה שלנו היה שמעון גולדברג, איש משכיל מאוד, אשר למד בגרמניה משפטים, אבל בארץ החליף את מקצועו והקים יחד עם שותף נגריה מכאנית בנחלת שבעה, בו ייצרו רהיטים שונים, וגם עסקו בנגרות בניין. ברם, ההתמחות של שמעון ושותפו הייתה בבניית שולחנות אריגה. אנחנו, תלמידיו של שמעון, לא הורשינו לעבוד על מכונות נגרות. למדנו לעבד את העצים ידנית. אם היה צורך בעיבוד מכני, הלכנו אל הנגרייה של שמעון וראינו את המכונות השונות אך לא הורשינו לגעת בהן. היינו צריכים לעבוד 3 שעות כל יום, אבל אצל שמעון עבדנו רק שעתיים עבודת נגרות מעשית. בשעה השלישית למדנו תיאוריה. למדנו על סוגי העצים השונים, למדנו על סוגים של חיבורי נגרות שונים, אבל בעיקר למדנו שרטוט והבנת שרטוטים טכניים. למדנו לשרטט רהיטים, במבט מלמעלה, מבט מלפנים ומבט מן הצד וחתכים שונים.  לאחר מכן למדנו לצייר ציור איזומטרי (בקווים מקבילים).  לבסוף הוא הקנה לנו את הידע של ציור בפרספקטיבה  וגם פרספקטיבה עם צל. שעה ביום לימוד נגרות עיונית זה הרבה מאוד. לאחר שהקנה לנו מושגי יסוד בשרטוט הוא החל להשלים את ידיעותינו במתמטיקה ובגיאומטריה. צריך לקחת בחשבון שכולנו עזבנו בתי ספר מסודרים בכיתה ח'.  שמעון עורר בנו לא רק את החיבה לנגרות אלא גם למתמטיקה. נשארתי ידיד לשמעון במשך עשרות שנים. אני יודע להעריך את מה שהוא הקנה לי.

המדריך שלנו היה רפאל אהרונשטיין. אצלו למדנו עברית, היסטוריה, ספרות עברית ותנ"ך. לא התקשיתי בלימודים אלה. ידיעתי הבסיסית בעברית ואפילו בתנ"ך, הודות ללימודים בבי"ס יבנה, הקלו עלי מאוד. בתום שנה אפשרו לי ולעוד חבר, שהצטיין בלימודי העברית,  ללמוד את השפה הערבית בשיעורי ערב. כאן שוב שיחק לי המזל. יצא לי ללמוד אצל אחד המורים היותר טובים לערבית בארץ, ד"ר. יוחנן קפליבצקי. ספריו ללימוד ערבית ספרותית ומדוברת נחשבים לספרים קלאסיים. למדנו אצלו במשך שנה  גם ערבית ספרותית וגם ערבית מדוברת.

 

יוסי צור עם בניו עמיקם (משמאל) ויניב (מימין) לפני בניין בית הספר קאלו בירושלים. (1968)

בתקופת שהייתנו בבי"ס קלן קיבלה המלחמה באירופה ובאפריקה מפנה מסוכן ממש. באפריל 1940, רק  שבוע ימים בלבד אחרי שהקבוצה שלנו החלה להתגבש בבית ספר קלן, פלש הצבאהגרמני במלחמת בזק לדניה ולנורווגיה. שתי המדינות נכבשו בסערה. הסיוע האנגלו צרפתילנורבגיה לא הצליח למנוע את כיבוש כל נורבגיה על נמליה בידי הצבא הגרמני. חודש ימיםלאחר מכן, בעשירי במאי פלש הצבא הגרמני להולנד בלגיה וצרפת. הולנד נכנעה כעבור 4 ימים,בלגיה כעבור שלושה שבועות. צרפת קרסה עם כיבוש פריס. כעבור חודש וחצי בלבד, ב 22 ביוני 1940, חתמו הצרפתים בהנהגת המרשל פֶּטֵין הסכם שביתת נשק עם גרמניה, הסכם שתנאיו הוכתבו ע"י היטלר. בינתיים קרו שני דברים שהשפיעו על המשך המלחמה. ב- 10 במאי, ביום פלישת צבא היטלר אל ארצות בנלוקס וצרפת, הוחלף צ'מברלין כראש ממשלת אנגליה. במקומו נתמנה ווינסטון צ'רצ'יל. ב- 10 ביוני הכריזה איטליה מלחמה על צרפת. הים התיכון הפך לזירת מלחמה. צ'רציל ארגן את מסע ההצלה של שארית חיל המשלוח הבריטי מעיר הנמל דנקירק. ביניהם היו בוודאי רבים מן החיילים שחצו את התעלה מניוהוון לדייפ יחד אתנו, שלושה חודשים קודם  לכן. כעת נותרה אנגליה המדינה היחידה שניצבה מול הצבא הגרמני הבלתי מנוצח.

