האתר של עמיקם צור

 

מינהל בלתי תקין

 

ככל הידוע, רק חבר אחד בתנועה הקיבוצית מתקומם ונאבק זה שנים נגד ההחתמה על שטרות וערבויות ללא הגבלת סכום. זהו יוסי צור משובל, המסיים בימים אלה קדנציה כראש מדור פרויקטים באיגוד התעשייה הקיבוצית. לצור היסטוריה ארוכה של דעות חריגות. חבר השוה״צ שתומך בארץ־ישראל השלמה, ומצטט פתגמים בערבית. בשעתו הוא גם נלחם נגד אישור תקנון הקיבוץ.

התנגדותו של צור למה שהוא מכנה ״מינהל בלתי־תקין ושגיאה עסקית גדולה״, לא נולדה אתמול. ״ב־1962, כמנהל החברה לפיתוח איזור בני־שמעון, נתקלתי לראשונה בתופעה. כשתכננו סככה למכונות חקלאיות, בא גיזבר המחלקה לבנייה של הקבה״א, וביקש שבנוסף לכיסוי הסככה, אתן לו כמה שטרות בלנקו. סירבתי, כמובן, ואז הוא אמר: מה אתה חושש, גם הגזבר של שובל נתן לי שטרות כאלה. ועל המקום הוא מוציא לי שטרות וצ׳קים ריקים וחתומים. כמעט התעלפתי. מאז הייתי פעמיים גיזבר בשובל, ואני יכול לאמר: בידיעה מעולם לא חתמתי בלנקו״.

​

צור מדלג על כמה שנים טובות. ״ב־78, החלפתי שוב את הגזבר. נכנסנו לשיחת חידוש היכרות ב׳קיבוצי השוה״צ', וכבר שם ביקש ממני מנהל הארגון בנימוס: ׳בוא תחתום לי על כמה שטרות׳. שום דבר לא השתנה. כל שני וחמישי נדרשתי לחתום על ניירות כאלה. כל אחד אמר לי: ׳אצלי אתה גיבור, נראה אותך בקרן׳. ועובדה שגם בקרן לא חתמתי על שטרות וערבויות במשך חמש השנים שהייתי בתפקיד. לגזבר שהחליף אותי הורשתי ציווי: ׳אל תחתום על ערבויות שאינך יודע מה היקפן׳. בסוף התקופה שלו הוא בא וסיפר לי: ׳אין ברירה, בכיר בקרן אמר, שאם לא אחתום בלנקו, לא נקבל ערבויות מהקרן׳. קיבלתי את ההתנהגות הזו מצד הקרן בחומרה רבה, וביקשתי להעלות את טענותיי בפני המחלקה לכלכלה של הקבה״א, אך הדבר נמנע ממני״.

​

מקרה זה מבהיר עד כמה המערכת משולבת, כשכל גורם תלוי בשאר. הערבות היא דו-כיוונית. הקיבוצים נדרשו לערוב - בשתי התנועות - לקרן התנועתית, וזו מצידה ערבה לקיבוצים. יש הטוענים, שהערבויות הנדיבות נדרשו מפני שהבנקים ידעו כי במקרה של בעיה יקשה עליהם לממש נכסים של קיבוץ אשר מפגר בתשלומים. על־פי תפיסה זו, מערכת הערבויות הניעה את זרימת הכספים, האשראים, ה״חמצן״.

כל זמן שהכול היה בסדר - הכול היה בסדר. בתקופת המשבר הנוכחי התברר - כנראה מאוחר מדי - שזו עוד מערכת שהתאימה אולי לעבר, וזקוקה היום לבדק־בית יסודי ביותר.

​

אגב, באותה תגובה נתקל צור ב״משקי הנגב״: ״בדצמבר 82׳, בפגישה עם חנן לוריא (אז מנהל הארגון), הודעתי לו שאני לא חותם בלנקו. הוא התאדם כמו סלק, ודרש במפגיע שאחתום במקום. סירבתי, ואמרתי: ׳תגיד לי באיזה סכום מדובר, ואביא את הפנייה לאישור במוסדות הקיבוץ׳. הוא נקב בסכום אדיר, יותר מכל המחזור השנתי של שובל. בסוף נתנו לארגון ערבות מוגבלת בסכום ובזמן.

״הבעיה הייתה - ממשיך צור - שהגזברים, שלמדו לחתום אן ־ בלנקו, התחילו לחתום גם לכל מיני גופים אחרים, ולא רק לקרן. ב״תכן", במחלקה הטכנית, במועצת הכותנה, ואפילו לגורמים פרטיים.

״מאוחר יותר התברר לי, שקרה דבר עוד יותר מדהים: לפי הבנתי, השטרות היו נחוצים כביטחונות בקרן. לא תיארתי לעצמי לרגע, שמוסד אחראי כמו הקרן, ימסור את השטרות הלאה, מבלי למלא בהם את הסכומים״.

​

כדוגמא למה שלא רק יכול לקרות, אלא כבר קרה, מביא צור את פרשת אגודת ״חריש׳׳. זה היה קואופרטיב לכלים חקלאיים משותף למגדלים פרטיים ולכמה קיבוצים (בשלב הסופי נשאר רק קיבוץ שריד). במהלך הפעולות העבירו הקיבוצים לגזבר החברה צ׳קים ו״שטרות טובה״, אך ב־1985 לא יכלה החברה לעמוד בהתחייבויותיה, והנושים הפעילו את השטרות. הנפגעים היו כל הקיבוצים שחתמו על השטרות, במיליוני שקלים. מאותו זמן החלו נציגי הקרנות התנועתיות להטיף נגד חתימות בלנקו לגופים זרים.

​

החתימות על הסדינים גם מעוותות את קריאת מצבם הפיננסי האמיתי של משקים. ״המאזנים לא משקפים, כי ערבויות אינן רשומות במאזן. יכול להיות מצב שכל נכסי הקיבוץ הרשומים במאזן בעצם משועבדים לכיסוי חובות שונים״.