מיולי ועד הסתיו של 1940 התחולל הקרב על אנגליה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון ואתשׁאר ערי אנגליה ונמליה בלי רחמים. היטלר חשב להכניע באופן זה את אנגליה. ברם, צ'רציל ידע לחשל את התנגדות עמו. חיל האוויר המלכותי (Royal Air Force) גרם אבדות כבדות לחיל האוויר של גרמניה. לגרמנים אבדו בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1940 יותר מ 1200מטוסים. הם לא הצליחו להשיג עליונות אווירית בשמי התעלה. כתוצאה מכך וויתר היטלר על תכניתו לפלוש לאיים הבריטיים.

בראשית 1941 התקרבה המלחמה באופן מוחשי ביותר אלינו. במרס 1941 כבשו הגרמנים את בולגריה. באפריל הם כבשו את יוגוסלביה. באותו הזמן הם התקיפו את יוון והדפו את הצבא היוני ואת חיל המשלוח האנגלי מיבשת יון לאי כרתים.  במאי אותה שנה כבשו הגרמנים את כרתים במבצע של הצנחת דיביזיות של צנחנים.  באותו הזמן התקדם צבא איטלקי וגרמנימלוב למצרים. נוסף לכל אלה, - שכנותיה הצפוניות של ארץ ישראל, סוריה ולבנון, היו בשליטה של ממשלת ווישי הנתונה להשפעה גרמנית. הייתה סכנה כי הגרמנים יתבססו בהן. ארצות ערב כולל מצריים אהדו את הגרמנים. באפריל 1941 פרץ מרד פרו גרמני בעיראק בהנהגת ראשיד עלי אל כילני. המורדים תפסו את השלטון בעיראק. כל זה נתן את התחושה כי הגרמנים מתכוונים לפרוץ דרך המזרח התיכון לשדות הנפט במפרץ הפרסי ומשם להודו. האנגלים שלא הצליחו להגן על נורווגיה, לא על צרפת, לא על יוון ועל כרתים, ייסוגו גם מישראל ויפקירו אותנו טרף לנאצים.

כדי לקדם כל מצב אפשרי הקימו המוסדות היהודיים בארץ ב- 1941 כוח מגן עצמאי, את הפלמ"ח. הוא היה כמובן בלתי לגלי, אך האנגלים ידעו על קיומו. הם אפילו נעזרו בפלמ"ח כאשר החליטו לכבוש את לבנון ואת סוריה ביוני 1941. בקרבות עם הצרפתים שם איבד משה דיין את עינו. במאמץ מרוכז הצליחו האנגלים להתגבר על המרד בעיראק, ולהקים בה מחדש ממשל פרו-אנגלי.

זה היה הרקע המדיני והצבאי בשנה הראשונה שלי בירושלים. 

בינתיים התרכזה משפחתנו כולה לזמן קצר בירושלים. אימא הפסיקה לעבוד אצל משפחת הקצינים האנגלים. היא עברה לנהל את משק הבית של ד"ר וורנר סנטור, רקטור האוניברסיטההעברית, שביתו היה ברחוב עזה. היחס אליה השתנה מן הקצה אל הקצה. הייתה הערכה רבהלעבודתה, וגם השכר היה יותר הוגן. אבא חזר מבית זרע וההורים שכרו דירה צנועה ברחביה. באותו הזמן גם סבתא רוזה באה לירושלים והחלה לגור אצל גיסתה, הדודה מיכל, אחותה הצעירה של סבא נחמיה. היא עלתה ארצה בשנות העשרים, והתפרנסה מתפירה. היא הייתהתופרת מוכשרת ומחוננת. ביתה נמצא ברחוב החבשים, מאוד קרוב לבי"ס קלן. אברהם שההעדין בצפון תלפיות עד מרץ 1941. בתום שנתיים עליית ילדים בבית ספר נתן, הוא עבר עםקבוצתו לעוד שנתיים של עליית נוער בקיבוץ עין-גב. עם כל האהדה שלנו לאנגליה, אשר נותרה יחידה במאבק נגד מכונת המלחמה הגרמנית, יחסינו לממשלת אנגליה היו אמביוולנטיים. לא יכולנו להשלים עם זה שהאנגלים השתמשו בצי המלכותי המפואר, לצוד אניות מעפילים בלב ים. באניות רעועות אלה חתרו מעפילים לארץ, חסרי כל. הם ניסו להימלט מן התופת הנאצית. הנה, בנובמבר 1940 ריכזו האנגלים עולים שהגיעו ארצה באופן "בלתי לגאלי" באנייה שהייתה מיועדת להביאם למחנות מעצר במאוריציוס. האנייה הזאת הייתה פאטריה, אותה אנייה שעל סיפונה עלינו ארצה לפני שמונה חודשים. ההגנה הצליחה להבריח אל האנייה חומר נפץ, בכוונה לפוצץ אותה ולגרום לה נזק שימנע את הפלגתה. ב 25 בנובמבר הפיצוץ עשה חור גדול והאנייה טבעה בנמל חיפה. רוב העולים, אך לא כולם, ניצלו ע"י קפיצה למים ושחיה לחוף. בין אלה שניצלו גם שישה שיהיו אחרי 4 שנים למייסדי קיבוץ אילת בנתניה.

בירושלים לא זנחתי את תחביב הציור. הייתי מטפס עם בלוק ציור ועיפרון על חומות העיר העתיקה ומצייר משם את כיפת הסלע, את שער יפו ועוד. לצערי אבדו ציורים אלה. גם חיבתי לשירי היינה טופחה בתקופה זאת. למדתי רבים מהם בעל פה. גם ניסיתי לתרגם חלק מהם לשפה העברית. באותם הימים ידעתי לראשונה טעם אהבה. התאהבתי באחת הבנות, לאהווינטר שמה. רוב הבחורים שלנו התאהבו בה לפי התור. אך בעיוורוני לא הייתי מודע כי ליבה היה נתון לאחר. אז תרגמתי לראשונה את השיר "בחור אהב ילדונת, אך זו התאהבה באחר" גם חיברתי שיר בגרמנית:

Ich bin ein Mensch der denket.

So dacht ich bei Tag und bei Nacht

Und dacht Dich von Gott mir geschenket,

Doch habe ich falsch gedacht.                         

 

 

בפעם הראשונה בקיבוץ:

בקיץ 1941, כאשר היינו כבר שנה בארץ, היינו בפעם הראשונה בקיבוץ. באנו למחנה עבודה בקיבוץ גבעת חיים, בעמק חפר.  עבדנו שם בעבודות חקלאיות שונות, בעיקר בפרדס ובמספוא. במספוא היה עלינו לדלל בטוריות שדה תירס. זאת הייתה עבודה לא קלה ומייגעת. באחד הערבים הציגו שם ילדי בית הספר לסיום שנת הלימודים את המחזה "חלום ליל קיץ" מאת שיקספיר. לא ראיתי הרבה מן המחזה. אך התיישבתי על הספסל ומיד נרדמתי. ובחלומי אני נמצא בשדה תירס ומדלל בעזרת הטורייה הכבדה. כאשר התכופפתי לעקור ידנית עשב בר קרוב לגבעול התירס ---נפלתי מן הספסל והתעוררתי. 

מאוד השתוקקתי לבקר את אברהם בקיבוץ עין-גב. ידעתי כי אין לשם תחבורה יבשתית מסודרת, וצריך להגיע לשם בספינה היוצאת מדגניה. ביום שישי אחד יצאתי בטרמפ לעין גב, ובכיסי חמישה גרוש (שילינג). איך שהוא הגעתי לדגניה ונהניתי מן ההפלגה על הכינרת לעין-גב. אברהם הופתע מהופעתי לא מעט. סייר אתי במשק והסביר לי על מעשי החברה שלו. הוא היה איש השומר הצעיר, אך החליט ללכת עם קבוצתו לקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, להשלים את הכשרתו. כמו-כן הוא שלט היטב בערבית וקיים קשרים עם כפרי הערבים בסביבה. למחרת בבוקר עליתי על הספינה כדי לחזור לגבעת חיים. הגעתי בטרמפ מדגניה עד קיבוץ גשר. משם הלאה פשוט לא הייתה  תחבורה. התחלתי  ללכת ברגל דרומה בחום היום. כאשר צעדתי כמה קילומטרים באה מולי משאית דלק. הנהג עצר וגער בי, איך אני מעז ללכת לבד בסביבה ערבית עוינת. הוא אמר שהוא נוסע לטבריה לפרוק את הדלק וימשיך אחר כך לחיפה. נכנסתי לתא הנהג שמח וטוב לב. אבל בטבריה התברר שאינו ממשיך לחיפה. יצאתי למבואות המערביים של העיר וכעבר זמן קצר תפסתי טרמפ במכונית שנסעה לסג'רה.  שם שוב נטש אותי המזל. שוב התחלתי לצעוד ברגל לכיוון נצרת. כשאני עובר דרך הכפר הערבי כפר כנה עצר לידי טקסי יהודי. הנהג גער בי איך אני מעז ללכת כאן לבד והסיע אותי (חינם) עד נצרת. כאן עליתי לאוטובוס ערבי שנסע לחיפה. זה עלה בדיוק חמישה גרוש. עם רדת  הערב הגעתי לחיפה. בכמה טרמפים הגעתי עד טירה, במבואותיה הדרומיים.  שוב ניסיתי את מזלי בטרמפ. כעבור זמן מה עצרה מכונית. שוב גער בי הנהג איך אני מעז לעמוד בדמדומים ליד כפר של פורעים ידועים לשמצה. אמרתי לו: "מצטער מאוד, אבל אני מוכרח להגיע לגבעת חיים", ונכנסתי. הנהג אמר לי להסתכל לאחור "האם אתה מכיר את האיש במושב האחורי? הסתובבתי,  הסתכלתי, אך לא זיהיתי אותו. נהג לחש לי בסוד: "זה הארצפלד!" מה לעשות, - לא ידעתי בדיוק מי הוא הארצפלד זה. הם הורידו אותי בחשכה ליד הישוב התימני אלישיב ומשם הלכתי ברגל לגבעת חיים, שמח  ועליז שהשלמתי את המשימה.  למחרת שאלתי את המדריך "מי זה הארצפלד?" "מה, אתה  לא יודע מי זה? זה הוא האבא של ההתיישבות בכל רחבי הארץ!". בזמן הזה נתבשרנו שחבר הקיבוץ גבעת חיים, יצחק בן-אהרון, שהתגייס לצבא הבריטי, נפל בשבי הגרמנים ביוון. הכול תהו: האם יתייחסו אליו כאל שאר שבויי המלחמה האנגלים, או, כאל יהודי? 

לסיום המחנה בגבעת חיים ערכנו טיול. נסענו במשאית לקיבוץ בית אורן, שזה עתה עלה על הקרקע. משם המשכנו ברגל דרך הכפרים הדרוזיים דלית אל כרמל ועוספיה, למוחרכה, לדליה ולבת-שלמה. בדלית אל-כרמל ניסיתי לעשות שימוש במה שלמדתי בשלושה חודשים אצל ד"ר קפליבצקי. דיברתי עם ילדי המקום בערבית מדוברת. אך הם לא הבינו אותי ואני לא הבנתי מילה אחת מדיבורם אלי.

ביום 22 ביוני 1941 קיבלה המלחמה באירופה מפנה. גרמניה פלשה בכוחות אדירים לרוסיה ואל הארצות הבלטיות שהיו כבושות ע"י רוסיה. הצבא הרוסי נסוג בכל החזיתות. אבל, כדי להקשות על הגרמנים הם השאירו אחריהם "אדמה חרוכה".  תוך זמן קצר יחסית עמדו הגרמנים בשערי לנינגראד ומוסקבה.  הם כבשו את כל אוקראינה והגיעו עד רוסטוב על נהר הדון וכבשוה. למרות שהגרמנים לא השיגו את יעדיהם ברוסיה, הם הגיעו לשיא עצמתם. הם שלטו באירופה כולה, מלבד אנגליה.  הם כבשו שטחים ענקיים מרוסיה כולל שדות החיטה של אוקראינה ורוסיה הלבנה. בצפון אפריקה חדרו צבאות הציר בפיקודו של גנרל רומל למערב מצרים. יפן, משוכנעת כי בעלות בריתה, גרמניה ואיטליה עומדות לנצח באירופה, התקיפה את צי ארה"ב בנמל הפנינים, ב 7 בדצמבר 1941. ארה"ב  ובריטניה הכריזו מלחמה על יפן.  היטלר, בטוח בניצחונותיו, הכריז מצידו מלחמה על ארצות הברית.

במהירות מפתיעה כבשה יפן בנוסף לחלקים נרחבים של סין שכבר היו בידיה, את הפיליפינים, הודו סין, מלאיה, את סינגפור, חלקים נרחבים של בורמה, את איי אינדונזיה ההולנדית. בכיבוש גיניאה החדשה איימה יפן על יבשת  אוסטרליה. האופק המדיני והצבאי נראו קודרים מאוד. זה היה הרקע לשנה השנייה והאחרונה שלי בבי"ס קלן בירושלים.

אוסיף עוד אפיזודה: בינתיים מלאו לי 16 שנים. באחד הימים הלכנו לבית ספר למל ושם, במעטה סודיות, עם יד אחת על ספר התנ"ך ויד שנייה על אקדח, השביעו אותי לחבר בארגון ההגנה.

עם תום השנתיים התלבטתי האם להמשיך את דרכי בחברה הזאת. הרגשתי בה נהדר, החלטתי לעבור יחד אתה לעוד תקופה של עליית נוער במסגרת נוער ד' בקבוצת גבע, בעמק יזרעאל.

 

bottom of page